והרי החדשות ועיקרן תחילה

 לו שלונסקי היה חי היום והיה חבר בבית הקפה הווירטאולי שלנו, איך הוא היה מקדם את "עיקרן תחילה" של פרחי משוררות חמודות? הרי לא היה יודע אם "עיקרן תחילה" שלהן הם אמיתיים או תוצר פלסטי משובח. איך היה אומד את "הסחורה"?

הנה אנחנו, מנהלים ויכוחים ושיחות בכתב, בכיכר השכונה הקטנה שלנו, ומאוד נהנים מזה, אבל לא יכולים להריח את אדי הבירה שנובעים מפיו של משורר האומה, לא יכולים להביט בצעירים העולים לרגל ל"קפה הווירטואלי". אנחנו מכירים את היתר רק מהתמונה הקטנה בצד ימין למעלה של הבלוגים, ואולי היתרון היחיד זה ששונאי סיגריות לא חייבים לסבול מהעשן המיתמר מסיגריותיו של אמיר אור (סתםםם אמיר).  

במאי לפני שנתיים עליתי לבלוג הראשון שלי ברשימות. זה חולל מהפך בחיי, בכתיבתי, בעבודתי. באמת באמת. המון דברים טובים קרו לי מקצועית בגלל הבלוג. אני מוצאת ברשת המון טוב, ואני מאמינה שכל הסופרים והמשוררים צריכים לעלות לרשת ולהשמיע את קולם. 

בנוסף, גם המעגל החברתי שלי התרחב. פגשתי ברשת אנשים מקסימים ממש. יוצרים מעולים. והתחברתי איתם. וזה עוזר ליצירה שלי. באמת שהרשת מציעה משהו שלא היה בעבר: הרחבת המפגש היצירתי, אפיקים חדשים ליצירה שלנו, שילוב האפליקציות של הרשת ביצירה שלנו, ומשהו ממש ממש נעים וממכר: מפגש עם הקוראים. נכון שאין כמו התגובה המיידית?

ומה על זה שסוף סוף אפשר להיפגש בקוראים שקראו אתכם כל השנים ואהבו, ולא ידעתם על זה בכלל? אני הולכת כבר שנים בתחושה שאיש לא קורא את ספריי, איש לא מכיר את עבודתי הספרותית, ופתאום, מאז שאני ברשת, נגישה לגולשים, אנשים שולחים לי אי מיילים מרגשים על כך שקראו את ספריי ואהבו אותם. איזה אושר!

ובכל זאת, לפעמים אני נזכרת בגעגוע בעידן החבורות הספרותיות בבתי הקפה. לפני כמה חודשים סיפרתי כאן על החבורה הספרותית שהייתי שייכת אליה בשנות השמונים, "שופרא" בהנהגתו של אילן שיינפלד. גם הוצאנו כתב עת ספרותי פוסט מודרניסטי בשם הזה, גם עשינו ערבים ספרותיים, ובעיקר נפגשנו אחת לשבוע בבית קפה, כל החבורה. בהתחלה בבית הקפה של בית הסופר (שם נחשבנו פרחי ספרות ושירה, והמבוגרים לטשו עיניהם לחמודתינו הרעננים), ובהמשך בבית הקפה של היווני בדיזינגוף, על כוסית אוזו וגבינת פטה מטוגנת.

ולא עוד. והיום אני גם יותר מבוגרת ודי עייפה, ואולי לא היה לי כוח לדבר כזה. בעצם, בטוח שלא היה לי כוח. ומה על כל המטלות המקצועיות שהתרבו?  אז ברור שמפגש בקפה הווירטואלי שלנו מספיק לי והולם את צרכיי בהתחברות עם יוצרים אחרים.

אבל שוב עולה "הבכל זאת" המנדנד הזה. כנראה שגם אחרים מתגעגעים. הנה, נודע לי שהתחילו לקיים מפגשים ספרותיים כאלה כל יום שישי בצהריים בקפה תמר. ראיתי את שמם של יורם קניוק ורוני סומק ברשימת הדוברים. זה מה שנקרא "חדש ימינו כקדם".

קשה לדעת אם הפיכת העולם להרבה יותר וירטואלי ומנוכר תסתום את הגולל על מפגשים כאלה, או שתמיד יקומו אנשים שירצו להיפגש פנים אל פנים, ולו רק כדי לשטוף עיניים ב"עיקרן ובעיקרם תחילה".