ריקושטים (עוד סיפור לשבוע החשק)

 

עוד משהו לשבוע החשק: חשקיה של אישה מבוגרת שנזכרת בעצמה כנערה חושקת. סיפור ישן מאוד מגיל עשרים פלוס.  אני חושבת שהייתי מושפעת אז מאוד מעמליה כהנא כרמון מורתי בסדנת בית אריאלה. הוא פורסם לפני מיליון שנה בכתב העת "שופרא" שהייתי שותפה בעריכתו. 

 

 

 

ריקושטים

 

הייתי בת ארבע עשרה. חיכיתי. לא ידעתי למה אני עדיין בתולה. זה היה לי כמו חטא. חיפשתי משהו, מישהו. אבל עכבותיי היו לי מכשול ענקי, סמור עפעפיים, כמו מפלצת פרה היסטורית העומדת בפתח חדרי ולא נותנת להיכנס, לא לצאת.

  ואני רציתי שמארק הכנס.

  בהיר וכהה, שיער שחור קלוש מה. גוף רזה, לבן, גבוה, גרמי. דמות של גיבור חלומי שאינו אלא טרח. סרוח על מיטתי, אחוז בסדין. כמו רוח. סדיניי מבולבלים על חלציו שניכרים בכתום עמוק על הלבן החלבי. וכל כך יפה, כל כך מבוקש, עד שאינני יכולה לגעת בו.

   אימי בפתח. שוקלת אם להיכנס. תמיד היא עומדת בפתח ומשחרת, לטרף או לכל דבר מה אחר.

   לא אפתח את הדלת. אחכה עד שמישהו ייכנס לתוכי ולא ייצא. ומפני השדים אני סוגרת גם עכשיו. ומפני הלחות המתה שבאבריי.

     אבל מארק היה שחור שיער ולובן עורו נגע ללבי, ופריכות בשרו ועורו הגמיש וכל אותן הבטחות בגרות שנשא איתו. הערצתי אותו. פחדתי ממנו. עצמותיי עדיין חלושות, גופי דקיק וכבר מצמחת בי התקווה הנוראה. כבר השאיפות לאהבה ממשיכות בי, מתפתלות.

  בלילה הכר נרטב. בבוקר אפשר לסחוט ממנו פינות פינות של לחות. במהלך הזמן הפך לטחוב, פתאום מסריח באפי. זמן רב מידי היה ראשי מוטל עליו ולא הרחתי. כמו תתרנית הייתי.

  עכשיו יובש. הגרון ניחר. בבוקר שותה קפה, שלוש סוכרזית. פתאום סוכרזית, פעם סוכר. צריך להשגיח על מהלך הקילוגרמים. שערי מונף לאחור. שדיים מתהדקים בחזייה צרה. פעם עם עצמם, משוחררים. עיניים סוקרות, מבט מהיר, אספקלריה מנצנצת בעיניים שאינן שבעות רצון.

  ואחר  כך הירידה במדרגות. ולאחריהן כל הסדר הקבוע הזה. ואני הלוא הייתי מביטה רחוק וסופרת ימים. ובלילות הייתי מריחה את ריחות הלילה. לפנות בוקר לחלוחית של טל מתחבאת בינות לסדינים ולציפות של מיטת הבתולים שלי.

אולי עוד תהיה לי כזאת.

    שיחות שקטות בלילה, ולהישען על כרים, זרועות מחוצות, מונפות באוויר בלהט ויכוח. כל הדברים היפים, הרצויים שאליהם כמהתי. ולהיות רצויה. ושיאהב אותי. ושיאמץ אותי אליו עד שאתפוצץ בתוכו בעודו נוזל מתוכי.

  סוקרת שיער שחור מקורזל על חזה לא חלוש, אצבע זרה תיכרך על תלתל משערותיי, תלפף אותו כמו גומייה, כמו סרט, כמו חוט משיכה. אצבע חומדנית עבה, אני פתאום נזכרת. ומתגעגעת למה שלא היה, אל מה שכה כמהתי אליו.

   לימים, אצבע אחרת, דומה, עוברת על בטני וחוזרת אל שפתיי, מדלגת על חלקי הפנים הרכים, דילוגים קטנים, תמימים, ושוב חוזרת האצבע החושקנית אל פטמת השד הרפוי שנשפך הצידה כמו ספוג לח, קצת לגרד בו, לנשוך, למצוץ, להכאיב.

  אני שוכבת מוטה הצידה. ידיי חובקות את ראשי בתנוחה נוחה, מתמכרת ללחשושים בגופי. אז עוד הייתי כשרה לכך. אולי שוב אהיה.

  עכשיו, אצבע ימין שלי נשלחת מטה לגשש, לחטט בעזות כל לילה ונרדמת בהקלה. ותקווה. מראות של מי שבא בי פעם, ושל מי שטרם בא. ואני הפכתי לאלמנה בטרם. סיפורי אלמנות וגרושות המשכיבות חיש זרים, המתייבשות בגופן למטה, המייחלות, לא יכולות. כל זאת שמעתי והיו לי לזרא. עושה השוואות, מחפשת למצוא: האם גם אני הפכתי כזאת? משכיבה נהגי מוניות? וממהרת, משנה נושא לחשוב בו.

  כי הייתי שקטה וכה מצפה. כי היו לי אהבות, אבל מי מהן הגשמתי באמת? האם היה עלי לתפוס, ללעוס, לשתות כשעוד היה אפשר? עכשיו, אני חושבת שכבר די לי. עוטה על עצמי חלוק מוכי שצבעו כעין היין המתוק, מוזגת לי נוזל ענברי בכוס פלסטיק דמוי זכוכית, חושבת, עוד אצליח לאהוב.

  הנה אני מתחילה לנבוט בקרקע זרים. מחייכת. שריריי כואבים מרוב חיוך אבל משתדלת, עוטה מסכת פנים שפויה. הנה אני משוחחת בחופשיות, כמו אחד הרצויים בעיני עצמם. שוגה בדמיונות, הופכת כף ידי את כוס היין, זורקת אותה הצידה בטבעיות גמורות, כאילו זה לי דבר שבכל יום. היין מכתים בחום את ממחטות האף הדקיקות, עשויות התחרה הדקה, שעל שולחן הלילה. אינני רוצה ממחטות מוכתמות חום שריחן עז, מידבק כמו הבל פיו של לוט.

  אני עושה את שיערי לפקעת מחוטבת. תלתל פוני אחד משתלשל סרבנית על קצה האף, מדגדג. אני עושה את עצמי כלא חשה. אולי באמת אינני חשה. אוזניי שומעת את צלילי כל פסיעות הרגליים שהתרחקו ממני, שטרקו דלת, שהיכן הן עכשיו.

  אם איש שואל אותך: כמה סוכר? אחרי שכבר הרבה שנים הוא מכין לך קפה, אל לך להיבהל. רק לקחת כמה בגדים חיוניים במזוודת יד אותה את ממילא נושאת עמך כל השנים, וללכת. את השאר יעשה הזמן. אלא שכך את חושבת… הזמן חושב אחרת.

  מרחיקה את המחשבות כהרחיק קורי עכביש דביקים המבאישים בפינות החדרים, בפינות שולחן, אפילו בשולחני העמוס.

   מחר אשלח ידי בסדר.

 

ב.

אני נזכרת. היה שקט. הייתה לחות צורבת כפות רגליים. קול צורמני, זקן, צווח בהיסטריה:

"קללת ומארת ישראל. על אפכם ועל חמתכם, זדים וגויים…דבויירה, דבויירה." והקול התגלגל התגלגל במורד הרחוב…. ואז נדם ונדם.

  ואני כמקיצה מתוך שינה כבדה, עגמומית, שמעתי ונבהלתי. כל כך פחדתי. קול שלא מן העולם הזה בקללה שכבר אין מקללים בה מקומותינו, בזמננו. רק פעם עוד היו אומרים: אם תרצו אין זו אגדה, וארשת חשיבות הייתה נרשמת על הפנים בשל חומרת האירוע.

  ואני באה כמו מתוך חלום. עולם חדש בעיני בכל פעם, בכל בוקר, כשאני פוחדת לאחר לילה טרוף פעימות מתגברות  ויקיצות חדשות. גופי עור צפוד, עור ברווז. שערי הפרוע שבכל לילה מסתבך כקורים תלתל בתלתל נפרד עתה באחת מרוב בהלה.

  נרגעת. איש לו היה לי, חרש נצמד אלי או אני הייתי באה אצל זרועותיו, ושקטה הייתי נושמת את כל הריחות העולים מגופו, ממצה.

  בוקר של לפנות בוקר. כבר אור. שעה כה מוקדמת וכבר צעקות. מי זה ששם נזעק? עוד שעות לי רבות להתהפך במיטה. סדין מתפתל מסתבך בין רגליי. כה כמהה לקרירות, חופרת כף רגלי בקצה המיטה למצוא פינת מזרן קרירה. לא מוצאת, שבה מאוכזבת ותרה בצד השני, המרוחק, הריק, היכן שהסדינים מדיפים הבל פה ישן.

  עד שעה שתיים עשרה מתהפכת במיטה. יכולה גם עד אחת. בלי גבול. יכולה גם עד שתיים. בלי גבול. אבל מעט כוחי שנותר בי עוצר בעדי, כמו אותם ימים שבהם הייתי חוזרת ושבה ומחפשת את הלב שבי. הנה, עוד שעה הוא ישוב. שערו יקיש על זכוכיות החלונות כמו ברד. שערו שלא צימח שנים, ועתה, עת גיל העמידה, מצמח פתאום ארוך כמו שמשון.

  שבה ומחפשת.

  אתמול, בקופסאות המוטלות אין אונים בחדר המחסן מצאתי מזכרות ישנות, לא מזכירות דבר לאיש, כבר מלאו אבק דרכים. החלון מפריח עליהן עננות עשן ופיח מאגזוזי מכוניות חולפות. אצבע כי תעבור עליהן תמצא פנים שוחקות. איזו תקווה של צעירים. בגדים ש אופנה שחלפה. גלויות שחור-לבן. מצהיב. משנים.

  על פניי הופיעה בהרה צהבהבה, פרי עצבנות, פרי מועקה. כבד שלא נרפה, כבד מודלק. גם צבען של ציפורניי כבר הצהיב. בלכה אדומה אני מכסה, שלא יחשדו בי בעומס שנים. רק אתמול צבעתי וכבר מתקלף הקרום מקצות ציפורניי הארוכות, המשויפות, מותיר חלל מכוער כמו ציפורניהן של קשות היום.

  אבל עתה, בחלון האפל, מבהיקים לי פני האינדיאני הזקן שלו, הצהובים כמו קלף.

  אני בשעה מאוחרת מדי אלך למיטה. לשקם את חיי. להתחיל במסכת שפיות. להקדים על יצוע, טיפין טיפין. כל לילה להקדים בשעה אחת.

  כשהוא יחזור, יתכרבל לצדי כמו עובר או תינוק, רגליו צמודות לחזהו ופניו רחוקות, פניו פני זקן, בשנתו מתאנח כאחד הישישים הצמודים לאחות בית אבות.

  אור בוקר חיוור מכיר טוב טוב את קמטי מצחו העמוקים. צובע את פניו בלבן, כפני מת.

 

 

ג.

שיחות שקטות. שיחות שקטות. לילה אורבני. מחנק כה גדול יש בחדר הזה.

  את השקט בינינו אפשר לגזור לשניים, וכל אחד יהיה בתחומו, מביט כמו זר.

  אני שוקלת אם לפתוח חלון. האם ייכנס אוויר חדש? יאוורר?

  הטלוויזיה (שחור לבן, קטנה, ניידת, של שארפ) ממלמלת שיחות שקטות. אולפן חם, מתפוצץ מלחות, שותים שם קפה נמס. כמה סוכר? אדם שואל מהמטבח. קולו הצטרד לאחרונה.

  אני תוהה. השהה בים עד לפנות ערב? האם הסתובב בחוצות קרירים בשעות לילה קטנות? עם מי?

  את הקפה יניח בתווך, על השולחן הנייד של הטלפון. בגינונים.אף את קנקן החלב והקופסה המינטורית, המקושטת, של הסוכרזית. לעצמו.

וכבר יהיה שוב מבטו ישיר, החלטי, פוגע בדמויות החלולות שבמסך הטלוויזיה. שיחות שקטות.

  אז אני עוצמת עיניים, נשכבת איטית על הרצפה, בפישוק רגליים. ידיים משולבות מתחת לראש, כמו בפיקניק, על שפת דשא ירוק עז, כמו מלאכותי.

  הילכסן מבט? הישאל מבטו? דואג? חיוור? היילכדו מבטינו?אבל מבטו חזק, עמוק בשיחות השקטות.

    כמובן, אני אוכל לעשות גם משהו דרסטי יותר. כמו לצעוק או ליילל, לעשות קולות כמו חתול ביבים נגוע בסיפיליס, ברגעי שיגעון אחרונים, מוחו כבר רופס. אוכל לנדנד רגליים מהמיטה הגבוהה, כדי שהוא יחשוב עליי כמו על ילדה מנדנדת רגליים, וייכנס בי בעמידה. אוכל להתכופף כמו פרה והוא יבוא אלי מאחור.

   אבל מבטו של אדם קשוח, נעוץ בשיחות השקטות שבתוך מלבן השארפ. אז אני כמו נחש מתפתלת עליו ומכוונת אותו שייכנס עד הסוף, ואחר כך נשכבת על המיטה חצי לילה בלי הכרה.  

  תל אביב, 1982