בננות - בלוגים / / איך אתם מתחילים לכתוב?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

איך אתם מתחילים לכתוב?

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

קראתי פעם שיש סופרים שמתחילים רומן ממילה או משפט, ויש כאלה שמתחילים מרעיון. החלוקה הזו מעניינת, כי היא מעידה כנראה על סוג של חשיבה. אלה היותר מובְנים, "החושבים", שמאוד חשובים להם התימה והרעיון, ומצד שני אלה שצליל של מילה או לחן של משפט הם אלה שסוחפים אותם לתוך העולם שהם עתידים לברוא.

אני מניחה שמשוררים מתחילים ממילה או ממשפט, ולא מרעיון. ובדרך כלל, נראה לי שגם סיפור קצר מתחיל לפעמים ממשפט מוצלח שעולה בראש. אבל איכשהו, נראה לי שרומן מתחיל בדרך כלל מרעיון שפותח בראש במשך הרבה זמן, או במקרה הפחות טוב, משבריר של רעיון. לפחות אצלי זה כך.

לדעתי, רומנים נכתבים בפְנים הרבה לפני שהם יוצאים בכתיבה. וגם אם הם אינם מובְנים, ואפילו אינך יודע שהם מקננים איפשהו בתוכך, הם שם.

את רוב סיפורי הקצרים, שנכתבו בשנות העשרים שלי, התחלתי ממשפט. עלה לי איזה משפט בראש, וממנו נוצר סיפור כעבור כמה שעות. פעם, בסדנה, נתנה לנו עמליה כהנא כרמון תרגיל בכתיבה. היא נתנה לנו משפט שאהבה מאחד מסיפורי התלמידים, והורתה שנמשיך ממנו סיפור. והסיפור שכתבתי מאותו משפט, היה הסיפור הראשון שלי שפורסם – במוסף הספרותי של מעריב בשנת 1983.

מעניין. כאשר שיכתבתי את הסיפור הזה, הפִסקה עם המשפט שהחל את הסיפור, כבר עברה למקום אחר. אולי זה מעיד על כך שמשפטי פתיחה לא יהיו תמיד משפטי הפתיחה של הספר הגמור. מה שאומר, שאולי אי אפשר לסמוך הרבה על משפטי פתיחה – מוצלחים ככל שיהיו.

 כי ברומנים, אצלי לפחות, זה אחרת לגמרי. הכול מתחיל מרעיון, מגובש יותר או פחות. לדוגמה, את "אני ואימא בבית המשוגעות", ספרי האחרון, והחמישי בינתיים, שהיה בעצם הרומן הראשון שהתחלתי לכתוב (בשנת 1988), התחלתי מתוך פחד. הפחד שלי מפני הורות. הפחד שייוולד לי ילד פגום. מכאן נולד הרעיון לכתוב על אישה שילדה ילד שהיא רואה בו סוג של מפלצת. 

 מעניין שמשפט הפתיחה ברומן הזה, "מפלצי הקטן נולד באפריל," היה בכלל משפט הפתיחה של הפרק השני. אבל כששיכתבתי את הרומן, הפרק הראשון הפך לפרק השני בעצתה הטובה של שפרה הורן. שוב הוכחה שמשפטי פתיחה מוצלחים, לא תתמיד יפתחו את הרומן, בסופו של דבר.

 מאחר שאני תמיד כותבת כמה רומנים במקביל, ואצלי הכתיבה משתרעת על פני שנים רבות, בשנת 1990 התחלתי לכתוב את "סוף סוף רומן" שיצא בחרגול ב-2000.

 אותו התחלתי מרעיון שעלה בי בקיץ של שנת 90, כשהתחילו האיומים של סאדם חוסיין על ישראל, ז"א, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. שוב יצא הרעיון לרומן מתוך פחד. הפחד שלי מפני המלחמה. אז החלטתי להתמודד איתו באמצעות רומן על ישראל עתידנית אחרי איזו אפוקליפסה. היה לי רק שבריר של רעיון, וממנו בניתי את העולם הבדיוני שברומן.

 רק רומן אחד שלי נכתב בשנה, והוא "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד, 1997). אותו התחלתי לכתוב בשנת 1994, כשבמגירה שלי שני רומנים שעדיין לא סיימתי ("סוף סוף רומן" ו"אני ואימא בבית המשוגעות"). הוא דווקא לא נבע מפחד שרציתי ללבן בתוכי באמצעות סיפור, אלא מתוך סוג של שחרור.

 הייתי אז כמה חודשים אחרי שסיימתי טיפול פסיכולוגי ארוך בן שש שנים, וכנראה שמשהו התבשל בי לכתוב על הילדות. ואז התבשל בי הרעיון לכתוב על שתי ילדות בנות 11 בראשית שנות השבעים. במקרה הזה היה לי כבר מן ההתחלה שלד מוצק של כל הרומן, כלל ראשי פרקים ברורים לגמרי. כנראה לכן הצלחתי לכתוב אותו מהר, יחסית עבורי לפחות, שנגררת עם רומנים על פני שנים.

וכאן מעניין לבחון את סוגיית "הדרייב" של הכתיבה. למה בפעמים שאני כותבת מתוך רגש של פחד, שאני מעוניינת לברר אותו בתוכי באמצעות רומן, לוקח לי הרבה זמן, בעוד שבפעם היחידה שכתבתי רומן מתוך שחרור נפשי, זה לקח כל כך מהר? סוגיה מעניינת לברר אותה, ללא ספק.

 בהמשך היו עוד כמה רומנים.

 בשנת 2004 התחלתי לכתוב עם נולי עומר את "יקירנט", רומן הרשת שהתפרסם בווינט בהמשכים ב-2007. גם כאן הכול התחיל מרעיון. התכתבנו הרבה באימיילים על החיים שלנו, וחשבנו שכדאי לכתוב רומן מקוון על שתי נשים שמתכתבות ברשת.

 כאן, בגלל הכוחות המאוחדים, ישבנו יחד ובנינו את השלד העלילתי, כך שרוב המבנה כבר היה בידינו לפני שהתחלנו לכתוב. ואין ספק שכתיבה משותפת מקילה על העומס ועל הפחד המסוים שיש בכתיבת רומן – תצליחי לגמור אותו או לא? יהיה לך מספיק כוח ונשימה למרוץ המרתון המפרך הזה?

בשנת 1997, כשיצא ספרי השני, התחלתי לכתוב רומן נוסף, שגם הוא יצא מתוך רעיון: לכתוב על בחור שנמצא במשבר זהות – רוחני, עדתי ומיני. הרומן הזה עדיין תקוע.

 בשנת 2006 התחלתי לכתוב רומן – סאגה משפחתית – שאני מקווה לסיים יום אחד. גם הוא התחיל מרעיון: לכתוב על אישה שתקועה בחו"ל בזמן שאביה נפטר בארץ – משהו שקרה גם לי. כאן היה לי רק את רעיון הפתיחה, והשאר פשוט נבנה תוך כדי הכתיבה – עד שנתקעתי.

 אין ספק שרומן ללא רעיון מוצק ומבנה איתן עלול לסבול רבות בדרך. בעיית המבנה היא הסוגיה שבעיני היא הכי חשובה ברומן, לפחות מבחינתי, ככותבת שהתחום הזה לא חזק מספיק אצלה.

 כאשר רואים את כל הרומן מראש, כולל ראשי פרקים והתפתחות עלילתית, חווית הכתיבה תהיה קלה יותר ופחות מפחידה. נכון, היא אולי קצת יותר צפויה מאשר לכתוב "על עיוור", אבל היא יותר קלה מהבחינה הזו שאת יודעת מה בדיוק את הולכת לעשות.

 ולכן אולי, רוב הסופרים כותבים רומן מתוך רעיון ומחשבה על נושא, ופחות מתוך משפט. כי באיזה שהוא מקום סיפורת היא כנראה יותר שכלתנית משירה. 

 ואיך זה אצלכם?

 

 

8 תגובות

  1. הדבר הכי צפוי בכתיבת שירה הוא שלעולם אינך יודע כיצד זה מתחיל ולעולם אינך יודע כיצד זה ייגמר.

  2. הכותב רומן הוא רץ למרחקים ארוכים זה כמו לברוא עולם נדבך אחר נדבך.
    לעולם לא אתישב לכתוב רומן או אפילו ספור קצר כשאין לי קווי מתאר ותכנית ראשי פרקים כללית לפחות, את מהלך הרומן אני כותבת בראש במשך חודשים ויותר כולל עבודת תחקיר מדוקדקת (אינטרנט מוזיאונים אנשים ועוד הנה אני צריכה בקרוב לשהות בצפת למטרת תחקיר)
    לפני זה לא כותבת מילה.יש לי מחברת גדולה אליה אני אוספת פנינים הנקרות בדרכי ותמצאנה ביטוי בספרי
    משפט הפתיחה מנדנד בראש כמה ימים לפעמים שבוע או חודש, אבל הרעיון בא בהבזק אחד צח וצלול אפילו באמצע הספונג'ה בחיי
    כמו במגע קסם ,וכשאני כותבת אני חווה צרופי מקרים מדהימים ,החומרים פשוט באים אלי באורח ניסי: אנשים ,תכניות טלוויזיה ,מקומות- מלמעלה מאותתים לי שאני בדרך הנכונה
    והנה סיימתי את הפרק הראשון בספרי החדש , ומזה יומיים אני חווה צרופי מקרים של השגחה פרטית מאוד המכינים אותי לפרקים הבאים כבר מזומן לי כל מה שביקשתי.
    אני אוהבת את התהליך המדהים הזה של הכתיבה להיות אפוף בהשראה
    וכבר לא אכפת לך מכלום -יאהבו או לא יאהבו ,יכתבו עליך או לא יכתבו אתה מימלא הכותב ואתה הנכתב ואתה המכותב
    זר לא יכנס!
    מתה על זה

  3. אשר לי, אני לא סבור שכל טקסט סיפורי ארוך הוא רומן. מהו רומן בעיניך?

    • אינני סבורה שהיום יש "חוקים" לכתיבת רומן, מה גם שהכול טעם אישי בסופו של דבר. גם מבנה של רומן זה עניין רגיש. שלא לדבר על כך שחוקי העבר החלים על רומן, למשל, שצריך שגיבור צריך לעבור תהליך מסוים במהלכו, גם זה כבר בוטל, כי יש רומנים ש"עומדים במקום", והם לא פחות רומן מרומנים אחרים, "אקטיביים" יותר. אז במקום שנשברו כל ההגדרות, אנחנו נשארים, כאמור, עם טעם אישי. וכך קורה שיש טקסטים שנחשבים לרומן, שאתה לא רואה אותם ככאלה. וכנ"ל אחרים. וכנ"ל אני. קראתי לאחרונה ספר שיצא בהוצאה ובסדרה מאוד מאוד מכובדת, שאני לא רואה בו בכלל רומן, אלא אוסף של פרגמנטים, אבל כנראה שהעורכים המאוד מכובדים חשבו שהוא רומן, ומגדירים אותו ככזה (שלא לדבר על כך שבעיני הוא בכלל אינו ראוי). נו, אז מי צודק? טעמי או טעמם? בקיצור, בעידן הפוסט מודרני, מה כבר נשאר? אילו כללים נשארו בכלל? אילו הגדרות לא נופצו?

      • לרומן ישנן הגדרות רבות ושונות, יסודיות משלי ושל טובים ממני- קורצוויל, בכטין, קונדרה, אם לציין כמה. אך בעיני מהותו של היצור הזה נעוצה באטימולוגיה של שמו; בעברית זה לא עובר, אבל רומן באנגלית בת ימינו- Novel- מקורו במילה הלטינית Novum שפירושה חדש. כדי שיצירה ספרותית תעשה רומן, אם כך, לעניות דעתי, עליה להיות בהכרח חדשנית, או בעלת איזושהי תכונה או סגולה חדשנית.
        דבר אחרון, יעל, אותם חוקים קלאסיים שהזכרת בדבר תהליך מסויים החל על גיבור במשך העלילה, מקורם בפואטיקה של אריסטו, ואת דוגמאותיו הביא מהאפוס והדרמה, על כן, בהתאם להגדרתי, בהחלט אקבל טקסטים סטגנטיים, דוגמאת אלו של סטרן או דה מסטר, כרומנים.
        נהניתי לשוחח אתך.

        • אבל זה שוב טעם אישי – חדשנות. מהי חדשנות? בעיני מי? ובכלל, ישנם רומנים לא חדשניים כלל, תימאטית או אסתטית, וישנם אנשים שנהנים מהם מאוד. למרות שגם אני מחפשת חדשנות ביצירה – רומן, נובלה או סיפןר – אינני יכולה לבטל יצירות לא חדשניות, שבכל זאת נושאות משא של נושא ואסתטיקה הולמת, ולא אגזול מהן את התואר רומן רק מפני שאין בהן ולו טיפת חדשנות. כך שכל זה כה סבוך ובעייתי. ושוב, כל כך סובייקטיבי.
          רוב הרומנים הרואים אור בארץ לא מעניינים אותי כלל, ובכל זאת ראוים לתואר רומן, ולו לפי הגדרות קלאסיות, כדבריך.

          • זה תפקידם של המחקר וביקורת הספרות. עבור מי שקורא הרבה ועוסק בהשוואה מערכתית וחקר ההיסטוריה של הספרות, החדשנות אינה טעם אישי, כדבריך.

            • משנותי הרבות בממסד הספרותי, בכל התחומים – ביקורת, עריכה, מו"לות והוצאת ספריי – הבנתי דבר אחד – בכל תחום, אפילו בספרות השוואתית, יש טעם אישי. עבדתי עם טובי העורכים, שהם אנשי אקדמיה (פרופסורים ןדוק'טורין), שמעתי דעות הפוכות לגמרי על ספרים ןכתבי יד. מה שאחד מאוד מכובד אמר "חדשני", השני אמר "זבל". עד כדי כך. מאחר שאת כולם אני מעריכה, הבנתי שאפילו כאן זה יורד לרמה של טעם אישי.
              ותן דעתך אגב, שגם קובעי הטעם והאיכות הם אנשים בעלי טעם אישי, וממילא כל הקיום שלנו סובייקטיבי לגמרי. את זה אמר לי ד"ר מוקי רון, מאנשי האקדמיה והעורכים הבכירים בארץ, ועורך שנים מספריי. זה היה בראשית דרכי. ומאז הבנתי שהוא צודק לגמרי.

              לדוגמה, תן דעתך על ספרים מעולים ו/או חדשניים, שהמבקרים וקובעי הטעם ואנשי האקדמיה בכלל לא שמים לב אליהם. אז מה נגיד על זה? ביקורות וספרות השוואתית, ובכלל ביקורת בכל תחום, היא עניין חמקמק מאוד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל