בננות - בלוגים / / אין כמו אהבת אם?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אין כמו אהבת אם?

 

למרות שאנשים רבים עדיין שבויים במיתוס האימהות האידיאלית, בנוסח "אין כמו אהבת אם", כיום כבר מדברים על כך שאין דבר כזה אימהות אוטומטית, שהיצר האימהי מוטל בספק, מפני שנדבקים לו כל מיני בעיות נפשיות שמחבלות בו.

 

ובכל זאת, עדיין קשה מאוד לאנשים לקבל את זה שישנן אימהות (וכמובן גם אבות) שלא אוהבות את ילדיהן, שלא מסוגלות לאהוב אותם בגלל מגבלות נפשיות, ושלפעמים אפילו שונאות אותם ושואפות לכיליונם.

 

את העובדה המצערת והכואבת לי עד היום, שאימי לא אהבה אותי, שברור לי שלפעמים בילדותי היא הייתה מעדיפה שלא אהיה בכלל כי קיומי הטריד אותה – אני יודעת ומרגישה משחר ילדותי. אני אומרת "לא אהבה אותי" בעבר, על אף שאימי עדיין חיה. זה לא מפני שהיום היא פתאום נזכרה לאהוב אותי, אלא מפני שהכאב והכעס שבי אינם ממוענים כלפיה כיום, אישה קשישה וחולה מאוד על סף מותה, אלא אל האם הטמונה בי. האם מן הילדות. גם שנות הטיפול הפסיכולוגי הארוכות עזרו לי להפריד בין האם של היום, ל"אם הרעה" הקבורה בי.

 

אימי לא אהבת אותי. נקודה. כשאוהבים אותך, את מרגישה בזה, גם אם לא אומרים לך את זה או מלטפים ומנשקים אותך כל היום. אבי למשל אהב אותי. תמיד הרגשתי בזה, גם כאשר בגיל הנעורים שלי הוא חדל לגעת בי בשל חששות ואמונות דתיות. לא זכור לי שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אולי רק בילדות, אם בכלל, אבל תמיד הרגשתי שאהבתו אלי כה עזה, שאפשר לשרוף באמצעותה. ראיתי על פניו שאני האור של חייו, גם מבלי שיביע זאת במילים ובמגע.

 

ובכל זאת, רבים הם האנשים שמזדעזעים עד עמקי נשמתם ואף לא מאמינים לי כשאני אומרת בפשטות, בחדות, שאימי לא אהבה אותי. שברור לי גם שהיא לא רצתה בי, שקיומי הטריד אותה, והייתה מעדיפה שלא אהיה. אינני טוענת שהיא שנאה אותי, היא פשוט לא יכלה במצבה להתמודד עם עוד ילד, ולא יכלה לאהוב אותי. נורא פשוט. אין כאן שום המצאות או דמיונות או ראייה סובייקטיבית מעוותת.

 

ובכל זאת, חלק מן האנשים אומרים לי מזועזעים: "זה בטח רק מה שאת הרגשת! זה רק הפרשנות שלך! לא ייתכן שאימא שלך לא אהבה אותך, היא בטח רק לא יכלה להראות זאת," ועוד שטויות  מפגרות מסוג זה.

 

מאז ומתמיד אני בשוק בנוגע להכחשה האנושית האיומה הזו שנעשית בעניין אהבת הורים. לא פעם ולא פעמיים אני שומעת אנשים שאומרים לאדם שמתוודה שהוריו התעללו בו, שהוא בטח ממציא את זה כדי להתנקם בהם. ואני תמיד שואלת: רבק, כשהורים אוהבים אותך, אתם תגמול להם כפליים! למה לך ללכלך הורה שאוהב אותך? אבי למשל, שכה אהב אותי, אני אהבתי אותו כפליים והייתי עושה הכול למענו. מותו היה בשבילי שוק חיי.

 

אבל כשהורה לא אוהב אותך, או כשהורה מתעלל בך, ברור שאתה אומר את האמת. ואם אני אומרת שאימי לא אהבה אותי, שלא רצתה בי, ברור שזו האמת, והיא אינה אמת סובייקטיבית, היא אובייקטיבית לגמרי. כי שוב, אדם שאוהבים אותו מרגיש באהבה. אדם שרוצים בו, יודע את זה בעומק הלב. זה הכול. נורא פשוט. אין כאן שום סיבוכים. כשאוהבים אותך, את מרגישה נאהבת. רגש זה דבר שעובר ונכנס ללב. זה פשוט כמו שזה נשמע.

 

עד היום מדהים אותי שאנשים ממש נצמדים לכל המיתוסים המטומטמים של אהבת אם, כמה שילדות היא תקופה נהדרת, וכו'. כן, אני יודעת שזו בסך הכול עבודת ההדחקה שלהם כלפי עצמם, כי מבהיל אותם להודות בכך שאולי לא אהבו אותם, שאולי פגעו בהם, שהייתה להם ילדות עשוקה, ושאולי הם עצמם לא אוהבים את ילדיהם כיום וחלילה פוגעים בהם. אני מודעת לכך, ובכל זאת העיוורון וההדחקה וההכחשה נורא מכעיסים אותי.

 

למה מועיל העיוורון הזה? מה טוב בהדחקה? היא רק גורמת לנו כפרטים וכחברה לשמר את החרא שלנו, את העוולות, את הרשע, את הכאב שאנחנו גורמים לאחרים, במודע או שלא במודע.

 

יש הבדל בין להודות בעוול שעשו לך הורים, ובין כעס עליהם. כעס פעיל, בעיקר. פעם, פסיכולוג דפוק של חברה שלי ציווה עליה להתעמת עם הוריה הזקנים על יחסם כלפיה בילדות. אני אמרתי לה שלדעתי זה מיותר: שבגילם ובמצבם וברמת הדחקה שלהם, הם לא יודו בפניה "מיה קולפה" ויבקשו את סליחתה מאה פעם ועוד מאה. זה פשוט מאוחר מדי. הם סתם יתבלבלו ויכאבו. ובאמת, כך קרה. הם התמוטטו מזה כמעט.

 

ובשביל מה באמת? הרי ההורה הזקן והחלש והמט ליפול אינו ההורה הצעיר שפגע בך. כבר שנים, בכל הסדנאות לטיפול עצמי, יודעים שצריך לטפל בהורה המופנם, הקמאי, ששוכן בנו, ולא בהורה של היום, הזקן. והרי גם אם ימות אותו הורה, הכאב יישאר, לא?

 

רבות אני כותבת על הנושא הזה של הורים וילדים, אימהות ופגיעה, גם בספרים שלי וגם במאמרים. פירסמתי לא מעט פוסטים ב"רשימות" על העוולות של הורים לילדיהם, והבאתי על עצמי קהל קוראים נזעם, שלא הצליח להתמודד עם הדברים הקשים שכתבתי. בשנה הקרובה יראה אור ב"עם עובד" מאמר שלי באנתולוגיית מאמרים שעורך בועז גאון על החיים המודרניים, בו אני כותבת על כל הנושא מזווית אישית.

 

ותמיד, אבל תמיד, התגובות נעות בין "השתתפות בצערי" וניסיון לנחם אותי (כאילו שזה מה שביקשתי, הרי כתבתי מתוך מודעות וחוזק, לא כדי לעורר רחמים אלא כדי לבסס עמדה), לבין התקפות וחרפות מלאות שנאה, בנוסח "שאני מרירה, נקמנית, משוגעת, מתוסכלת, ילדותית" וכד'. אבל אף פעם אין תובנה אמיתית. אף פעם לא מגיבים עניינית למול הטענות הקשות שאני מעלה, באשר להורות חסרה ולפעמים נפשעת. תמיד אומרים לי שאני מגזימה. ואני שואלת, באמת? הסתכלתם פעם סביב על אנשים סובלים, על תחלואי החברה?

 

כן, אני יודעת שאין סיכוי שהגמל יבחין בדבשת שלו. וכשאנשים הופכים להורים, ההדחקה מתעצמת וכמעט נחתמת בשעווה. אבל אני תמיד מקווה שלו רק בשל איזה חוק שימור עצמי של הזן שלנו, אנשים באיזשהו מקום רוצים להשתפר, לתקן, לבדוק בעצמם במה הם טועים, ואולי בשל כך ינסו להודות סוף סוף באמת הקשה, במום שלהם, במום של הוריהם, ובסבל שנגרם כתוצאה מכך. אולי אז יהיה אפשר להתחיל לתקן.

 

 

  

 

26 תגובות

  1. יעל.
    דווקא אני יודעת היטב על מה את מדברת ולמה את מתכוונת,למרות שאני לא צד אישי בעניין. (אמא שלי ז"ל כן)!

  2. מיכל ברגמן

    כשאנשים מגיבים אלייך הם מנסים להגן על עצמם – גם כילדים גם כהורים. הנושא מפחיד ומאיים על הזהות הכי בסיסית שלנו – עצם היותנו.
    מאחר ואת אומרת בקול את הפצעים הכמוסים שלהם, את אלה שכל כך קשה להתמודד איתם , הם מנסים להדוף את זה.
    כשאני מסתכלת על עצמי ועל ההורים שלי וגם מסביב אני כן רואה אהבה. לפעמים הביטויים שלה מעוותים ביותר. עד כדי כך שאם הייתי מתארת אותם זה היה נראה לי עצמי לא אמין.

    • ברור מיכל, שבשל כך הם מגיבים. אבל הדרך הזו לא מובילה לשום מקום. היא רחוב חד סיטרי. כדי לשנות, צריך קודם להודות ולברר את הסיבות לעומק.

      ובוודאי שישנה גם אהבה, אלא שיש גם יותר מדי חוסר אהבה והכאבה. על זה אני מדברת. ולא מודים בה מספיק, ולא עושים מספיק כדי להילחם בה.

      • מיכל ברגמן

        זה כמו להגיד שלאנשים אין מספיק אומץ להתמודד וזה כמובן נכון. מנסיוני גם אם נצעק את זה אנשים ינעלו. רק מעטים מוכנים להתמודד עם זה.
        אהבה כמו שכתבתי כאן היא גם לא תמיד מציאה כל כך גדולה – בשנים האחרונות פגשתי שתי נשים שונות מאוד אחת מהשניה. שתיהן גדלו כנסיכות למרות שהיו עוד ילדים בבית. הפינוק וההערצה יצרו נכות רגשית כזו, ששתיהן מתעלות את מעט האהבה שלהן אל צאצא אחד בלבד וגם זה ביותר תנאים מגבילים מהרגיל.
        הביטויים של אהבה הם לפעמים עיוות גדול והן רק דוגמא קטנטנה.

  3. ראשית אני סבור שיש להפריד בין חוסר אהבה של הורה לבין הורה שמתעלל בילדו
    – אותו הייתי כולא לנצח אם לא למעלה מזה.
    בקשר לאמא שלך מה שמעניין, והווידוי שלך מאוד אמיץ ונוגע ועצוב, האם היא לא הייתה מסוגלת לאהוב בכלל אף אחד, בגלל מצבה הנפשי, או שזה רק כלפייך.
    כך או כך, כילד/ילדה זה לא משפר את המצב.

    • לעניות דעתי , ככל שנקדים ללכת לטיפול, כלומר טיפול לפני ההורות ובמהלכה עשוי לשחרר אותנו מתסביכים כאבים… שעלולים להיות מושלכים על הדור הבא שאנו מגדלים, אבל למרות הכל הם כבר יפתחו תסביכים משלהם , כי אנחנו לא יכולים להיות הורים מושלמים.

      • נכון. אני נורא שמחה שעברתי טיפול עכשיו שאני אמא וברור לי שאלמלא הטיפול זה היה נראה אחרת לגמרי.
        וברור גם שאינני ולא אהיה מושלמת…

    • איציק,
      אימי היא אישה נכה רגשית, חולת נפש או גבולית לדעתי. גם מאוד נרקיססטית. היא יצרה עם אחותי הגדולה קשר סימביוטי. יש שיקראו לזה אהבה. אני מפקפקת מאוד באהבה הזו. היא הרסנית כי באה ממקום נרקיססטי. והעובדה, אחותי שהיא חולת נפש קשה, והסימביוזה המבעיתה ביניהן מתרחש עד היום, כששתיהן זקנות .

      אינני יודעת אם היא אהבה את אחי, אבל אולי היה לה קצת יותר קל איתו כי הוא בן, ושונה ממנה, וזה מקל על אימהות מסוימות.

      לגביי ולגבי אחותי שולמית, היא לא אהבה אותנו ולא התייחסה אלינו, חד משמעית. טיפלה פיזית, בסיסי כזה. לא הלכו רעבות ומלוכלכות, גם זה משהו כמובן. מאחר וגם אני ואחותי מרגישות כך, זה מגביר את הידיעה שזה נכון.

      לגבי הורים מתעללים: חוסר אהבה ויחס גם הוא התעללות, וכן גם, לדוגמה, היחסים האיומים ששוררים בין אימי לאחותי הגדולה. התעללות היא לפעמים נפשית וסמויה.

      אימי היא אישה מוגבלת נפשית, והיא לא היתה צריכה לעשות ילדים, כי לא היתה לה כל יכולת נפשית לכך. מבחינת הילד, הוא חווה זאת כהתעללות. כמה שלא ננסה למסך את זה במיני פילטרים, כי קשה לקבל זאת, זו האמת.

      והלוואי וזה היה רק אצלי, אני רואה את זה כל יום בהמוני משפחות.

      • יעל, מה שאת מתארת, נראה כהתעללות -נקודה. להורה כזה היו צריכים לקחת את הרשיון להיות הורה וזה נכון שישנם סיפורים רבים כאלו- נורא.

      • מצד שני, אם עצתך הייתה מתקבלת, לא היינו מקבלים אותך, ואנה כולנו היינו באים אז.
        שאלה גדולה היא אם ניתן כבוגרים להתנתק לגמרי מאותם זמנים, שלא ישפיעו עלינו. אולי החשיפה והדיבור על כך, היא שלב בהתנתקות.

  4. יעל,
    במשך תקופת ההריון היינו צפופים ברחם אימנו, חווינו את מצבי הרוח שלה וכלל עולמה הפיזי והרגשי נודע לנו מקרוב שאנחנו גוף אחד. גם היא למדה להכיר אותנו טרם זכתה לראות את זיו פנינו. בכל אותם תשעת החודשים, נרקמה מערכת יחסים בינינו לבין אימנו.
    כדי לפרוץ אל אוויר העולם נדרשה מאיתנו החלטה אמיצה, להתנתק מכל הטוב שעטף אותנו בחום נוזלי, מערסל ואוהב שברחם אימנו.
    חלק מאיתנו יעלוז וישמח לקראת רגע הלידה ויפרוץ אל החיים בעוז. חלק מאיתנו ירגיש באותן דקות קריטיות, התכווצות מרוב פחד, כי הינה שוב גורשנו מגן העדן.

    בשנות ילדותינו המוקדמות, ההגדרה מי אנחנו, מוקרנת כלפינו מהאם או מהדמות שמטפלת בנו כתינוקות חסרי ישע. היחס של אותה דמות כלפינו, יקרין לנו מי אנחנו. לנו תהיה יכולת דלה להתנגד לתשקיף זה למרות שנדע שיש פער בין מי שהיננו לבין מי שמשקף לנו מי אנו.
    הכאב הראשוני שלנו מתחיל , כנראה, בעזיבתנו את הרחם. לאחר מכן מצטרפים כאבים רבים אחרים שיוצרים בנו "חורים שחורים".
    אני טוענת שכל הורה דופק את חיים של ילדיו, בצורה כזו או אחרת. השאלה האם הבנו את זה כדי לדעת שזה לא בהכרח אנחנו אלא גחמות של הורינו. בכל מקרה גם אנחנו נדפוק את חיי ילדינו…:)

  5. אני מסכימה עם הטיעון העקרוני שלך, אבל חוץ מזה רציתי לומר שכתבת נורא יפה על אביך. "אבל תמיד הרגשתי שאהבתו אלי כה עזה, שאפשר לשרוף באמצעותה"

  6. אהבת הורה איננה ברורה מאליה, ואפילו איננה "טבועה באופי" מלידה.

    אין גם קורלציה בין פינוק, הערצה וגדילה כ"נסיכה" לבין אהבה.
    קשה מאוד להגדיר אהבה, אך כשהיא ישנה – חשים בה, וכאשר איננה קיימת – חשים בחסרונה.

  7. כל פעם מחדש אני נדהמת מהאומץ הכנות והחכמה שלך.
    אנשים כל כך משתדלים להסתיר ולחפות על כל מה שלא מושלם בהם או בסובבים אותם, ואת תמיד מראה את הדברים כמות שהם. בעיני זה ראוי להערצה.
    ולעניין עצמו- גם אותי מאד מרגיז המיתוס הזה של האהבה האמהית ללא גבולות, אני גם חושבת שזה פוגע בנו כנשים כי כל אחת שלא מרגישה את האהבה הטוטאלית הזו כאילו ברור שמשהו בה לא בסדר, ומצד שני זה בוודאי כואב מאד לגדול עם אם שאינה אוהבת או בכלל עם אם נרקסיסטית.
    אבל בכל מקרה, ההורים שלנו הם בני אדם, כמו כל בני האדם עם מגבלות ודפיקויות שונות ומשונות. נדמה לי שכל זמן שהם עושים את כל מה שהם יכולים ונותנים את כל מה שהם יכולים אפשר לראות את זה ולקבל ולסלוח. מצד שני- לא חייבים.

    • תודה אליענה.

      וברור שהורים הם אנשים עם דפיקויות, רק שיש דפיקויות שרצוי לא להביא ילדים בגללם. למה לאמלל עוד דור?

      ובנוגע לסליחה להורים, לא רק שרצוי גם חשוב לסלוח, בעיקר למען עצמנו. זה אלמנטרי, למרות שקשה לעשות זאת.

      אבל אני באמת לא מדברת על מה שכבר קיים, על מה שכבר נהרס, אלא על הדורות הבאים, אם יש בידינו אפשרות לצמצם נזקי הורות, אז שנודה בבעיות ונתחיל לבצע את זה.

      זו הסיבה היחידה שהתחלתי במסע צלב כזה בבלוגיי, שאנשים מאוד מסתייגים ממנו כמובן. אני מאמינה שצריך לצרוח את זה מעל מגדלים. אני מאמינה בכל עמקי נשמתי שצריך להפסיק למרוח ולטייח חטאי הורות.

      • יעל אהובה!!
        דבריך מרגשים אותי ומעבירים בי צמרמורת. אני נזכרת בהרצאות שלי ובמפגשים על נשים שלא רוצות ילדים, גילוי עריות כלפי ילדים בחסות האם ולפעמים בהשתתפותה (כן, כן, את קוראת נכון), אלימות של נשים לנשים אחרות ועוד ועוד. אני כ"כ מבינה אותך ומעריכה שהחלטת להגיד "המלך הוא ערום" במקום שכולם מסתירים ומתביישים (וזה גם בסדר). את אשה מדהימה וזו שהכרתי אותך. עצוב לי גם על אבא שלך שנאלץ לחיות עם אישה כזו שאין ספק שהיא אומללה. האם תוכלי לספר במעט איך היא חיה בבית הוריה? איך היו סבתך וסבך (הוריה), האם ספגה זאת בבית ההורים או עברה התעללות משום שמה שאת מספרת ניכר שהיא לוקה בהפרעת אישיות גבולית שזה אופייני לא/נשים שעברו טראומה שלא גובשה. תודה ששיתפת אותנו.

  8. ייתכן וכל "ההכחשות" וגם היחס אל הדבר כטבעי פשוט מעידים על החשיבות של הדבר לכל אדם — ההבה האמהית הבסיסית הזאת. א.

  9. את אמיצה מאוד, יעל.
    דבר אחד אוכל להבטיח לך, כשתהפכי לאם
    את תזכי להיות אם טובה הרבה יותר מזו שהיתה לך.
    לקחת על עצמך באומץ רב את הבחירה ללכת
    בדרך הקשה, והחשובה להכיר בהעדרה של
    האם, על אף נוכחותה הפיזית, לכאוב אותה, ולהתאבל על אובדנה.
    רק כך, לדעתי, ניתן יהיה להפסיק את מעגל הניכור, והנכות הנפשית מדור לדור. תהי גאה בעצמך, עשית זאת עבורך
    ועבור ילדיך. הניחי לכל אלה הבוחרים בין אם במודע, ובין אם לא לכבס את צלקותיהם, ובכך בעצם לאלחש את מכאוביהם. תהי שמחה שזכית להיות מסוגלת להתעמת, ולהכיר בילדותך. דבר
    שככל הנראה אימך לא זכתה לו.

  10. יעל, הנה האמת שלי, אולי גם שלך.

    כֻּלָּם יְשֵׁנִים

    לַיְלָה טוֹב בֻּבָּתִי
    חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים
    לָךְ יָפָתִּי
    אַתְּ חֲבֵרָה טוֹבָה שֶׁלִי

    אַתְּ יוֹדַעַת
    אִמָּא לֹא חִבְּקָה
    וְלֹא נָתְנָה לִי נְשִׁיקָה

    עַכְשָׁו קָרִיר
    כֻּלָּם יְשֵׁנִים

    בֻּבָּתִי
    עַכְשָׁו כְּבָר מְאֻחָר
    הַאֱמֶת שְׁתוּקָה
    וְאַתְּ מְעָפְעֶפֶת
    כִּאִילוּ אַתְּ מְבִינָה

    • יעלדברייך קשים ועצובים. נראה כי הכאב על חוסר האהבה עדיין חי בך, ויחיה תמיד, אך אני, שכתבתי על אמהות קשה ב"מחר יקרה לנו משהו טוב", מרגישה שבשלב מסויים ובעקבות טיפול ארוך הצלחתי להקים בתוכי מן אמא מופשטת-אוהבת, הצלחתי להיות אמא שלי, ומפני שאת עצמך אומרת שאמך הפיסית היתה על גבול מחלת הנפש, לא בטוח שאפשר בכלל לשפוט אשה כזאת, וזה גם לא עוזר. הפסקתי לשפוט את אימי, אני חומלת עליה היום. כמובן, ברור לי שכל זה הוא רק השתדלות, כאשר מגרדים קליפה דקה, הכל נמצא שם מתחת לעור, חי וכואב. אולי תצליחי להתנחם באהבתו הגדולה של אביך, שאינה מובנת מאליה. ובענין רשיון להורות- לצערנו הרב- התחום הזה פרוץ וכ"כ הרבה ילדים נולדים להורים לךא ראויים, או פצועים מידי.

  11. אני תוהה מתי התפתחה התפיסה המוזרה הזאת, הקובעת שלכל אישה עלי אדמות, ללא הבדל, יהיה את אותו האינסטינקט ואת אותו רגש אוטומטי בסיסי. אולי אני טועה, אבל יש לי הרגשה שזה לא דבר עתיק יומין. עוד תהיה, היא האם זו תפיסה כלל עולמית, או שבארצות שבטיות כמו בישראל היא קיימת יותר מאשר במקומות אחרים?

  12. יעל יקרה , אני עוקבת אחר כתבותייך ,מעריכה מאד את אומץ הלב, הכנות והכוח שלך, כמה כוח !

  13. מבינה את שכתבת ומסכימה עם חלק. ילד יודע כשאוהבים אותו ולא ברור מה הסימנים.אין מה גם להתחשבן עם הורים זקנים.זה לא "כוחות".
    משהוא אמר לי פעם שהורים לא חייבים לאהוב את ילדיהם. מחשבה קשה, שקשה לקבל אבל מעמידה את הדברים באור אחר.

  14. קשה היה לי לקרוא את הפוסט. אך הוא חשוב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל