בננות - בלוגים / / צל הרים כהרים (קצת הארד קור לליל שבועות)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

צל הרים כהרים (קצת הארד קור לליל שבועות)

 

 

למה, למה אנחנו תמיד חושבות שנצליח להציל, לתקן, לרפא? הרי אם זה על-פנים, זה על-הפנים. מה ישתנה? מה יקרה? פתאום תצליחי לשנות אותו? פתאום הוא ירקוד לך סמבה במיטה? פתאום ינשק את כל הגוף נשיקות קטנות תמות? פתאום תחשקי בו למרות חולשותיו, אותן חולשות שבגללן את בזה לו?

    טוב, את האמת, לא נעים לי להגיד, זה באמת קרה השבוע. כנראה שצריך לדפוק להם קורנס שבעים טון בראש כדי לעורר אותם לחיים.

    בשבוע שעבר החלטתי לסגור עניין. אני חושבת על זה כבר הרבה זמן, ודחיתי ודחיתי ודחיתי את שעת הקץ. אבל פרשת נועה טילטלה אותי. למה שאחייה עם אימבציל? למי אני עושה טובה בזה? את מי אני שומרת בנפטלין? לא חשבתי שהוא יגיב כפי שהגיב. חשבתי שהוא מקסימום ילך לחדר השני, לשמוע את התקליטים הנאצים שלו, ולמחרת אקבל צו גירושים מעורך-הדין הרמאי שלו.

    "להתגרש?!" הוא חזר על דברי כאילו אני מדברת סווהילית.

   מייד זה עשה לי נקיפות מצפון, אז הורדתי קצת את הטון. "אפשר גם ל… לנסות פרידה… אה… משהו לניסיון… קצר… לא מוכרחים לחתוך עכשיו, אפשר לדבר על זה." ככה המשכתי להתפתל איזה חמש דקות, והוא שותק ונועץ בי מבט מזרה אימים.

    "למה את רוצה להתגרש?" הוא אמר לבסוף.

    לא עניתי. (הם באמת לא מבינים כלום, או שהם רק עושים את עצמם?) 

    הוא עדיין לא ענה, רק מילמל שהוא רעב, אז הכנתי לו חביתה עם פטריות, בצל קצקבל, כמו שהוא אוהב.

    אחרי עוד שתיקה ארוכה, שבה כמעט שמעתי את גלגלי מוחו חורקים ביחד עם לעיסותיו הקצובות, הוא אמר בשקט שפוי כאילו הרצה בחוג לפסיכולוגיה: "את מודעת לכך שגירושים זה הצבעת אי-אמון בבן-הזוג?"

    "תמיד האמנתי שפיספסת את הייעוד שלך," אמרתי: "עריכת-דין."

    "מה?" אמר אקי, כלא תופס מה זה קשור. לפעמים הוא באמת קשה-תפיסה. הוא, שגמר אוניברסיטה קומה-סום-לאודה. הוא, שעזר וייצמן שיבח אותו בסוף קורס טייס, ואמר שמחומר אנושי משובח כזה מורכב החיל. (לא משנה שכעבור חצי שנה הדיחו אותו בגלל שחדר בטעות – או לא – למרחב האווירי של ירדן, ובנס לא יירטו אותו החולירות).

    "לא ענית לי עדיין, למה את רוצה להתגרש?"

   "אני חייבת תשובה מפורטת עכשיו, או שאפשר להגיש לך עד מחר פרוטוקול בשלושה העתקים?"

   "אפילו עכשיו את מתחכמת?" אמר אקי בקול מיואש, כמו מורה שמסיר ידיו מתלמיד מפגר.

   "אני לא חושבת שזה הולך בנינו. זה מספיק מפורט בשביל כבודו?"

   "לא, זה לא מספיק. אני רוצה שנשב ונדבר על זה כמו שני בני-אדם תבוניים, לא כמו קופים בג'ונגל."

   "חשבתי שתשמח," העזתי.

   "למה שאשמח?" תמה אקי.

   "לא יודעת. חשבתי שזה מה שאתה רוצה."

   "ממתי התחלת להתחשב בי?"

   "חשבתי ש…"

   "שמה?"

   "ש… שיש לך מישהי… שאתה רוצה החוצה."

   "למה חשבת את זה?"

   "למה??? למה??? אתה רציני???… וההיעדרויות, הנסיעות, מצבי-הרוח?"

   "גם לך יש מצבי-רוח."

   "לי מותר," גיחכתי, "לי יש וסת."

   "את מוכנה לדבר רגע ברצינות?"

   "כן," עניתי כמו תלמידה נזופה.

   "אז עכשיו אני מדבר ברצינות, ואני מודיע לך שאין לי אף אחת, ואני אומר לך שאני לא רוצה להתגרש."

   אחרי שהוא סיים את החביתה, עלינו למעלה, ואקי הציע שנחליט לא להחליט שום דבר כרגע.

    למחרת הוא חזר עם חיוך מאוזן לאוזן והכריז: "נוסעים לסופשבוע בגליל. הזמנתי לנו צימר. 'צל הרים'."

   "ניר קבע עם חבר ותשכח מזה שנועה תבוא," הגבתי יבשושית. "אז זה רק אני, אתה והקטנה?"

   "שום קטנה," אמר אקי, "את הקטנה נשאיר אצל אימא. אנחנו נוסעים סוליקו, רק את ואני. לא מגיע לנו קצת שקט פעם בשנה? חוץ מזה," אמר כעבור רגע, "עוד מעט יש לך יומולדת, אז החלטתי להקדים קצת, מה יש? שאחר כך לא תספרי לבנות במחלקה שבעלך לא מפנק אותך," חייך חיוך מחניף ועיווה את פניו כמו ילד.

    בדרך לא דיברנו הרבה. אקי לא אוהב לדבר כשהוא נוהג, אז קראתי עיתון ושמעתי מוזיקה בדיסקמן. כשהגענו לצימר, אקי הפליט: "נו, אכן צל הרים כהרים."

    "זה לא 'צל הרים כאנשים'?" תיקנתי.

    "את חייבת להרוס את הבדיחה?" חורר לי אקי באוזן, בזמן שאיזה רוסי קטן הכניס עבורנו את המזוודות לחדר.

   'צל הרים' התברר כמשהו מפואר וטבעי-רוחני בו זמנית: אח מבוערת מול ג'קוזי משוכלל, ארוחת בוקר אורגנית מול פטיפורים משמינים מהגיהינום שמכין השף הצרפתי – דברים מקוטבים כאלה. אני מניחה שזו משמעות הפיוז'ן שכולם מדברים עליו עכשיו גדולות ונצורות, אז כנראה שאני לא מבינה כלום. אבל משהו בקיטובים המטורפים האלה הציק לי.

   אבל בחדר היפהפה היה אגרטל עם חבצלות כלה – הפרחים שאני אוהבת, סלסלת שוקולד גודאייבה ובקבוק שמפניה מצונן. אקי הזמין מראש, וכשראה שהכול נעשה כדבריו צ'יפר היטב את הרוסי מהמזוודות.

   אחרי ארוחת הערב (מה זה לב חרשף מאודה קלות ממולא באנדיב מוקפץ?) טיילנו קצת בגינה הענקית, וכשהתקרר אקי הציע שנחזור. כשנכנסנו פנימה הוא מייד הוריד בגדים וצלל לג'קוזי, ואילו אני צללתי למיטה והתכסיתי כמו רבנית בשמיכה קלה. הדלקתי את השבעים אינץ' וצפיתי באיזו תוכנית מציאות מפגרת. כעבור איזה זמן אקי אמר: "את לא יודעת מה את מפסידה. תיכנסי גם, צריך לנצל כאן כל דבר. את יודעת כמה עלה לי?"

   "לא, ואני גם לא רוצה לדעת," אמרתי, ומיקדתי עוד יותר את מבטי במתחרים, שבלסו עכשיו בלסת מלעלעת עכביש מטוגן, העיקר שלא אחזה בגבר העירום המשתכשך לצידי באמבטיה כמו תינוק שאנן. אגב, הוא כבר כמעט חיסל את בקבוק השמפניה.

    "רוצה קצת?" שידל אותי לטעום.

   לא התחשק לי לשתות, כי ידעתי שאם אני שותה, אני מייד פורצת במחול צ'רדש ערומה, וזה יהיה הסימן לאקי שאני מרוצה ומתרצה, ולא התחשק לי לצ'פר אותו בניצחון הקטן הזה.

   "בואי למים," שיהק אקי שיהוקי שמפניה לחים. בינתיים כבר הוקרנה סדרת מציאות חדשה, שבה שתי אימהות נמרצות החליפו בתים, זו הלכה לגור בביתה של השנייה, ולהפך. חשבתי איך מגיבים הבעלים. האם נעים להם שפתאום נוחתת על ראשם קלעפטע חדשה? האם השינוי מרענן או מבעית? ומה לגבי הנשים? האם בתום שבוע ההחלפה הן מגלות שאותו גומבה רובץ גם על ספתה של האישה השנייה?

   "נו, בואי למים," שידל אקי, "אל תהיי רעה."

   בסוף הוא זרק עלי ספוג מלא מים ונרטבתי כולי, אז נאלצתי להוריד את הבגדים, לקול צווחות השמחה שלו: "יופי, סוף-סוף רואים משהו. תורידי הכול, אני רוצה לראות את מה ששייך לי." 

   עכשיו כבר הבנתי שהוא באמת שיכור. פתאום נזכרתי איך פעם, אחרי איזו מסיבה שבה הוא שתה כמו זיפזיף, הוא נשכב על המיטה כמו אבן ואמר לי בקול שיכורים: "בובה, כבר לא ייצא לך ממני הרבה הלילה." או בפעם אחרת, כשלא רציתי, והוא ניסע לשכנע אותי בקול של ולנטינו, לוּ היה לו קול: "אל תראי אותי ככה, אני עוד יכול להפתיע הלילה," וטופף על חזהו כמו טרזן.

   גם זו רק עוד תמונה מחיי הנישואים שלי, חשבתי לעצמי במין עצב: אקי השיכור מקפץ בג'קוזי, מחורמן כמו נער בגימנסיה למראה דדיה הענקיים של המורה לתנ"ך, שחושפת את גופה הלבן בבריכה הלימודית ומכניסה רגל חוששנית ועוד רגל חוששנית לתוך שפת המים, פוחדת להירטב ולהיחשף לעיני כל.

   "העיני כל" האלה היו עיניו החודרות של אקי, שגם בשעת שכרות אינן מאבדות מהחודרנות המעיקה שלהן. "בואי, שבי, תתרווחי," אמר בשיכורית, "שילמתי על זה הון."

    התיישבתי במים, ותהיתי אם מן הראוי שאניח לעצמי ליהנות מהמעמד המבזה, או שאולי עלי לראות את זה בעיניים אחרות, אחרי הכול אנחנו זוג על סף פרידה, עוד מעט מתגרשים, אז אולי אנחנו באמת כמו זונה וקליינט, ולא נורא אם נשתעשע לנו קמעה. מה גם, שאם מסתכלים על זה ככה, אפילו לא צריך להעביר לערוץ פלייבוי, כי מין בין זונה לקליינט זה בהחלט לא מין בין בעל לקניינו.

     מרוצה מההחלטה הקטנה לזרום עם העניינים, אפילו בלי היתר האלכוהול, שיקעתי את צווארי במים, עצמתי עיניים וצפתי בנעימות. פתאום אני מרגישה רגל חודרת לי בין הירכיים וננעצת במפשעה. אוי לי, קליינט שובב! הקליינט ביצע את זממו והתקרב, חפן את שדי כאילו הוא שוקל את כובדם (ומיינד יו, למינקת יש מה לתפוס…), ואמר בקול צרדרד לשמחת המעמד: "אוח רוניתי, אני מת על השדיים שלך."

    בתוך שניות הרגשתי שגם אני בתוך הערוץ. אולי אחרי הכול גם אני השפנפנה הציונית הראשונה שמשדרת ומבייצת בו-זמנית. כאשר אבדתי-אבדתי, ניחמתי את עצמי, והלכתי לאיבוד בין ידיו, שחפנו שדיים ואיברים אחרים, בתוך פיו שבלע את לשוני, מתמזגת עם אצבעותיו שחפרו בי עוד ועוד, עד שגמרתי איזה חמש פעמים וכבר כמעט כאב לי. וכל הזמן הזה הוא הביט בי לעומק, לראות את השפעת קסמי ידיו על פני, להבחין בכל זיק של עונג המשתנה לכאב.

   לא יכולתי להיות כפוית טובה, אחרי הכול הקליינט יצא מעורו לענג את הפרוצה, אז התכופפתי ונתתי לו את מציצת חייו, נהנית לשמוע את גניחותיו שלא איחרו להגיע, ונזכרתי איך בהתחלה לא אהבתי למצוץ לו (טוב, אפשר לחשוב לכמה אחרים מצצתי…), אבל עם הזמן התחלתי לאהוב את זה, להתחרמן מזה ממש, ואני לא יודעת איך, למה ומתי הפסקתי.  

    ושוב לא יכולתי שלא להיזכר בעוד תמונות מחיי הנישואים שלי בגרסה הלא-מצונזרת לפלייבוי. איך פעם, כשרק עברנו לגור יחד, עשיתי את הכביסה שלנו בפעם הראשונה, ואיך כשהוצאתי את סרבל הטיסה שלו מהמייבש ומתחתי אותו על השולחן כדי ליישר אותו (אקי שונא קמטים), הרגשתי פתאום ערגה איומה שגבלה בכאב, חשק עצום להזדיין איתו כאן ועכשיו, עד שנאלצתי לאונן בעמידה. אבל מה שהכי הפתיע אותי, שהפנטזיה הייתה הרבה יותר עזה ומענגת מהזיונים בחיים. מאז לא נגעתי יותר בסרבל הטיסה, שמא אתחרמן שנית, והכול בגלל חתיכת בד, לאומית ומפוארת ככל שתהיה. אז הפסקתי לכבס בעצמי לאיזה תקופה ושלחתי הכול למכבסה, ואקי התלונן שהוא לא מבין בשביל מה הוא קנה לי מייבש ומכונת כביסה. 

    ואולי, חשבתי עכשיו, בשכבי מעולפת בג'קוזי של הצימר 'צל הרים כהרים' – אקי של היום אינו שונה בהרבה מאקי של אז, עובדה, תראי איך הוא מחשב אפילו את ערכו הכספי של הנוף.

    אחרי שנגמר דידינו למיטה, שכבנו כפיות ואקי לחש: "אני שמח ששיכנעת את נועהל'ה לא לנסוע להודו. הייתי צריך לעשות את זה בעצמי, אבל באמת פחדתי שהיא תפסיק לדבר איתנו."

     אחר כך הוא לחש: "חזרת לכתוב," ואני עניתי: "כן", והוא אמר: "אני שמח, זה עושה לך טוב."

     מאוחר יותר, מתוך שרעפי כמעט שינה, הוא  לחש כמו נחש: "באמת חשבת רוניתי שתצליחי לברוח ממני?"

    לפנות בוקר התעוררתי למגעו החם. זרועותיו ורגליו לפתו אותי תמנונית והוא לחש לי תינוקית: "קושי רוצה למצוץ את השדיים של מושי… קושי רוצה לדפוק… קושי רוצה לזיין עמוק…" בדיוק כמו תמיד כשלא דיברתי איתו, והוא היה מתמוטט עלי בלחשים האינפנטיליים האלה ודוחף לי את הזין בין הרגליים, ואני הייתי מרווחת אותן מעט כדי לתת לו לעשות את מה שהוא צריך ולעזוב אותי במנוחה.

    אבל עכשיו נעניתי לאינפנטיל בשמחה, ליניקותיו הרעשניות, למעיכותיו הדשנות, לנשיקותיו העמוקות שכמעט הוציאו לי את שארית האוויר מהנשמה. הזדיינתי איתו בתחושה שעכשיו הכול מותר, הרי אני ממילא רק הזונה שלו, אני לא האישה החוקית, אין לי מטלות על הראש, אני לא צריכה לרוץ לבדוק שאיזה תינוק לא מת מות עריסה, אני לא צריכה לקום בבוקר לרוץ לאגם כדי לכבס חיתולים, אני לא צריכה לבשל ארוחות על פתיליה ולשאת דלי מים בידיים מוכות קור. מה אכפת לי? אני לא אשת-איש, אני מגישת-הרצף של פלייבוי.

    קמנו רק בצהריים ורצנו לחדר האוכל;  אקי לא רצה לפספס את הארוחה – הבטיחו שף-אורח מכפר דרוזי סמוך. אחר כך שיכשכנו קצת בבריכה, ואחר-הצהריים חזרנו לארמון הניאופים, ואני לא יכולתי שלא לחשוב על כל הזיונים האולימפיים שבוודאי התרחשו כאן לפנינו, וכמה זה אירוני, כל הזוגות המתפייסים האלה, לפני, בשעת ואחרי איזה ירח דבש דמיוני.

   הפעם כבר התמכרתי לגמרי לגופו של בעלי החוקי, ומה אגיד לך, אוליב, נהניתי לגמרי. ואת צריכה להבין שלא הזדיינו איזה חצי שנה. עכשיו לגביו, אני לא יודעת, אבל לגבי אני מבטיחה לך שלא עשיתי את זה עם אף אחד, גם לא עם שום ויברטור או עץ רענן.  ככה ששמחת הזיונים הייתה אמיתית, לפחות לגבי. אבל אני חושבת שגם אקי נהנה לנכס לעצמו בשנית את בתולת הקש הקטנה שלו.

   הפינאלה שלו היה מדהים. כאילו רצה להראות לי מה הוא יודע לעשות כשהוא רוצה, ושלא מוותרים על גבר כמוהו כל יום. הוא זיין אותי כמו שהוא אף פעם לא זיין אותי אולי, תחילה בהדיפות עמוקות ומחושבות שהגיעו לי עד לקורקבן, ואז בפראות מסחררת. חורר אותי עמוק כל כך, שפחדתי שעוד רגע הוא יחדור דרכי ויעשה חור במזרון היוקרתי, ואני אתפורר לחתיכות ואתפזר בכל רחבי הגליל המערבי, ויצטרכו לחפש אותי פיסות-פיסות בין העשבים השוטים.

   אוי אוליב, אוליב, איזה זיון פראי אבל מענג. אני חושבת שגנחתי חייתית, והוא, שמח על תגובתי הלוהטת, המשיך לזיין כאחוז טרוף, חם ואדום מהשמש, עד שהתחלתי לחשוב שאולי הוא קיבל מכת-שמש ופשוט נטרפה עליו דעתו שהוא מזיין בכזאת תשוקה את מנת הבשר החוקית שלו.

    אבל כנראה שזה לא היה הכול. כי כשהוא גמר, הוא גנח כמה פעמים "רונה, אוי, רונה," והוא לא קרא לי ככה איזה מיליון שנה, עד שהתחלתי לחשוד שאולי הוא באמת עדיין אוהב אותי.

 

פרק מתוך הרומן "יקירנט" שכתבתי עם חברתי האהובה נולי עומר, ואשר היה רומן הרשת הראשון שהתפרסם בהמשכים ברשת, באתר YNET, בפברואר-מרץ  2007.

 

 

  

 

 

 

 

15 תגובות

  1. יש לך סיפורים יפים. אבל זה קצת משעמם.

  2. המממ… אותי מעניינת במיוחד האסוציאצה שמחברת "הארדקור" ו"שבועות" זה לזה.
    הקטע ללא ספר מגרה לקרוא, ונראה לי שהספר הבא שאקרא (אחרי הגרוסמן שאני מתקרב לסיים לצלוח) יהיה אחד משלך, מאלי שהעלית ברוב טובך לרשת. רק צריך להכין את המדפסת כדי שאפשר יהיה לקחת את הספר למיטה…

  3. אוי, "רונה", איזה סיפור! קראתי בנשימה עצורה, ולא שמתי לב שזה כזה ארוך (הסיפור…).

    סקס תמיד בא טוב.
    ואם זה לשבועות, אני אחכה בקוצר רוח ליום כיפור.

  4. רונית בר-לביא

    וואו, כמה סוער ומפתה.

    ממש יידישקייט לתיקון ליל שבועות
    :))

  5. אני לא צריכה לקום בבוקר לרוץ לאגם כדי לכבס חיתולים, אני לא צריכה לבשל ארוחות על פתיליה ולשאת דלי מים בידיים מוכות קור – זה יופי של דימוי בעיני.
    קולח ומהנה, אבל לדעתי יש כמה הגזמות שדווקא מפריעות, כמו למה הוא צריך להיות טייס ובוגר אוניסרסיטה מצטיין, כדי להבליט את הצד האידיוטי בו.
    בכללי נקרא בשטף ובחדווה ומה עוד נחפש מסיפור.

  6. קראתי בשלוק. וכמה נכון. בלי מתח, כשהכל מובן מאליו, אין תשוקה.

  7. ויברטורים זה מומלץ במיוחד ..אני מאוד אהבתי .. תנסו ..
    http://www.vibrator-fun.com

  8. ויברטור באי – חנות סקס מצוינת של ויברטורים שלא תשכחו כל החיים ..

    http://www.vibuy.co.il

השאר תגובה ל אסף ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל