למה אני כותבת

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

באחת הרשימות האחרונות שלי כתבה רונית בר לביא בתגובה, שאנשים כותבים מתוך צרכי האגו. לעומת זאת, לאה איני כותבת ברשימתה שכתיבה של ספרות אמיתית, שווה, מעמיקה, אינה תלויה בדבר. היא קוראת לה ספרות האין.

אינני יודעת מדוע אחרים כותבים, אני יכולה להעיד רק על עצמי. תמיד, מילדותי, הרגשתי צורך חזק לכתוב. זה כמו משהו שמזמזם בקצות האצבעות. איזה באזר שחייבים ללחוץ עליו. אי אפשר מבחינתי לא לעשות את הדבר הזה, כתיבה.

כתיבה היא בשבילי בדיוק כמו דיבור. זה בא בשטף, בלי מעצורים. זה כל כך חלק ממני, שאני לא מסוגלת לחשוב על עצמי ללא התכונה הזו: הכתיבה. כי בעיני כתיבה היא לא רק מתת, לא רק כשרון, היא מעין תכונה. יש בי את תכונת הכתיבה. כתיבה היא מי שאני באיזה שהוא מובן. כל מה שאני מרגישה או חושבת אני מתרגמת למילים. כאילו שאם לא אעשה זאת, הם לא קיימים. אני תמיד חייבת לנסח את הדברים, אולי כדי לתת להם משמעות ומסגרת. לנסח אותם, משמע לעצב אותם. לעצב אותם, משמע, כנראה, לברוא עולם. ובריאת עולם היא כוח.

 פעם, לפני כשלושים שנה, כשהלכתי לכמה פגישות אצל ד"ר רודי המיתולוגי, הוא אמר שאני כותבת כי כך אני יוצרת לעצמי עולם אלטרנטיבי משלי, כי העולמות שבאתי מהם – העולם המזרחי של הוריי, והעולם האשכנזי שבו חייתי – לא רק שלא הספיקו לי, כנראה שהיו מבולבלים מדי בשבילי, ויצרו בי קונפליקט, ולכן הכתיבה שבה אני המושלת היחידה, בוראת העולם, נותנת לי סוג של יציבות.

 

מכאן לדעתי נבע אצלי הצורך לנסח את העולם, לעצב אותו במילים: למען הכוח שזה נותן לי. ובין אם אני עושה זאת במאמר או בפרוזה, אני מעצבת את העולם לפי רצוני כפי שעושה ילד עם פלסטלינה. וזה המון כוח.  

 

ברומן "סוף סוף רומן" אומרת הגיבורה שלי, מאיה, שאהבתה וקנאתה לניסוחים הביאה אותה לעבודה כרעיונאית במשרד פרסום. ברור שבאותה נשימה היא גם מודה שאין לכתיבה המוזמנת, המסחרית, דבר וחצי דבר עם כתיבת פרוזה, והיא גם מנסה להוכיח את זה, או שאני מנסה להוכיח את זה ברומן.

 

אבל כל כתיבה, לפחות אצלי, בין אם היא באה במסגרת מוזמנת או לא, נובעת מצורך. שוב, אותו צורך לתת לעולם צורה וגבולות באמצעות הניסוח שלי. אותו צורך שגורם לי למשול במילים.

 

מצחיק, אבל לאחרונה נזכרתי בתחרות מאמרים בנושא מדע פופולרי שהשתתפתי בה בגיל 17. זו היתה תחרות לבני נוער, ואני בחרתי בנושא "גורמים סביבתיים כמחוללי סרטן". מיותר לציין שמעולם לא התעניינתי באופן מיוחד במדע, אבל קסמה לי האפשרות לכתוב מאמר בתחום המדע הפופולרי, כי רציתי להתנסות בכתיבה בתחומים שונים.

 

המאמר יצא אחלה, לא מזמן נתקלתי בו. אין ספק שהיה ניתן לפרסם אותו בעיתון. יופיו היה בניסוחו, לא בחומרים שבו, שבוודאי נפלו מהתחקיר המדעי המקיף שעשו המשקפופרים הלמדנים שבסוף זכו בשלושת פרסים הראשונים. אבל זכיתי לציון לשבח, וזה הביא אותי לבית הנשיא (למיטב זכרוני זה היה אפרים קציר ז"ל), שם חולקו הפרסים בטקט חביב, עם מקהלה ותקרובת צנועה של בייגעלך, עוגיות פני בובה ומיץ תפוזים של פז (זה כל מה שנותנים בבית הנשיא? חשבתי לי, איזה קמצנים).

 

אני מניחה שלא היה מנוס שאעבוד בעיתונות, מפני שכתיבה באשר היא כתיבה, בריאת עולם באמצעות מילים, גם אם מדובר במאמר, תמיד משכה את ליבי, מה גם שזה היה הדבר שאני עושה הכי טוב.

 

כך שאצלי, לפחות, הרבה לפני שפרסמתי או חשבתי לפרסם, היה פשוט צורך לעצם עולם במילים. לא כתבתי כי חשבתי שאם אכתוב אולי אפרסם ואתפרסם, ולכן זה לא נבע מצרכיו של האגו. בעיקר רציתי לכתוב, והרבה. אפילו באנגלית. כשהתכוננתי לבחינת הבגרות באנגלית, כתבתי 60 חיבורים! בנושאים שונים, רק כדי להתאמן לקראת הבחינה. וזה היה החלק בבחינה שהכי גרם לי קורת רוח.

 

אצלי לפחות, ואיני יודעת איך זה אצל אחרים, הצורך לפרסם בא הרבה אחרי הצורך לכתוב. כשאני כותבת, העולם מת. כמו שהרשל'ה אומר שהעולם מת כשהוא אוכל. אצלי זה קורה בכתיבה. כשאני כותבת רומן, אני מפסיקה לחיות במציאות. אני קיימת פיזית בעולם, אבל מחשבתי נמצאת בתוך העולם שבראתי ברומן. חברים שלי אומרים שנהייה לי אז מבט מנותק, חולמני כזה.

 

שוב, אני לא יודעת למה אחרים כותבים, ומה מתוך זה קשור לצרכים של האגו. אבל אני מאמינה שמי שכותב מתוך צורך נפשי עמוק לברוא לעצמו עולם אלטרנטיבי, שרק בו הוא חי בעצם, כותב מתוך צורך נפשי טהור, ולא מתוך שיקולי אגו או שיקולים אחרים.

 

מובן שבאיזשהו שלב כולנו רוצים שיקראו אותנו, ולדעתי זה כבר נובע מרצון שיבינו אותנו ויקבלו את העולם האלטרנטיבי שבראנו. לדעתי יש בסופר צורך לא רק להידבר עם קוראיו, או למסור להם את נבכי נפשו כדי שיבינו אותו. יש לו גם צורך חזק להנחיל את העולם הפנימי שלו לאחרים. ולמרות שיש כאן מעשה דיקטטורי מסוים, זה לא בהכרח נובע מהאגו, אלא מצורך להנהיג ולהנחיל ערכים.

 

לכאורה זה נשמע אבסורדי, כי אם רוצים להנהיג, זה בוודאי נובע מהאגו. אבל לא אצל סופר. לסופר ישנה משנה מסוימת, וגם אם אינו הוגה דעות או מחנך, בעולם שברא בספרו ישנם אמיתות וערכים, וכך הופך הסופר למייצר של עולם אלטרנטיבי, שהוא רוצה להנחילו ברבים. לא תמיד לפרסם ספרות נובע מהאגו, לפעמים זה תפקיד. מין תפקיד מוזר שהוטל על חלק מאיתנו.