בננות - בלוגים / / מסריחה מסקס! (שבוע החשק או שבוע החשק?)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

מסריחה מסקס! (שבוע החשק או שבוע החשק?)

 

מול ההפצרות של א.א לחשקים של ממש, אינני יכולה לעמוד. אז הנה קטע נוטף סקס מרומן-הרשת "יקירנט", שכתבתי עם נולי עומר, והתפרסם ב-2007 ב-ynet  בהמשכים במשך חודשיים.

 

 

 

אוי אוליב!

אוליב, אוליב, אוליב, כמה שאני שמחה בשבילך! שיהיה לך הכי פאן שבעולם! שתיהני מכל רגע בהרים השוויצרים או בסמטאות פריז או מרוקו או המוקטעה, מה זה חשוב, העיקר שאת נוסעת עם האהוב שלך, מה עוד אפשר לבקש? אני מתפוצצת מהנאה, זה לא יכול להיות, ממש טלנובלה למתקדמים. חכי שאספר את זה לתירזה, היא עוד תרעד מהתרגשות.

   ועכשיו תשבי טוב טוב במטוס או בקפה אינטרנט או איפה שאת מקבלת את המיילים שלך, ותשמעי מה קרה לי אתמול בלילה. את פשוט לא תאמיני. סוף-סוף נפל דבר!

    אתמול שוב הייתי ב"כוננות תירזה". חיכיתי שהיא תתקשר מהדייט האומלל, שאבוא להציל אותה, מה שבדרך כלל קורה, כי הבחורה בררנית יותר ממבקר מסעדות עם טחורים. תוך חצי שעה בערך, טלפון בהול והסיגנל הרגיל.

    הפעם החלטתי ללכת על המראה הזנותי (אני כבר יכולה להרשות לעצמי מיני!), אז הרבצתי שמלה אדומה עם גב חשוף ומחשוף, עקבי סיכה חמש-עשרה סנטימטרים ואיפור שלא היה מבייש את מדיאה לו יצאה לבלות ב-T.L.V. ביקשתי מנועה לשים עין על דסי עד שאקי יחזור, ואמרתי לה שלא תדווח לו לאן הלכתי, שיישב קצת על קוצים, מה יש? כמה ערבים אני חיכיתי לו כמו אלמנת-קש, כמה? טוב, נעזוב את החשבונות הקטנוניים, זה לא לעניין עכשיו, ובטח שלא לעומת מה שאני הולכת לספר לך, מותק!

   אני מגיעה לקפה ונכנסת בשופוני, ובאמת כל הגברים הרימו מייד עיניים מהצלחות הדלוחות שלהם מול הנשים הדלוחות שלהם, ולא הורידו אותן עד שעשו וִיש מלא על כל הגוף שלי, בואך השדיים המפוארים, הארוזים יפה-יפה בחזיית פוש-אפ חדשה, אדומה, הורסת, שקניתי בשבוע שעבר בטונות כסף באיזה חנות לאנז"רה של כוסיות.

    הקיצר, אני רואה שתירזה כבר הבחינה בי וכמעט משתבצת עוד דקה על הרצפה, אז אני מזנקת לכיוון שלהם בצווחות הנאה כאילו פגשתי את בתי האבודה או יותר נכון את הקולגה שלי מימי החלונות האדומים.

    "לאיפה נעלמת?" אני זועקת אחוות אחים קורעת לב ונשמה. ותירזה, באותו קול בדיוק, צווחת אלי בשמחה: "יו, מוניק, לא תאמיני, בדיוק חשבתי עלייך אתמול בלילה!" וקורצת לי אגב כך.

   "מה, בערב חילופי זוגות?" אני שואלת ופוערת עיניים ענקיות וצבועות על בן-זוגה, בקושי מטר חמישים וחמישה עם פלטפורמות, שיושב מולה בעיניים פעורות מאימה ותשוקה ולא מצליח להוריד את מבטו המבחיל מהמחשוף שלי.

   "אז אתה הבחור מאתמול בלילה?" אני שואלת אותו. והוא, מבולבל עוד יותר, מביט עמוק לתוך המחשוף ולא יודע מה לענות.

   "מה, אתה לא הבחור מאתמול בלילה? אז מי אתה, אתה הקליינט משלשום?" ולתירזה, שמסתירה פלצת צחוק בסרעפת, אני קודחת באוזן: "יו, מאמי, איך לא סיפרת לי שיש לך היום קליינט מיוחד?" ושוב לבחור ההמום: "שתדע שאנחנו עושות גם זוגות, לסביות, אס-אנד-אם, ואם אתה רוצה גם ביזאר, אבל זה יעלה לך כפול. הסברת לו את התעריפים, מאמי?" אני קורצת לתירזה.

    אבל הגמד לא אכל את התרגיל, ואולי אכל אותו יותר מדי, כי פתאום הוא קורץ לי בעין עקומה ואומר שהוא רוצה את המיוחד. בשלב הזה תירזה כמעט נתנה צרחה ורצה ושירותים, ואני נשארתי עם מטר חמישים וחמישה של צחוק צבוע וקווצות שיער בנחיריים. אז אמרתי לו: "תראה, מותק, אתה לא הטעם שלנו, אז תיקח את עצמך, עם הרגליים המניאטוריות שלך והבגדים שאתה קונה ב"פוקס קידס", ותעוף מפה… אה, ואני ממליצה לך לעשות דחוף שעווה בנחיריים."

    הפעם זה עבד. הבחור הכחיל, החוויר, מילמל איזו קללה בערבית וברח מהשולחן בלי לשלם. כשתירזה חזרה, לא היה גבול לאושרה, למרות שהיא קצת נזפה בי ואמרה שאנחנו מתנהגות כמו ילדות בתיכון. הזכרתי לה שכבר עשינו את זה בתיכון, אז בגילנו זה כבוד גדול להיזכר בנעורים האבודים. מה יש, לא מגיע לנו קצת פאן? כמה שנים נותרו לנו עד שנירקב בגיהינום?

   בזמן שאני מרצה לה על יתרונות גיל המעבר ומדוע כדאי ורצוי לנצל אותו עד תומו, לסחוט את כל המיץ לפני שהביציות יתייבשו, אני שמה לב שהיא מפזילה לעבר השולחן הפינתי. אני פוזלת לשם גם, ומה אני רואה? צמד חתיכונים שמשפדים אותנו בקרני הגאמא הלוהטות של עיניהם. עוד סיבוב קטן של מבטים והחבר"ס צוללים ישר לעברנו, נושאים איתם את הדרינקים שלהם בידיים להוטות. "אז מה, בנות, מבלות?" הם שואלים טנדו.

    "אז מה, בנים, מבלים?" מחזירה תירזה. מסכנה, כנראה התחרפנה לגמרי, או ששתתה יותר מדי.

    הבנים התיישבו, הדרינקים הובאו, והובאו, והובאו, וככה אנחנו שותים ומפטפטים על הא ועל דא, באמת לא זוכרת על מה, כי שתיתי כמו זיפזיף עד שעמדתי לפרום את כפתורי השמלה. מזל שתירזה הצילה את המצב ודחקה בי מדי פעם בצלעות, שלא אעשה בושות יתר על המידה. אבל את הבנים זה דווקא הלהיב והם השקו אותנו ביד רחבה, וביד השנייה התחילו למזמז. הבהיר יותר, זה שדומה לאקי במבנה ובצבעים, השחיל את ידו לתוך השמלה שלי ואני לא ידעתי מה לעשות איתה, כי הרגשתי שזוחל לי שם דג מלוח, אז צחקתי בקולי-קולות, וכולם בקפה בטח חשבו שאני בחורה עובדת שזה עתה התבשרה שהסרסור שלה מת בתאונת דרכים. באיזשהו שלב אמר הבחור של תירזה, אחד נורא חמוד וגבוה-גבוה: "מה דעתכן בנות לבוא איתנו למלון? נשתה, נהנה, נראה קצת סרטים. מה אתן אומרות?"

   להפתעתי, תירזה אמרה מייד כן, ורק אותי היה צריך לשכנע. אבל הבהיר, זה שחירמן אותי היטב בין הירכיים עד שהרגשתי כמו גומי דביק, הסביר למה כדאי לי לבוא ואיזה גוד-טיים הוא הולך לעשות לי. בחיי שזה מה הוא אמר, אני נשבעת, ואני חשבתי שאף אחד כבר לא מדבר ככה בעיר החטאים. אבל זה היה כלום לעומת מה שהלך במלון.

    הגענו לאחד המלונות הגדולים בטיילת, והבנים הזמינו לנו סוויטה לא רעה בקומה העשירית, שצופה אל הים. כל כך שיכורה הייתי, שהעוברים והשבים ברחוב נראו לי כמו גחליליות, אז אמרתי ליוסי, זה הבהיר שמיזמז אותי בלהט, שהוא חייב להשיג לי כמה כאלה כי אני רוצה לקשט בהן את החצר, והוא אמר: "מה את מקשקשת שם, מתוקה? בואי, בואי לאבא. אני הולך להיות נורא טוב אלייך הלילה."

   מול ההבטחה הזו כבר לא יכולתי להישאר אדישה. לפתע חדר להכרתי המאורע ההיסטורי שאני נתונה בו. עד אז, אני חושבת שמתוך ענני שכרותי הרגשתי שאני בסצינה מ"אסקימו לימון". אבל פתאום קלטתי: וואו, המאהב הראשון שלי! לא וירטואלי, לא דמיוני, לא חלומי, לא בטיח. ממש-ממש, באמת התורה. סוף-סוף יקנן בתוכי איבר אחר שאינו אברו של בעלי. נורא התפעלתי מעצמי על שאני שולטת במאורע, אז מייד נתתי לעצמי אור ירוק ליהנות מכל רגע, דלוח ככל שיהיה.

    תירזה והגבוה כבר נסגרו בחדר השינה, ואני והבהיר, זה שמזכיר את אקי במידות ובגוונים, התחרמנו פחד על הספה בסלון מול ערוץ פלייבוי הפתוח. ברקע שמעתי את אנחות השחקנים, מחדר השינה בקעו נשיקות ומצמוצים, ואני כאן, שכובה על הספה די בסוטול, וגבר שאינו בעלי ממשש את אבריי כאילו הייתי סחורה בשוק הסיטונאי.

   התכרבלתי על ספת הקורדרוי (שואלת את עצמי אם אקי היה מתעניין במחירה ורוכש אותה לסלון הנכאים שלנו), ונתתי לבחור לטייל לי על כל הגוף, להסיר ממני את הבגדים, את הגרביים, את התחתונים והחזייה (ואת זה לא עשיתי מאז שהייתי נערה, מהזיונים הממש ראשונים עם אקי, כי אחר כך היינו ישר מורידים בגדים וצוללים למיטה. אקי שונא להפשיט, הוא אוהב להגיע ישר לעניין וחסל), ולכן היה די נעים שמישהו עושה עבורך את העבודה, מה גם שהבחור היה מאוד מסור, מאוד יסודי, וכמו שהסיר ממני את הבגדים והתחתונים אחד-אחד, ככה מיזמז אותי בעדינות מהפנטת כמעט, עבר עם כף ידו הקשה לאורך כל הגוף והתעכב על המקומות הקדושים, מועך פטמות, מנשק עכוזים, לוחך צווארים, מנשנש תנוכים, ממש-ממש נהניתי מהחגיגה.

    באיזה שהוא שלב הרגשתי שמספיקים לי המזמוזים וכבר בא לי לחתוך לעיקר, אבל הבחור, תקלטי, אוליב, עדיין לא התפשט, רק המשיך למזמז במקצועיות, שבשלב הזה כבר התחילה להעיק. עשיתי לו סימנים עם הידיים והרגליים שהגיע הזמן שיוריד את הסמרטוטים וירביץ הופעה, אפילו מיששתי לו עם כף הרגל את המפשעה, עד שהוא עשה טובה והתחיל להתפשט באיטיות של דוגמן. ובאמת היה לו גוף לא רע, שרירים כמו שאני אוהבת, וכבר אמרתי לך, מידות וגוונים כמו של אקי. רק את התחתונים הוא עדיין לא הסיר, אז חשבתי שהולך לבוא כאן פיאסקו נוראי ומייד הורדתי ציפיות.

   וכל הזמן הזה הוא המשיך למשש לי את הגוף כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם, מלקק לאט את השדיים אל הבטן בואך הטבור, ספק מוצץ ספק נושך את הפטמות, מה שעשה לי מאוד נעים אגב, אבל כבר התחיל לכאוב לי למטה מרוב תשוקה. ואז, סוף-סוף, רגע המופע התחיל: הבחור הוריד את התחתונים לאט-לאט, כאילו הוא ב"צ"יפנדייל", ואני צפיתי לשמחתי בזין גדול ויפה משל בעלי, ונורא שמחתי שלפחות במאהב הראשון שלי אני לא צריכה להתבזות עם גמדים.

   עכשיו הוא כבר כרע מעלי וחיכך את עצמו בכוס המ-א-ו-ד רטוב שלי, עד שהרגשתי שאם עוד דקה הוא לא מזיין אותי, אני נשבעת שאני חותכת לו את הקצה בסכין קצבים. את חושבת שהוא קלט, אוליב? איפה! הוא המשיך עם מבצעי החרמנות המלוטשים שלו, וזה אחרי ששמעתי מכל החברות איך בחורים תמיד מתים להגיע לעיקר ולא ממזמזים אותן מספיק. בשלב הזה כבר לא היתה לי סבלנות, ממש התחלתי לכעוס, והגעתי למסקנה שאולי באמת מגזימים בחשיבותו של המשחק המקדים.

   התחלתי להתחכך בו יותר ויותר, הודפת את האגן שלי כלפי מעלה, אולי הוא יבין את הרמז ויכניס כבר, כל כך רציתי להרגיש אותו בתוכי ממלא ומתנענע, הודף ונהדף, אז נאקתי: "נו, תכניס אותו, תזיין אותי," כי חשבתי שאולי זה מה שמחרמן אותו, דיבורים, אז מה איכפת לי לשחק אותה נערת-אמצע לשתי דקות? מה לא הייתי עושה כדי להרגיש את המכשיר הנפלא הזה שיש להם בין הרגליים מבצע את העבודה שהטיל עליו הבורא. מה רציתי, לטבוע את עלבון הגוף או את עלבון הנפש? כבר לא ידעתי בעצמי, העיקר שיעשה את שלו, ואני אלך הביתה לנוח.

   באיזה שהוא שלב במשחק הסיוטים המקדים הזה התחלתי לחשוב שנתקלתי בשונא-נשים. מי יודע, אולי ככה הוא מתעלל בנשים שלו? יאני עם המזל שלי. כבר התחלתי להתגעגע לאקי הסטנדרטי שלי, שאני מכירה כל פיתול בזין שלו ובאיזה זווית בדיוק הוא נכנס לתוכי.

   ואז זה קרה. כמו בתולה חדר לתוכי הפרימדון המתמהמה, ואני נשנקתי מרוב עונג, שוכבת כמו ילדה בת שש-עשרה שמזיינים אותה בפעם הראשונה והיא נמלאת התפעלות רוויה בחשש בנוגע לצור המוזר והלחלוחי הזה שמטייל לה בין הרגליים.

   אבל זה באמת היה נעים להתמלא בחתיכת הבשר הגדולה שלו – ויסלחו לי כל האיסטניסים על דימויי האטליז, אבל בשבילי, בתור בתולה כשרה בת ארבעים שידעה רק את הזין של בעלה, כל בשר זר הוא בחזקת בשר פיגולים.

   אוי, אוליב, וכמה נהניתי מבשר הפיגולים הזה! התרווחתי לי תוך עצימת עיניים והתמכרתי להדיפות, חמש, שש, שבע, כמה נעים, כמה ממלא, שמונה ו… היי, מה קורה כאן? הבחור צווח תוך כדי גניחה: "תגמרי, אני גומר!" ובתוך עוד רבע הדיפה שפך לי על הבטן. תוך עוד שניונת הוא קפץ ממני ורץ להתקלח, משאיר אותי שוכבת כמו מטומטמת, עם כאב ביצים מטורף ושלולית דביקה על הטבור. אני עם המזל שלי. המאהב הראשון שלי התגלה כמקרה של שפיכה מוקדמת! תצחקי, אוליב, תצחקי. אלא שאני לא צחקתי, כי זה לא היה מצחיק, סתם מתסכל.

   המשכתי לשכב שם כמו זומבי. לאונן לא היה לי נעים כי חששתי שהוא ייכנס כל רגע ויראה אותי, אז קיוויתי שאולי כשהוא יחזור, אני אחרמן אותו לסיבוב נוסף. אולי הפעם "ייצא לי ממנו משהו הלילה," כדברי אקי. אבל כשהוא יצא מהאמבטיה כשרק המגבת של המלון לגופו המעוצב, הדליק את האור והתחיל להתלבש במרץ מבלי להעיף לעברי מבט, אמרתי לעצמי: את לא פריירית, עד שהגעת הלום את חייבת לעשות משהו, להשיג את שלך, מה את, תחרות יריקות?

   אז אמרתי לו בקול מפתה את המשפט הכי קיטשי ששומעים רק בסרטים: "למה שלא תחזור למיטה? הלילה עוד צעיר." אז הוא אמר רק: "אני חייב לחזור הביתה," ושלף שטר של מאה שקל, זרק לי אותו על הספה והפטיר: "שיהיה לך למונית."

   אחרי שהוא הלך דפקתי על דלת חדר השינה, למרות שהקולות שבקעו משם נשמעו מבטיחים למדי, ואמרתי לתירזה שאני הולכת. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא, ואני אמרתי שלא צריך, אני אתפוס מונית, כי הבחנתי שהיא מאוד מרוצה מהרב-שגל שלה, אז למה שאמנע ממנה את התענוג? (בבוקר היא אמרה לי שהוא באמת חמוד הבחור ושהיא חושבת להמשיך ולהיפגש איתו, רק מה, היא חושדת שהוא נשוי. גם כן תגלית.) 

    כשהגעתי הביתה והורדתי את הבגדים בשקט בחדר השינה, אקי שאל בקול מנומנם: "איפה היית?" ואני עניתי: "עם תירזה, תחזור לישון," וחשבתי על אירועי הלילה הנאלחים שלי, מאדאם בובארי הישראלית שיצאה לרעות בשדות זרים וחזרה עם כאב ביצים. נשכבתי עייפה ומסוחררת ועדיין עם אותו כאב עמום בחלציים, עד שכבר התחלתי להתגעגע לזין של אקי, ומדוע באמת שאבאיש את ריחו וטעמו של בעלי? אותו בעל שאני מכירה לפני ולפנים, שחדר לתוכי מיליוני פעמים עד שבלתי אפשרי לספור, ששרפנו את המזרן בלהטוטי מין דמיוניים, עד שפעם הוא קרס ונאלצנו לקנות חדש. 

    בחיי שהתחרמנתי ממנו פתאום, אני נשבעת לך, אוליב. אולי בגלל שהוא היה זמין, שוכב לצידי רך, ריחני ונעים למגע. ואולי בגלל רגשות האשמה. אחרי הכול, לא פשוט לבגוד בפעם הראשונה, זה יוצר סוג של דיסוננס מוזר, טעמת מהפרי האסור וזה היה טעים (הגם שבשום פנים ואופן לא מספק), ומצד שני, זה היה כמו לאכול סברס. מה יוצא לך מזה? אחר כך את סתם נשארת צמאה.

    הנה אני, אמה בובארי מנווה-מגן, בחורה טובה מבית טוב, שלא הזדיינה בחיים שלה עם גבר אחר חוץ מבעלה (טוב, בפנטזיות ובחלומות דווקא כן, ודי הרבה אפילו. זה נחשב?), שוכבת על הגב כמו פוסטמה ובא לה לזיין את בעלה החוקי מהתורה-הנביאים-והכתובים. לא יכולתי לשלוט על עצמי יותר, וחוץ מזה השחלות דפקו בלהט ודרשו את שלהן, אז נצמדתי לגב שלו וחירמנתי אותו עד שעמד לו, ואז סובבתי אותו בעדינות על הגב וטיפסתי עליו, וככה רכבתי כמו ליידי גודאייבה על בעלי הרדום, שספק תרם את תודעתו למאורע, ספק נימנם, רוכבת ורוכבת עד שגמרתי. וכל הזמן הזה הוא שכב עצום עיניים, וכשגמר מתוך שרעפי נמנומו פעה פעייה רכה ומתוקה כמו של אישה.

    בבוקר, בחדר האמבטיה, הוא טפח על ישבני בחיוך זימה, כמו לרמז לי שהוא מודע לאירועי הלילה, ואני התעצבנתי פתאום, לא יודעת למה, אולי האשמה דיברה מגרוני כשאמרתי: "תוציא ת"יד, התחת שלי לא שייך לך," ואקי, בתחילתו של לעג שבקצהו עלבון, אמר: "באמת? בלילה לא חשבת ככה, רחב הזונה," ואני אמרתי: "בלילה זה היה בלילה, וביום הוא חוזר לרשותי," ואקי נצמד אלי מאחור ואחז במותני בחוזקה, ובקול קשה פקד: "עכשיו תתכופפי ותקבלי את הזין של בעלך."

   אוח, התאווה שמשכנת שלום בין איש לאשתו!

ממני, רונית הנפקנית. 

   

והנה לינק למי שרוצה לקרוא את הרומן

 http://www.notes.co.il/yael/

 

15 תגובות

  1. יעלה, שבוע החשק בכ-בוד! סחתיין על מחברות החשק האלה.

    לא זוכר שהפצרתי אבל מה אכפת? בשביל הפרק התשוקתי באמת הזה הייתי מוכן לשדל אותך בכיף.

  2. את יודעת שהמילה "מסריחה" חביבה עליך? ובכלל הפועל ס. ר. ח. תבדקי ותראי. לפעמים זה מוגזם.

  3. לא טוב לא כסף. נותנים לך בחינם, תקרא ותשתוק. או אל תקרא. מה אכפת לך? כואב לך שפרסמו ליעל ולנולי רומן בוויינט?

  4. יאבאמאמא…יעל, בקצב הזה אפשר להמשיך את השבוע לחודש. כיף.
    :0)

  5. סליחה רן שאני מתערבת בינך לבין נטלי.
    אבל כמה הערות להאיר את עיניך:

    1. נולי ואני קיבלנו תשלום שמן ומצוין מוינט, גדול בהרבה מכל שכרי הסופרים שקיבלתי על ספריי שראו או בהוצאות הטובות ביותר. אחרי שפנינו אליהם, ערכנו איתם משא ומתן וחתמנו חוזה על התשלום. בחינם לא היינו מוכנות לפרסם, זה ברור. אני אינני סופרת מתחילה, ונולי אינה קומיקאית מתחילה. לא היתה כל סיבה שנעבוד בחינם.

    2. לא רק שאני עורכת במקצועי (ועובדת בהוצאות הגדולות ביותר) וערכתי את הטקסט במשך שנה, הטקסט עבר בנוסף עריכה על ידי העורכת בוינט, שרית פרקול, שהיא אחת מעורכות הספרים והעיתונות המנוסות ביותר בארץ.

    עם זה שהטקסט אינו לטעמך, אין לי בעיה. זכותך. איש איש וטעמו, אבל יש לדייק בעובדות.

    אגב, יש לקרוא את הרומן כולו כדי להבין את הסגנון שננקט כאן. וחוץ מזה, אכן נולי ואני כתבנו כאן במכוון רומן קליל יותר שיתאים לאתר גדול ברשת, ויש לציין שזה אינו כלל הסגנון הרגיל של ספריי, שאינם משוייכים בכלל ל"כתיבה פופולרית." אדרבה, הם נלמדים באוניברסיטת תל אביב.

    עם זאת, למרות הטןן הקליל וההומור שהביאה נולי, הרומן הזה רציני למדי. אבל צריך לקרוא הכול כדי לקלוט את התמונה.

    ווינט זה לא פחחח, העובדה שהבאתי רעיון כזה לאתר גדול, וביצעתי אותו, הוא מחווה לרומנים בהמשכים שפורסמו בעיתונות המאה ה-19. רציתי לעורר את הדבר הזה מחדש, ומה מתאים יותר מהרשת? ואני שמחה שבעקבותיי, שרית פרקול פרסמה עוד שני רומנים בהמשכים בוינט. כך שאני גאה להיות זו שהחייתה בארץ את המסורת המכובדת הזו מהעיתונות של המאה ה-19, שאגב, אפילו דיקנס הגדול פירסם כך את ספריו.

    • ולא שאני משווה את עצמי אליו חלילה, רק רוצה לומר שהשיטה הזו היתה פרקטיקה נפוצה בעיתונות המאה ה-19 וטובי הספרין פירסמו כך. כך גם פורסמו המון רומניפ למשרתות, ולא אכפת לי אם מישהו יחשוב שהרומן הזה שלי ושל נולי הוא "רומו למשרתות", במובן מסוים חשבנו על המונח כשכתבנו את זה, מתוך מטרה לייבא את המונח של ספרות קלילה בהמשכים מספרות המאה ה-19 לתוך אתר רשת, בטקסט שהוא בעצם רומן מיילים, שזה גרסה מודרנית לקלאסיקה של רומן המכתבים.
      והכי אני שמחה שהייתי החלוצה הזה באתר גדול בארץ, כי אני מאמינה שזה יהיה רווח מאוד בעתיד.

      • דבר ראשון מזל שאת לא משווה, כי אין איך להשוות טקסט כמו שלך לטקסט כמו החטא ועונשו, חוץ מהעובדה שהם התפרסמו בהמשכם אין בינהם דבר. לגבי ה"בחינם" הכוונה לא היתה שאת כותבת בחינם אלא שהקוראים לא משלמים על מה שהם קוראים- ולכן כביכול אסור להם לבקר. דווקא העובדה ששילמו לך טוב יכולה להסביר את הרצון שלך לכתוב טקסט זול כל כך (זה הרבה יותר גרוע מהרבה רומנים למשרתות שיש בהם תחכום). קראתי פרקים נוספים בספר ולא התרשמתי שהם שונים במיוחד. לגבי זה שהיית פורצת דרך, אתן לך את כל הקרדיט. השאלה פורצת דרך למה? האם בתור אשת ספרות זאת הספרות שהיית רוצה לעודד? גם בוואי נט ניתן לפרסם דברי ספרות מתוחכמים יותר, ולא מראש להניח שאין שם קהל לזה.

        • כן אני יודע שלא התכוונת לחטא ועונשו כשאיזכרת את דיקנס, אבל לדעתי דווקא הטקסט של דוסטויבסקי הוא המשמעותי בז"אנר הפירסום בהמשכים.

        • רן, אינני סבורה שרומן הזה רע כל כך, יש בו מחשבה לכל אורך הדרך ונושאים שהוא דן בהם. ניתן לראות זאת רק אם קוראים את כולו מההתחלה. אכן, הוא לא נכתב מראש מתוך תפיסה "קאנונית", אלא כדי לכתוב משהו שיש בו בשר אבל שכתוב גם בקלילות, שזה הראש שהביאה נולי לכתיבה בהיותה קומיקאית. בווי נט הספר דיבר לאנשים, וזה יפה. ומבחינתי היה זה ניסיון לעשות כמה דברים:
          1. לכתוב בשניים, וזה ניסיון אדיר.
          2. לכתוב בסוגה שאינני כותבת בה.
          3. לכתוב על פי סוגות קלאסיות: רומן מכתבים אך להעביר את זה לימינו באמצעות רומן אימיילים.
          4. לדון גם בתכני הרשת ואופי של הרשת, ההתזויות וכו".
          5. לפרסם רומן בהמשכים ברשת.

          את כל אלה השגתי, ואני גאה בזה. אתה יודע, בדפוס מודפסים ספרים גרועים בהרבה מהספר הזה שלי ושל נולי, שלדעת הרבה קוראים הוא שנון ומצחיק ועסיסי, ואגב, רק עשרה אחוז ממנו הוא כתיבה על סקס, רובו כתיבה על זוגיות דווקא, מתוך מבט מפוקח ואירוני.
          לא פשעתי וחטאתי שכתבתי אותו, ואני שמחה בצעד הזה, הגם אם אינו מאפיין את כתיבתי, כי רציתי להתנסות בכתיבה פופולרית יותר, שלבדי איני מסוגלת להיכנס אליה, ורק בזכות נולי יכולתי להתחבר אליה.

  6. יעל, השם הוא נטעלי.

  7. אהוד פדרמן

    מריחים עד כאן בחיפה את ריח הסקס. וזה מה זה עושה חשק לעבור להתגורר בעיר החטאים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל