בלוגיה זו על שום מה?

 

 כמעט שנתיים של בלוגריזם, ועוד מעט שנה כמייסדת ומנהלת הבלוגיה הזו (ביחד עם שירלי שלנו, שהזמינה אותי לקחת חלק בפרוייקט), ואני מהרהרת רבות בסוגיה: למה? בשביל מה? במה היא שונה מבמות אחרות? מי צריך אותה? איך היא צריכה להיראות? עד כמה אני צריכה להתערב ולנווט? מה אני רוצה ממנה בכלל? למה לי להיות כאן ובבלוגספירה בכלל? ולמה לי את הכאב ראש הזה של ניהול בלוגיה?

 שוב ושוב עולות בי גם שאלות בנוסח "בשביל מה הרשת בכלל, ובשביל מה לי בלוג," שיצא כי שאלתי אותן השנה גם בקורס שלי "כתיבה למדיה חדשה" בקמרה אובסקורה, מול התלמידים שלי שהבינו עוד פחות ממני מה אני רוצה מהם בכלל.

 

אתחיל בכך שלי הרשת עשתה רק טוב, למרות שליכלכו אותי לא מעט. הטוב הוא האפשרות להביע את דעותיי החברתיות הלא קונוונציונליות, שאני מאמינה בהן, מתוך רצון לשנות ולהשפיע, אולי.

 

במלחמה האחרונה הבעתי בחריפות את דעותיי הפוליטיות בבלוג בעברית ובבלוג נוסף באנגלית, וגיליתי שיש מי שמקשיב.

 

סדרת רשימות שלי על ילודה לא מבוקרת והורות לא בשלה הביאו הזמנה למאמר באנתולוגיה ב"עם עובד". לא שיערתי שמישהו יתעניין אי פעם בדעות החריגות האלה שלי, אבל זה קרה. הבלוגים הם היום במוקד העין הציבורית, ועם הזמן התברר לי שכל הזמן קוראים אותי. כך נודע על דעותיי, וכך הוזמן ממני המאמר. בדרך אחרת לא הייתי זוכה להשמיע את דעותיי יוצאות הדופן בנושאים האלה, שאינם ענייני ספרות וקולנוע שהם ממקצועי.

 

אל מאמרים אחרים שלי על התרופות נוגדות הדיכאון נכנסים אנשים רבים שפוחדים להתנסות בכדורים הללו, והאמרים שלי נותנים להם אומץ לנסות. המונים פונים אלי בנושא הזה, המונים, וזה נותן הרגשה שיש על מה לדבר, שאפשר לסייע קצת דרך הרשת.

 

סדרת מאמרים אחרת שלי על אנג'ל, בחור מקסים אך סובל מאוד נפשית ופיזית, שניסיתי לעזור לו, הניבה הרבה עזרה מצד הבלוגיה, שתרמה כסף ואמפטיה כדי לסייע לו לצאת ממצבו הקשה.

 

רשימות שלי על משפחות עם חולה סכיזופרניה ואחאים של סכיזופרנים מקבלות גם הן הד נרחב בקרב המתעניינים (אשרי גוגל).

 

לי אישית, הכתיבה האינטנסיבית בבלוג הניבה כבר כמה וכמה "רווחים" יצירתיים לכתיבה שלי, גם אם בדרך כלל אני מפרסמת כאן פובליציסטיקה אישית, וממעטת ביצירות פרוזה. אבל עצם ההתחככות היומיומית עם מוחות אחרים, מסייעת לאיזו זרימה יצירתית, מתוך ואל היצירה שלי.

 

אל אחד מספריי, שהעליתי לרשת בחינם אחרי שהזכויות חזרו אלי מהוצאת "חרגול", נכנסו רבים וקיבלתי תגובות נהדרות, שרק בשבילן היה שווה לעלות לרשת, מאחר שבזמנו הרומן לא קיבל חשיפה מספקת. וכמובן, רומן הרשת של נולי ושלי שפורסם בווי נט.

 

ויש עוד הרבה מעלות, אנשים מצוינים שהכרתי למשל, שאולי עם חלק מהם תיווצר סינרגיה יצירתית.

 

אז אלו הם "התקבולים" שלי מהבלוג ומהשהייה ברשת ובלוגספירה.

 

אבל למה לנהל בלוגיה? ומה בכלל הבלוגיה הזו רוצה ממישהו?

 

אז קודם כל אומר שאינני חושבת שבלוגיה צריכה לרצות משהו ממישהו, או שמישהו צריך לרצות משהו ממנה: לא איכות, לא רף איכות ולא בטיח. אינני טוענת שאין כאן איכות, חלילה, רק שלא זה הפרמטר לקיומה של בלוגיה, כל בלוגיה, ואפילו לא של בלוגיה סלקטיבית, שלא כל החפץ בכך יכול לפתוח בה בלוג, כמו בננות בלוגס.

 

גם אינני סבורה שבלוגיה אמורה לרצות מישהו. אינני חושבת שאנחנו מתחננים פה אל קוראים מבחוץ שיבואו ויקראו אותנו. יקראו? מה טוב. אוהבים? אחלה. לא אוהבים? אז למה אתם כאן? זו תמיד שאלת השאלות שלי בבלוגיות.

 

אם אתם, הקוראים, שונאים את מה שקורה כאן, או בכל בלוגיה אחרת, למה בשם אדושם אתם באים לבקר? משעמם? הגרפומניה נוזלת לכם מהאוזניים? מהרו ורפרשו לאתר אחר.

 

יעני, דבר ראשון, אני חושבת שאנחנו כאן כי בא לנו להיות כאן עם יוצרים אחרים. איכשהו, הקשרים והאהבות זורמים להם. אנשים מזהים טעם דומה, אולי כתיבה דומה, פילוסופיית חיים דומה, ומתחברים. ועם אחרים לא. אז מה. יש פה דינאמיות של יחסים, יש באים ויש הולכים, יש זרימה, וזה יפה. אם היו עומדים פה על המקום היה משעמם.

 

את מה שלא הבנתי כשעליתי לבלוג הראשון שלי ב"רשימות", אני מבינה היטב היום, אחרי כשמונה חודשים בניהול הבלוגיה. בלוגיה היא דבר ראשון קהילה. לא הבנתי את זה אז, ברשימות, כשצעקו עליי שאני רומסת אחרים ולא מתחשבת שיש שם קהילה. אז כן, מתנסחת לה קהילה בבלוגיה, וזה מה שיפה. ושוב, אני חושבת שזו הסיבה שרובנו נמצאים כאן. למען הקהילתיות הקטנה. לקרוא אחרים, לחשוף חומר, לדסקס יצירות ורעיונות בקרב הדומים לנו. מין מועדון חברתי. ומי שסולד ממה שמתפרסם כאן, מוזמן לצאת ולא לחזור. 

 

גם מי שלא נמצא כאן למען הקהילתיות, ובוודאי ישנם בלוגרים כאלה, וזכותם המלאה לקחת חלק בבלוגיה הזו לפי טעמם – בוודאי מבחינים בדינמיקה החברתית שנוצרה כאן. כך שאי אפשר להתעלם מהעובדה שדבר ראשון בבלוגיה, ועוד קטנה, שהיא מעין קהילה וירטואלית.

 

אז אם לחזור לדיון ההוא אצל דפנה שחורי, על פרגון, אני מאלה שמאמינים שבלוגיה היא לא זירת דו קרב. אינני יכולה לאלץ איש לכתוב באיפוק, וגם אינני מעוניינת להכתיב לאיש את דרכו בבלוגיה, גם לא כ"מנהלת" שלה. אבל אישית אני מרגישה שהתקפות אישיות מתחילות משהו מאוד לא נעים שעלול לסחוף למקומות אפלוליים מאוד, בייחוד בקומונה קטנה כזו. עברתי את זה על בשרי ברשימות, אז ההרגשה מוכרת לי. ירידות אישיות, עוינות, תוקפנות לא תורמות לשום בלוגיה, לדעתי לפחות.

 

ואלה בדיוק סוג הדברים שמפרידים בעיניי בלוגיה מסוג זה לכתבי עת לספרות. לא התיימרתי להקים כאן כתב עת לספרות. בתור מקום קהילתי ודינאמי, בלוגיה היא לא חלון ראווה ספרותי, ואין לה בעיני משמעות כמתיימרת לקבוע הלך רוח ספרותי (מה גם שאני ממילא מתנגדת לקביעת הלכי רוח ספרותיים כלשהם). היא כן סוג של במה דינמית, שהחומרים המועלים בה עשויים לעניין את החברים בה ואולי גם קוראים מבחוץ. היא בהחלט עשויה להוליד בקרב משתתפיה חדווה יצירתית ואולי גם יצירות. אולי היא גם מעין מעבדה ספרותית כפי שמציע רונן א. קידר.

 

היא לא אמורה להיות מקום מפחיד ועוין אלא קפה ספרותי. ולקפה ספרותי לא נכנסים עם גרזנים כדי לרצוח נפש את המבלים, גם לא כדי להשתין להם על הראש, או להסתכסך ולגמור חשבונות.

 

דעה אישית כמובן, ובכל זאת גם הלך רוח שאני משתדלת להנחיל כאן, כל עוד יש לי מנדט ניהול. שמתי לב שהלך רוחם של מנהלי בלוגיות משפיע על הבלוגיה בניהולם: אצל האדישים וגסי הרוח רבה גסות הרוח, וכן הלאה. ולכן אני משתדלת לשמור כאן על כבוד הדדי.

 

האמת, מטרת העל שלי בניהול וייסוד בלוגיה כזו היא פשוטה מאוד: להביא סופרים לרשת. לא להכתיב טעם, ולא לסנן סופרים שאני אוהבת או לא. אני פשוט רוצה כאן קהילה ספרותית גדולה וערנית כמה שיותר.

 

אני מודה שכוונת העל האישית והתחילית שלי לא הייתה משוררים, אבל יצא ככה, גם בגלל שיקירנו בן משה מנדב אימיילים של משוררים. ולא שיש לי משהו נגד משוררים, חלילה. המשוררים שהגיעו בזכות יקיר רק מעבים, משפרים ומטיבים עם הבלוגיה הזו, לדעתי.

 

אבל כסופרת מובן שרציתי להעלות כמה שיותר סופרים לרשת. אני מאמינה שקולם של אנשי עט ורוח חייב להישמע, ומכיוון שאני מהסופרים הראשונים שהבחינו במעלות הרשת לסופרים ולספרות העברית, אני רוצה שגם סופרים אחרים יבחינו בזאת. שיעלו את ספריהם שירדו מזמן מהמדפים, למשל. שיפרסמו כאן מאמרים שלהם. שאנשים יידעו שאם רוצים לחפש סופר מסוים, אפשר לבוא הנה ולמצוא אותו ולנהל איתו דיאלוג.

 

עד כמה אשאר כאן? לא יודעת. הרבה יותר קשה לנהל בלוגיה מכפי שחשבתי. אז לפעמים עולים לי הרהורי כפירה.