בננות - בלוגים / / אוכלת לו את הלב
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אוכלת לו את הלב

 

מרוב אנשים לא רואים את החדר. ככה אומרים את זה? אני לא יודעת, בעצם. אף פעם לא הייתי טובה בפתגמים. אף פעם גם לא הייתי טובה במסיבות. אבל צילה מהעבודה הצליחה לגרור אותי. חשבתי שיותר טוב לבלות בחברה במקום להיתקע מול הטלוויזיה עם הזיכרונות. אבל ממילא הג"ין טוניק שלקחתי מהשולחן הגדול עם כל הבמבות והשתיות, מחק אותם לגמרי כעבור כמה דקות, ובמוחי השתרר אובך חום מעורפל, בלי מילים, בלי תמונות, בלי אנשים, כמו בתוכה של מקרנה עתיקה שאין בה סרט ורק המנוע שלה פועל על ריק. היה מצוין לא לראות אנשים. רק צילה אמרה לי: "באת למסיבה כדי לראות אנשים, ועכשיו את מוצאת דרכים למחוק אותם, יופי לך!"
   ניגש אלי אחד עם כרבולת. החולצה שלו צעקה בפרחים טרופיים. היה נדמה לי שהוא מנסה לצלול לתוכי. ברחתי אחורה, אבל אז הסתבר שהוא בסך הכל רוצה להציע לי משקה ומשהו שמנוני שנראה כמו דוחן לפרות או מזון אחר לחיות.
    "החיות רוקדות יפה," אמרתי לו, ובתמורה הוא הידק אותי אליו בדוביות. היה בו משהו ישיר, אין מה לדבר. אצלנו זה לקח לפחות שבועיים עד שנגעת בי. אנחנו הרי היינו אנשים תרבותיים, מעודנים. אבל אני זוכרת שכבר מהרגע הראשון הבחנתי בגוף שלך ורציתי לחמם אותו בשלי. עכשיו נהג בי כך בעל הכרבולת והחולצה הפרחונית. הרגשתי שרירים לא רעים, חמימים ונענים, אמרתי שלום לאידיאלים והתמכרתי למגעו.

 

 

הטלפון שלו הגיע למחרת כמו טיל, ואני בכלל לא זוכרת  שנתתי לו את המספר. בטח ידה של צילה הצ"ילבה היה במעל.  קבענו בשמונה ב"אוסלו". באתי בחצאית פליסה, הכי סולידית שיש לי בארון. בכוונה הזמנתי את המנה הכי זולה בתפריט, פטריות חמות על חומוס, או משהו דוחה כזה. הקטע של התשלום, אחרי כל הקשקושים המשעממים שלו, היה, כמו שאומרים, הקש ששבר את גב הגמל.

    מזמן אני לא סובלת גברים שנוהמים לעברי באדנות מזלזלת בשעה שאני מנסה לשלם את חלקי בארוחה. דוחפים ארנק תפוח מתחת לאפה של המלצרית, וממלמלים משהו שנשמע כמו, "תעזבי, מיידלע."

     כשצילצל להזמין אותי התפללתי שלפחות יחליף את החולצה לגוון פחות מזעזע. אם סוודר אדום זה פחות מזעזע בשבילך, אז את לא בצרות. בשבילי, אדום זה בערך כמו לתקוע את מטפחתו של הטוראדור מול עיניו של שור לחוץ, שעוד רגע יתפוצץ מעצבים. התפללתי שלא יגיד שהוא רוצה לעלות לקפה. אם יגיד, אני אקיא. הוא אמר. לא הקאתי. התפלאתי על עצמי, אבל לא הקאתי.

   אחרי שהלך נעלתי פעמיים את הדלת על הרב-בריח, וטסתי למקלחת. "אנאיס-אנאיס"  מסיר ממך את כל הריחות הלא רצויים ומשאיר אותך נקייה ורעננה כמו תינוק, טוענת הפרסומת של הסבון הצרפתי. ואני, שתמיד האמנתי לשטויות כאלה, על המקום קניתי חצי תריסר חפיסות בעשרים אחוז הנחה. באותיות הקטנות, הזעירות האלה, שאת מגלה רק באמבטיה, היה כתוב שם שכדי לחזק את האפקט הזליפי מעט בושם "אנאיס-אנאיס" על תנוכייך. בשביל זה, כמובן, את  צריכה לקנות גם את הבושם, וזה  נגמר בעוד שבעים-שמונים שקלים. אז שמתי, מה יכולתי לעשות. הרדיו זימרר משהו מעצבן ובגל אלף הייתה תוכנית ריאיונות בלתי מזיקה.

     הגברים שמזדמנים בחייה של אישה יש להם בדרך כלל רק מעט עם מה שהיא מרגישה באמת. היא מחפשת בית, והם מדברים על מסעות למזרח הרחוק". מישהי לחשה את זה בקול חושני בתוכנית הרדיו שהקשבתי לה בחצי אוזן, בזמן שעברתי על התיקים של ברנזון נגד אמסלם, ומצאתי לנכון לרשום את דבריה. היא רק שכחה לציין שלפעמים הם נוסעים הרבה יותר רחוק. כל כך רחוק, שאפילו טיסות אין לשם. "מחוז חפצם: בדידות תהומית. מחוז חפצה: קן ותיק", שוררה המרואיינת הפיוטית בפני המראיינת המזדהה.

    אני לא יודעת לגבי קן, למרות שאימא שלי תמיד אומרת שאישה בלי בעל זה בדיוק כמו ציפור טרף בלי הטרף. לי אישית אף פעם לא היו דעות קדומות נגד נישואים. לפעמים אפילו חשבתי על קן משותף עם נציג מאלה, שלפי טענתה של המשוררת הרגישה, לעולם מחוז חפצם הוא המזרח הרחוק. או אמריקה הלטינית, או המזרח הקרוב, או ההימאליה, מה זה משנה להם, העיקר לברוח. ואז – די כבר עם השטויות האלה. כל מה שרציתי להגיד זה שבלי קשר לאן הם נוסעים, את תמיד נשארת לבד.

 

 

בזמן האחרון העבודה הפכה ממש בלתי נסבלת. התיקים מצטברים על השולחן שלי, וכל יום אני לוקחת משהו הביתה. והמקרים שיוצא לי לטפל בהם? זוועה חיה! יש לי אחד שהצית את הבית של סבתא שלו, וזה כלום לעומת ההוא שנעל את אשתו בבית במשך שמונה חודשים והכריח אותה לאכול קורקבנים. כל הזמן רק קורקבנים.

      כשאני חושבת על זה, נראה לי קצת מוזר שבכלל הזמנתי אותו אלי הביתה, כשהוא התקשר כעבור שבוע. כשהוא ביקש להישאר לישון, בכלל הצטערתי שהסכמתי. בפעם הקודמת הוא לא ביקש להישאר. לא הבנתי מה קרה הפעם. האם משהו בהתנהגות שלי רמז לו שזה מה שאני רוצה? שהוא יישאר לישון??? הרי כל כך הקפדתי על נייטרליות רגשית. מההתחלה יצרתי גבולות מאוד ברורים. עד כאן, מותר, ומכאן והלאה, אל תחשוב אפילו!

    "תעזוב," אמרתי לו, "אני לא יכולה להירדם כשישנים לידי, ומחר יש לי משפט חשוב. אני מוכרחה לפחות חמש שעות שינה. בפעם אחרת, טוב?"

   אני מודה: לא אוהבת לישון עם ריחות של אחרים. מעדיפה את ריחם הבתולי של המצעים שעברו כביסה בתשעים מעלות. אוהבת את ריחה של הכרית שלי. היא מזכירה לי את ריח צווארך. איפה שאתה נמצא עכשיו, בטח אין ריחות.

 

 

כל פעם כשאני באה אליך אני המומה מחדש. לא יכול להיות שמישהו מסלק בכוונה את הפרחים שלי. ממש שיטתי, כאילו תיכננו את זה. היית מאמין שאני אף פעם לא מוצאת את הזר של השבוע שעבר? הצנצנות תמיד ריקות, ושכבה עבה ולבנה של כלור ומלח מתייבשת על דופנותיהן. פעם, כשיהיה לי זמן, אחקור את השומר. שמעתי שיש אנשים שמשלמים לו מתחת לשולחן כדי שישמור על הקבר מגונבי פרחים חסרי בושה.

   מרחוק  ראיתי לוויה, עם שתי נשים בשחור, אמו ואשתו כנראה, של האיש העומד להישפך לקבר עם כמה גושי עפר רטובים ותפרחות נבולות של זרי פרחים חדשים, שעד לפני שעה מכרו אותם בצומת, מאוגדים בדליים. כששפכו אותך לשם חשבתי לי: הנה אני נשאבת לאדמה ולא יהיה מי שיוציא אותי. חשבתי, האם אתה רואה אותנו? כל כך קטנים ומצחיקים למטה, כשגדעון קורא עליך קדיש והפנים שלו לבנים מרוב פחד כמו ענן של ינואר.

   איך היית פתאום קטן ומצומק. התכריך נדבק לגופך כמו עור שני. לרגע חשבתי שאני רואה את תווי גופך היפה, אבל שום פיסת בשר לא הציצה החוצה כדי לעזור לי להשוות אותך עם הגוף המוטבע במוחי. עד היום נדמה לי שאולי זה לא היית אתה שם בפנים. אני יודעת שזאת מחשבה פרנואידית. בינינו, מי כבר היה יכול להחליף את הגופה שלך? וכי מי היית, סוכן חשאי או משהו? ובכל זאת קשה לי שלא לתאר לעצמי שאתה חי באיזה שהוא מקום בעולם, מתחת לשמשיות ודקלים, עם קוקטיילים בשלושה צבעים, חחחח, כמו בסרטים, ושעוד מעט תחזור אלי. כבר היו דברים מעולם. אז כדי לא לקחת סיכונים אני שמה לך פרחים כל שבוע. שלא תחשוב ששכחתי. אם תחזור, שלא תחשוב שהזנחתי.

 

 

כבר אי אפשר להתחמק. הפרא רוצה לישון אצלי. הוא מתעקש. ואני, אני, ששום שופט לא מסוגל להגיד לי לא, לא יודעת מה לעשות איתו. הבדיחות הגרומות שלו גורמות לי לרצות להקיא את כל ארוחות הצהריים שלי ב"טריאנה". הסיפורים המייגעים שלו על האחים שלו והבני דודים שלו, וכל העסקים המשותפים שהוא עומד להרים איתם, גורמים לי להירדם מולו בעיניים פקוחות. והכדורגל! איך אפשר לחיות ככה, כמו גורילה מאולפת? אבל הגוף שלו, צריך להודות, נעים במיוחד. הכתפיים מעוגלות. בדיוק כמו שאני אוהבת. העור רך. מודה, לא כמו שלך, אבל גם זה משהו בימים אלה. אז תפסיק לגרום לי רגשות אשם.

        אבל מה שהורג, זה שבסוף את מתרגלת. מאהב בא והולך, ואת נשארת לבד ורצה להחליף מצעים, פותחת קול המוזיקה ונושמת לרווחה. בטוסטר-אובן הטוסט שלך משחים יפה, צורב את הגבינה הצהובה, והעגבניות המתוקות נחתכות למשולשים מדויקים בסכין היפנית שקנית השבוע. תיזהרי לא לחתוך את האצבע! מה כדאי לעשות קודם: לנקות את המטבח, או להתחיל לעבוד על התיקים למחר? אין לי צרבת, אין לי צרבת, אם אגיד את זה, הצרבת תעלם. אפילו חלב אין במקרר. מקרר ריק, תתביישי, אני שומעת את קולה המיוסר של אימא  מחרף אותי בהנאה. ואני רוצה להגיד לה: מה אכפת לך? זה הקצב הפרטי שלי, שלא מתחבר לקצב הכללי.

 

 

לפעמים נדמה לי שאפילו בסופר אנשים מסתכלים עלי ושונאים אותי. הם בטח חושבים לעצמם: כמה לאט היא זוחלת עם העגלה שלה, ומה היא קונה, מי הרשה לה להסתובב כאן, ומי היא בכלל? אני רואה את זה במבטים הצוננים שלהם, בזמן שהם ממששים את הפירות ועושים את עצמם כאילו שהם לא מסתכלים עלי. כדי להתעלם מהם אני מסובבת את הראש ומביטה באישה המשתקפת אלי במראה שמעל הפירות והירקות. היא שונאת אותךָ, האישה הזאת. הייתָ במחשבות שלה יותר מדי זמן. ממש נרקבת שם. והלב שלה? נשאר לה לב בכלל?      לידיעתךָ, הלב שלה התנפח והתפוצץ לאלף חתיכות מסריחות מרוב אהבה. למי יש כוח בשבילך! אז שתדע, יותר אני לא הולכת לקבר שלך. כשיהיה לי ילד משלי, אפילו שזרם אלי מזרעו המסריח של איש אחד, בלתי נחשב, כבר לא אצטרך אותך יותר. ושתדע לך, החלטתי לקרוא לו על שמך. הנה, אפילו יש לי צרבת, אז זה מוכיח משהו, לא? מאהב בא והולך, וגם אם הוא סתם רוצה לזיין אותי, זה בשום פנים ואופן לא עניינך. אני מתרה בך. אתה חייב להסתלק. אני רוצה הכול, אתה אומר. אתה כבר מת, אני עונה, אני לא חייבת לך כלום. גם ככה כל מי שמכיר אותי אומר לי שאני משוגעת. ככה ללכת לקבר שלך כל שבוע. די, נמאסת!

 

 

ועכשיו לילה, עכשיו. הוא בדיוק הלך. לפני שהלך התלבשתי כדי לא להיות ערומה לידו. כדי לחנך פראים, צריך טקטיקה. אוי, פרא חמוד שלי, פרא מזריע שלי. אבל אני צריכה להבין שגם לפרא הזה קשה בחיים. מה שבטוח, שקשה לו איתי. אחרי הכול, איך אפשר ליהנות עם מישהי שלא ממש נמצאת אתך? את זה אני מסוגלת להבין. מצד שני, קשה לי להתחבר לקצב הפרימיטיבי שלו. לכי תביני את הפראים האלה. הם כל כך רגשניים. מי יודע, אולי הם מחוברים לחיים יותר ממני. אבל מה שבטוח זה שגם אני הולכת להתחבר לחיים בחודשים הקרובים. אני אפילו מרגישה אותו זז בבטן. נדמה לי שאני שומעת קול פכפוך של מי שלייה. הרופאים יצחקו עלי, אבל זה לא ישנה כלום, אני כבר מאוהבת בו.

                             

 

הרופאה מרוצה. היא אמרה שההריון מתפתח יפה. העיקר לא להיכנס לפאניקה ופחדים. עכשיו, כשיש בשביל מי לחיות, צריך להישאר שקולים. בשום פנים ואופן אסור לספר לפרא. עוד יכנסו לו לראש כל מיני רעיונות אבהיים. כבר היו דברים מעולם. לא מזמן טיפלתי בתביעה משונה של גבר שהחליט לממש את זכויות אבהותו הביולוגית והטיל וטו על החלטתה של האישה לעשות הפלה. לפעמים נכנסים להם לראש כל מיני רעיונות מצחיקים, שיש להם בעלות על מה שקורה אצלנו בפנים. נהניתם? שפכתם? תגידו תודה ואדיוס.

                              

                            

אני הולכת לקחת את הפרוייקט הזה ברצינות. להשגיח על עצמי, לקחת ויטמינים, לאכול טוב, לא להתרגש יותר מדי ולהפסיק לעשן. החל ממחר בבוקר. ובעוד חודש חודשיים לצאת לגמרי ממחזור הבילויים. זה לא בריא לעובר. הוא עלול להרגיש שם דחוק וחנוק. ושהפרא ימצא לעצמו פראית כלבבו. אני לא אתן לאף אחד להרוס לי את הפרוייקט הזה. גם לא לכל מיני טיפוסים עם אמביציות השתלטות.

 

 

זה נפלא, להרגיש אותו ככה. הבחילות גורמות לי אכסטזה רוחנית. סוף סוף אני מרגישה משהו שאינו נוגע אליך, היית מאמין? לי זה נראה כמו נס. איך לא חשבתי על זה קודם? ממש  תרופה. מישהו יצא מחייך?  מיד עליך למלא את החסר במשהו שיתבטנן בתוכך תשעה חודשים. איזו נקמה מתוקה בזיכרונות המעיקים שלך. כשקברו אותך, חשבתי לעצמי: לפחות אדע איפה הוא נמצא בכל רגע ורגע . עכשיו, מצידי יכולים להעביר אותך גם לחולון או לחלקת ירקון.

                              

                              
הערב נוכחתי שהפרא לא יוותר כל כך בקלות. חשב שקבע עלי בעלות, הטיפש. לא יודע שיש לו עניין עם משפטנית מלידה. אבל אני חייבת להודות שלא נתתי לו מספיק קרדיט. הוא הרבה יותר ערמומי ממה שהערכתי. אז מילא שהוא רוצה לבוא כל ערב, עם זה אני מסוגלת להתמודד. אבל יהיה פה אסון אם הוא יגלה שאני בהריון. אני מכירה גברים כאלה. רק תני להם פתח, וכבר הם ישתלטו לך על הדירה, החשבון בנק והביטוח חיים.

    חשבתי שזה הזמן לגמור איתו, אבל כבר מראשית הפגישה הצרבת הרסה אותי, והרגשתי מיחושים משונים בבטן. כל הערב הוא ניסה להוציא ממני מדוע אני מצוברחת. בסוף עניתי לו שבגללו, ושיסתלק. דווקא בגלל זה הוא התעקש להישאר. יש אנשים שכמה שאת מנסה  לסלק אותם, ככה הם נדבקים בכוח. לא יכולים לקבל לא בפרצוף. איזה נודניקים אלוהים ממציא. אני חייבת לתכנן אסטרטגיה מחושבת כיצד להיפטר ממנו. אני לא ארשה לשום איש להתקרב לתינוק שלי. שלי. רק שלי.

                          

   

 קמתי עם כזה כאב ראש. הרוקאל לא עזר. משהו הטריד אותי. פתאום עלו בי קרעיו של החלום האחרון שחלמתי לפני שהתעוררתי בבוקר, והתמונה הצטללה, כמו בבואה בתוך שלולית, כמו עדה במשפט, שבהתחלה היא רועדת ורק אחר כך קולה מתייצב כדי למסור לך את כל הפרטים.

    נזכרתי שנמצאתי בחדר קירור ענק. באתי אליך לבושה בשמלה סקסית, פרחונית, בעלת מחשוף עמוק, הכי יפה שלי. קנינו ביחד בפירנצה, זוכר? אתה, כמו מת-חי, עמדת על קבר גדול משיש, מנופף אליי בידיך אבל עיניך עצומות. פחדתי לגעת בך. קצת נגעלתי, למען האמת. ריריות מוגלתיות כיסו את פנייך האפורות, כאילו רבצת כמה ימים באדמה. פתאום נפתחה לך הבטן, כמו שרואים בסרטי אימה גרועים, ותינוקת מפלצתית זינקה מתוכך בפרץ של נוזלים שחורים גועליים.

   נשארתי במיטה. החלום הוציא לי את כל החשק לאכול, למרות שבשבת אני תמיד אוכלת ארוחה גדולה, ומאז ההריון הוספתי כל מיני סוגים של מזונות עשירי חלבונים וסידנים. מה יהיה על התינוק בקצב הזה? אם לא תצא לי מהראש, אני לא יודעת מה יהיה. יום יום אני מתרכזת חזק כדי להרגיש את תנועותיו בתוכי. הרופאה אמרה שבחודש רביעי כבר מרגישים אותם שוחים, מתדפקים בנינוחות בעלבתית על דופן הרחם. התאמצתי ליהנות מהפריבילגיות הקטנות של הקינון, מהתזכורות הקטנות שהשחיין הקטן שולח, אבל כל מה שקיבלתי עלה בגרוני בגוש חמוץ וצורב כמאכלת. עם הצורך להקיא, עלה בגרון גוש חונק של בכי.

    את הכול הייתי נותנת כדי לקבל אותו לכמה ימים בחזרה. חודש, שבוע, אפילו רק לשלושה ימים. רק לא הפרידה הסופית הזו. אלוהים, תן לי להגיד לו שלום, פעם אחרונה ודי. לברר איתו את כל מה שלא ביררנו אף פעם. לכעוס עליו. להראות לו את כל מה שעשיתי מאז בחיי, כל מה שהשגתי. את ביתי היפה, עם רהיטי המתכת הכי יפים, בו הכל מתואם בהרמוניה, כמו שתמיד חשב שבתים צריכים להראות. יש לי רק כמה דברים קטנים לסגור איתו, תן לי איתו שעה שעתיים, זה יספיק.                    

 

 

עוד חודש יום הולדת. כבר שנתיים. מי היה מאמין שככה עבר הזמן?   ביום ההולדת שלך, אני אספור חמישה חודשים. אתה תהיה בן שנתיים, הוא יהיה בן חמישה חודשים, ושניכם, כמה מצחיק, קבורים בתוכי. כשהוא ייצא ממני, אביא אותו אליך לקבר כדי להראות לך כמה שהוא לא דומה לך. איש כבר לא יהיה דומה לך בעולם הזה. שכחו אותך. דיוקנך מוטבע רק בתוכי, וגם הוא הולך ומיטשטש.

      אני כבר לא בטוחה שאני זוכרת את הריח שלך, וכדי להיזכר איך אתה נראה אני חייבת להוציא תמונות. בזמן האחרון כבר אין לי זמן לזה. אני עסוקה בהקשבה לתינוק. לפעמים אני ממש שומעת אותו גדל ומתנפח. אני מטפחת אותו ממש כמו שאני מטפחת את עצמי. נתתי לו דירה לוקסוס, ומדי לילה אני משמנת את הגג בקרם לחות יקר עם פרוטאינים של "מקס פקטור". מדי שבוע אני מודדת את היקף התפיחה ומשווה לרישום של השבוע שעבר. ויש תוצאות. היא תופחת במהירות כמו סופגניות שמרים. אני שומרת עליה. דואגת לה. יש לי דייר יקר בתוכה. וזה לא אתה.

                            

 

 אתמול התחלתי לשפץ את חדר העבודה. אז לא יהיה לי חדר עבודה, אז מה. בכלל, מי אמר שאני צריכה חדר עבודה? חדר עבודה רק מזכיר לך את כל העבודה שעוד לא הספקת לעשות. היום, בהפסקת הצהריים, קניתי ב"בייבי דול" מיטה ועגלה בצבע סגול בהיר ווילונות בצבע סגול כהה, מנוקד פרפרים לבנים. החדר נראה עכשיו הרבה יותר טוב. אפילו הסבלים התפעלו. מוביילים של פעמונים מקשטים את המנורה, והמיטה כל כך מתוקה, שממש מגרה לקבור אותו בתוכה.

 

 

התחלתי לנסות לנפנף את הפרא, אבל זה לא קל כמו שחושבים. בזמן האחרון הוא משמיע כל מיני שטויות על זה שאני נעשית שמנה, ושעוד מעט אף אחד לא ירצה אותי. וזה מסוכן. בסוף אפילו  חמורים מבינים את מה שהם לא אמורים להבין.

     אתמול הוא רצה לבוא. אמרתי לו שאני חולה, אז פתאום הוא נתקף בדאגה אבהית והחליט שהוא בא לטפל בי. הזהרתי אותו שאין לו מה לבוא כי אני לא אפתח לו את הדלת. רק זה חסר לי עכשיו, שהוא יראה את הציוד לתינוק.

                          

 

עליתי כבר איזה שישה קילו. בעבודה יש הרבה חכמים שמרחמים עלי. מסכנים, לא מסוגלים להבין את הנאת הבעלות הבלעדית. כאלה עלובים, תמיד צריכים להתחלק באושר שלהם עם מישהו. הכי קשה זה עם אימא. היא אומרת לי שאני לא יודעת לאיזו מיטה חולה אני מכניסה את עצמי. אני אומרת לה: "כן, כן, כולם יודעים איזה כאב ראש היינו בשבילך, נחי ואני, אבל את,  שלא תעשי השוואות בנינו, אני זה לא את, לי יש משכורת גבוהה ואין לי גבר קמצן שישתלט עליה. אני אשכור בשבילו את המטפלת הכי טובה. הוא יהיה מלך קטן. את כל חיי אני אתן בשבילו."

                             

                           

הייתה לי שיחת טלפון איומה, ממש פראית, עם הפרא. הזדקקתי למלוא הטיעונים כדי לשכנע אותו שזה נגמר, וכלום לא עזר. הוא בשלו. בסוף איימתי עליו שאפנה למשטרה אם הוא לא יורד מהקו שלי. אמרתי לו שימחק את המספר שלי מהספרון המטופש שלו. שימחק אותי מהמוח הקטן והמוגבל שלו. הוא אמר שאותי לא שוכחים מהר. כנראה חשב שנתן מחמאה, המפגר. בסוף טרקתי לו את השפופרת. נראה מה יהיה. אני לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים. אני בטוחה שיום שחור אחד הוא עלול להופיע אצלי בהפתעה, ואת זה אני לא יכולה להרשות לעצמי. אולי כדאי להוציא נגדו צו מניעה? השאלה היא על איזה סעיף ובאיזו תואנה. אולי הרשקוביץ" יידע ? אם זכור לי נכון, הוא עבד פעם על קייס דומה. אם לא, אני נשבעת שאני אקבע פה תקדים בנושא גברים שמתפרצים לך לחיים בלי בושה.

                           

 

סדר היום שלי הולך ומתקבע. בבוקר אני משמנת את כל גופי בשמן תינוקות. ככה אני מנסה את השמנים של כל החברות. אחר כך אני שוקלת את שרשרת הסידנים ההכרחיים ואת שרשרת הפרוטאינים, מוסיפה קצת ירקות ירוקים, ולועסת באיטיות את ארוחת הבוקר כדי לתת לו להרגיש את ההנאה. אני מסיימת בספל גדול של חלב מלא, מועשר בסידן וקבוצת ויטמינים. בלי דבש, כדי לא למכר אותו כבר מעכשיו לסוכרים בלתי נחוצים. במצב כזה את חייבת לחשב את צעדייך עד הסוף. אחר כך אני לוקחת מונית לעבודה. הפסקתי לנהוג. לא רוצה להתעצבן. מעולם לא הייתי קמצנית בנוגע לבריאותי או אושרי. אני גם לא מופיעה יותר בבית משפט. ביקשתי שיעבירו אלי רק את התיקים עם החוזים העסקיים.

     כל בוקר בשעה אחת-עשרה אני מבקשת מדינה להכין לי את משקה הסידנים והוויטמינים שלי, ובאחת אני אוכלת ארוחת צהריים לא מכבידה. בארבע אני כבר בבית. נחה שעתיים שלוש, בערב קצת טלוויזיה, קצת חוזים, ואז בא תורו של האמבט, החלק האהוב עלי מכול. אני משכשכת  במים החמימים, מרגישה את מה שהוא מרגיש, שמה מוזיקה נעימה, וויאלדי או שומאן, כדי לפנק אותו, ואחר כך שוב מורחת את כל הגוף בקרם לחות, בתנועות סיבוביות מרגיעות, שלימדה האחות בקורס ההכנה ללידה. תשומת לב מיוחדת אני נותנת לתפיחה האהובה.

                            

 

חשדותיי התאמתו. היום אחר הצהריים הפרא חיכה לי למטה. ראיתי את ראשו המכוער עוד לפני שהמונית נכנסה לעיקול שלפני הבית. מיד אמרתי לנהג שיסתובב בחזרה. מזל שיש לי כאלה אינסטינקטים טובים. אפילו התכופפתי, וזה היה קשה, בגלל הבטן. עשינו קצת סיבובים בשכונה, עד שנרגעתי מהשוק, ואז ביקשתי מהנהג לעצור לי ליד איזה בית קפה. נכנסתי פנימה, מנסה להירגע ולחשוב מה בדיוק צריך לעשות. הרגשתי כמו בלשית בפרוטה מסרט מתח מחורבן, מהסוג הזה שמקרינים בטלוויזיה בשבת אחרי הצהריים. ביקשתי את הטלפון מהמלצרית השמנה והמכוערת והתחלתי בסדרת שיחות. שיחה ראשונה להרשקוביץ", המעצבן הזה, שישיג בשמי צו מניעה, ולא אכפת לי באיזו תואנה. אחר כך למשטרה. יש שם תובעת אחת מפגרת שחייבת לי טובה. היא אמרה שאין בעיות, היא תדאג שישלחו ניידת ותוך חצי שעה אוכל לחזור הביתה כמו בובל"ה. "אחרי מה שיעשו לו, הוא לא יעז להראות את הפנים שלו אצלך," אמרה. התכוונתי לסגור,  אבל זאת ממשיכה לקשקש. היא  סיפרה שהיה לה ניסיון עם מקרה דומה, רק שההוא היה בעלה של העותרת ולכן היה הרבה יותר קל לקבל נגדו צו מניעה. שמחת זקנתי, למה תמיד כשאת צריכה טובה את חייבת לשחק אותה פוצי מוצ"י?  וזאת בשלה. "מצד שני," אמרה, ב"גלל שהנתבע היה בעלה של העותרת, אז מבחינה רגשית היה הרבה יותר קשה לסלק אותו."

     "לא אכפת לי מבחינה רגשית או לא רגשית," אמרתי לה, "רק תעשי לי טובה ותסלקי אותו ממני".

    ישבתי שעה וחצי בקפה, ליתר בטחון. ביקשתי כוס חלב מלא, והמלצריות הזקנות היו ממש מתוקות ובסוף חייבו אותי רק על השיחות. כשיצאתי כולן אמרו: "שיהיה במזל, שיהיה במזל."

     חזרתי הביתה והקלה נעימה התפשטה בתוכי. עשיתי אמבטיה ארוכה וישנתי עד אחת-עשרה. כשהתעוררתי, צילצלתי לכוח אדם והודעתי להם שאני לוקחת חופשת לידה כבר מעכשיו. למה לי לקחת סיכונים? הרי יש לי רק עוד ארבעה חודשים, ועכשיו ממילא מתחיל  החורף, והיום אפשר להזמין הכול דרך הטלפון. את השליחויות הדחופות אימא תוכל לעשות בשבילי. מגיע לה. שתתחיל לשלם כבר מעכשיו. בקופת חולים אישרו לי ביקורי בית של רופא הנשים, ואם לא יהיו סיבוכים מיוחדים, הבטיחו שאולי אפילו אוכל לנסות לידה טבעית בבית.

 

 

השתרר כאן שקט עילאי. עכשיו זה רק אני והוא, הוא ואני. אפילו הפרא כבר לא מצלצל. לקח אותי ברצינות, הטיפש. יש הנאה בשקט הזה, אבל כל הזמן אני מזכירה לעצמי שאני לא לבד. הרי אנחנו שניים. שניים וחצי, אם לקחת בחשבון גם אותך, ההולך ונשטף מתוכי. נדמה לי שכבר שבועות לא חשבתי עליך. את רוב זמני הפנוי אני מקדישה לתכנון עתידו. כבר פתחתי בשבילו תוכנית חסכון ללימודים אקדמאיים, ועוד קרן פיצויים קטנה, ליתר בטחון. אני רואה אותו, ילד שלי מוצלח. את כל מה שאתה ואני לא עשינו, לא הגשמנו, הוא יעשה, אני מבטיחה לך.

                            

 

אז זהו. הם הוציאו אותו ממני וזרקו לפח האשפה. רציתי לבקש מהם שישמרו לי את מה שנשאר ממנו כדי שאוכל לקבור לידך. הם אמרו שהם לא יכולים, זה נגד מדיניות בית החולים. הגעתי אליהם אחרי חמש שעות של כאבי בטן, משהו מוות. זה קרה בערך בשעה ארבע בבוקר. בערב מרחתי את הקרם, כרגיל, והתפיחה הסבירה לי פנים, כרגיל. הכול היה בדיוק כמו שצריך.

   אני לא מבינה מניין זה בא. ככה, בלי הודעה מוקדמת. בלי משהו שיעזור לי להתכונן. אם אתה למעלה, למה לא שמרת עלי? ואולי רצית את זה ככה? אולי אתה תיכננת את זה? אני מכירה אותך. אתה לא מסוגל לראות אותי מאושרת. זה אכל אותך, נכון? מוטב שתודה. השתיקות התמימות שלך מעולם לא הוליכו אותי שולל. תודה שלא רצית שיהיה לי טוב, שיהיה לי מישהו אחר. כמה אני שונאת אותך.

 

 

עכשיו זה שוב רק אני ואתה. ככה רצית את זה, אה? אז עכשיו תיאלץ לסבול אותי כל יום. כל יום אני אבוא אליך ואאשים אותך במותו. ככה כל יום, עד שתקלל את הרגע שבו מתת. עד שלא תוכל יותר לסבול, ותשלח את הידיים הרקובות שלך מתוך הקבר שלך כדי לגרור אותי אליך רק כדי שאשתוק. אבל אני לא אשתוק. למה שאשתוק? איפה שלא תהיה אני אמשיך לאכול לך את הלב ולמרר לך את החיים. אתה, אפילו למות בשקט אין לך זכות.

 

 

תל אביב, 1992

 

"אוכלת לו את הלב" הוא סיפור מהקובץ "יצאתי לחפש מחסה" עם עובד 1993

 

                                           

 

 

 

 

 

22 תגובות

  1. וזה הסיפור שהכי אהבתי בקובץ הסיפורים !!!

  2. יעלה, איך הצלחת לברוא מת כל-כך חי וחי כל-כך מת.

    חוללת יפה לא רק בין המת לחי אלא גם בין "הקצב הפרטי" של הגיבורה ל"קצב הכללי".

    לא השארת דמות אחת לרפואה בלי לב אכול ומפורר. יפה.

  3. יפה, רגיש, עצוב עם קילוחי הומור.

  4. יעל, הסיפור מצוין ולא רציתי שייגמר. בסוף חטפתי כזאת מכה בבטן מאגרוף לא צפוי. את יודעת לכתוב היטב. כל הכבוד!

  5. יעל, חייכתי כמעט כל הדרך. הסוף מחק לי את החיוך. סוחף ובועט בבטן. כמו עובר.

  6. אהבתי את מחול הסמלים הזה.
    (האהוב הקבור, העובר שבבטן, הפרא עגול הכתפיים)

  7. נהדר.
    נהנתי.

  8. יעלה
    חזק.
    ברחו לי המילים.

    (בין כל הפרטים, שמתי לב לרוקאל)

  9. ואוו! חזק. רותקתי.

  10. YOU MAKE ME READ PROZE… AND ENJOY

  11. טובה גרטנר

    היי יעל
    את אמיצה בכתיבה שלך לא מוותרת לגיבורים, סוחטת את האפשרויות.
    מביאה לכאב בטן, שבכל מקרה נמצא שם, כי התחושה מלווה.
    להתראות טובה

  12. איזה סיפור יעלה! נשאר המסתורין העצוב של הנמען, האהוב המת. וזה נוגע מעבר לאירועים בנימים היותר רגישות.
    ומשום מה נתקע לי בראש דווקא המשפט המצחיק של האם "שאישה בלי בעל זה בדיוק כמו ציפור טרף בלי הטרף."

  13. אאוץ", איזה סיפור כואב. בכל פעם מחדש קשה להתרגל לכך שאת לא מוותרת, כותבת גם את המקומות הכי חמוצים-גופניים-מיץ-של-הזבל, וזה משאיר בסוף סוג של כאב עצום ומטורף.

  14. תודה תודה חבריקים!!!!

    כמה משמח שסיפור ישן עדיין עובד. והוא דווקא אחד מסיפןרי הקובץ שאהבתי פחות.

  15. סיפור מצוין.

    • תודה אפרת.

      • טוב יעלית, את יודעת שאני נורא אוהבת את הכתיבה שלך. שמחה שקראתי אותו. הוא מצויין לדעתי. מרתק וקולח קילוחי דם רגשיים. אהבתי את המשפט:" לידיעתךָ, הלב שלה התנפח והתפוצץ לאלף חתיכות מסריחות מרוב אהבה."
        כי הבסופו של הסיפור, הדמוי שמדבר על האהוב המת הפך למציאות כשהגבורה תפוחת הבטן איבדה את התינוק . אהבה מתה חיה הפכה לאהבה חיה שמתה.
        (יצאה לי אנחה)
        נשיקות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל