פקחי הנייר (לכבוד שורפי הספרים באשר הם)

 

ברומן שלי "סוף סוף רומן", לא שורפים ספרים אלא הופכים אותם לעיסת נייר כדי להכין מהם ארגני קבורה לאזרחים שמתים מכל מיני מגפות דמיוניות. פקחי הנייר עוברים מבית לבית ומחרימים כל פיסת נייר, תחילה ספרים, אחר כך מגזינים, ואז אפילו מכתבי אהבה. כך זה נראה בישראל העתידנית שלי. לא שורפים? אז מחרימים בדרך אחרת. כל דרך כשרה להרס התרבות. 

פקחי הנייר

שמי מאיה. אני בת שלושים. אני כותבת כדי להרגיש שאני עדיין בחיים. אני כותבת כדי שיהיה לי משהו לעשות. כדי להיזכר. כדי לשמר. אני אשאיר אחרי את הדפים האלה. אילו המחשב שלי היה תקין, יכולתי להשאיר דיסקטים. אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לכם שהוא מקולקל. לכן אני משאירה הכל בערימות של נייר. אז שלא תחשבו שהיינו פה פרימיטיביים או משהו.

בעצם, למה צריך לעניין אותי מה תחשבו בעוד אלף שנים? מצידי תחשבו מה שאתם רוצים. חוץ מזה אני בטוחה שתשמחו למצוא כל עדות, לא משנה איך היא נראית. אני רק מקווה שתבינו את הכתב שלי.

אני כותבת במיטה, בעט כדורי שחור, על ערימת דפי מחשב צהובים ומקווקווים, מעוטרים בלוגו של משרד הפירסום
אקרשטיין את קצנשטיין. פעם עבדתי שם, וממפלצות המתכת המשרדיות שלהם סחבתי את הניירות כדי שנוח יוכל לסיים עליהם את עבודת המאסטר שלו בכימיה. עכשיו הניירות האלה הם אוצרי היחיד. כשסיירת–הנייר עברה כאן בפעם הראשונה, הצלחתי להחביא אותם ברגע האחרון, ממש מתחת לעיניהם הפקוחות של הפקחים.

פקחי–הנייר עושים את הסיבובים שלהם אחת לשלושה שבועות. זה בגלל שהם תמיד חוששים שאנשים מסתירים מהם משהו. מכתבי אהבה ישנים, למשל. מול ביתי כבר התרחשו כמה סצינות פראיות בין פקחי–הנייר לבין תושבים שסירבו להיפרד מהניירות האחרונים שהיו להם בבית.

ספריות שלמות הוחרמו. טורי פקחים עם מריצות עמוסות ספרי מקור ותרגום היו למחזה יומיומי בשלושת החודשים הראשונים להפעלתו של החוק. לפעמים גלש מהמריצה איזה הגל או דוסטוייבסקי, ומי שהצליח החמיק אותו בשימחה לכיסו.

הכי קל היה עם ספרוני–הכיס בעלי הכריכה הרכה, ביחוד הישנים והממורטטים של ספריית תרמיל. הם היו הכי פופולריים, והתפתח סביבם מסחר–מחתרת רציני. הם היו נוחים מסיבה נוספת: אפשר להחביא אותם בקלות בתוך צנצנות של אבקת–חלב או אבקת– ביצים, עטופים היטב בשתי שכבות של ניילון ומהודקים בגומיה.

התרגשתי מאוד מהריח שלהם, ריח של נייר עתיק מהול בחמיצות של חלב, מוכתם פה ושם בכתמים חומים וישנים של מיצי פירות. היה לי בבית עותק דקיק של 'לילות לבנים' ו'השטן ודניאל וובסטר'. קניתי אותו תמורת שתי קופסאות של חלב משומר תוצרת בריטניה הגדולה. ככה בדיוק היה כתוב על העטיפה לצד יוניון–ג'ק מונף: "מייד אין גרייט בריטן", אני נשבעת לכם. אבל האשה שמכרה לי אותו לא הסתפקה בחלב משומר. היא דרשה גם פחית שימורי אפרסקים מיובאת מרומניה. שני המצרכים הללו היו די יקרי המציאות באותו חודש.

קראתי בספרי–אוצרי שוב ושוב, עד שהנייר כמעט נקרע, וכבר ידעתי פיסקאות שלמות בעל–פה ויכולתי להמהם בעיניים עצומות את מיקצב השורות. רק אז מכרתי אותו בתמורה לשני קילוגרמים צמר חום–מהגוני פרום מסוודרים ישנים. מהצמר סרגתי כיסוי– מיטה מדכא למראה אבל חם ונוח, שמכרתי בשוק השחור של יום שישי בתמורה לעותק כפול של 'אידיוט'.

אולי זה ייראה אידיוטי למישהו שעשיתי עסקים מסריגה. אבל צריך לזכור שבימינו לא כולם יודעים לסרוג. גם לא להתנסח בכתב. לכן החלטתי לשבת ולכתוב את כל מה שעובר עלינו. תמיד היתה לי גישה למילים. ועכשיו, לחיות בלעדיהן, זה די קשה.

אהבתי למילים וקינאתי לניסוחים מדויקים הן שהביאו אותי אל קוֹלֶט. היא שכנה שלי שגרה ממול. מאז ומתמיד היתה שכנה שלי. היא היתה זקנה ששרדה. אל תשאלו אותי איך. בשביל הזקנים הספורים שנשארו פה, החלק הזה היה הכי קשה. והיא כבר חייתה מעבר לפחד. היא סיגלה לעצמה מין פרישות של תשישות, והסתפקה במשלוחי הקיצוב החודשיים מבלי להתלונן.

טעות לחשוב שהיא היתה קשישה מתוקה. היא היתה מרירה, סגורה, בורה וחשדנית. היא הזכירה לי תמיד אבן גיר פריכה וגושית שהבעיטה הכי קטנה תפורר אותה באפצ'י צרחני אחד לאבק נדיר ביופיו. אהבתי להביט בעור שלה. הפליא אותי שהוא נשאר כל–כך לבן וחלק. רגליה היו שמורות, רכות, חטובות – רגליים של פצצת סקס בת מקסימום שלושים וחמש. דקה יותר לא הייתם נותנים לה. רק מהמותניים ומעלה היא התכסתה במין אזוב, כאילו היתה אחד מפסלי–האדם שקפאו בפומפיי.

באחד הבקרים, כשהלכתי לסנן קצת מים, מצאתי תיבת קרטון חתומה בתוך מה שנראה לי ברגע הראשון כערימת אשפה. אבל אצלנו לא כל מה שנראה אשפה הוא באמת אשפה. העליתי את המציאה הביתה, וגיליתי בתוכה ז'ורנלים צרפתיים מצהיבים משנות השלושים. יכולתי להישבע שהדוגמנית היפה והגמישה, בעלת החזות הנורדית, שדיגמנה בעמודי הפנים מודלים של קפושונים מהודרים, היא–היא קולט הזקנה.

הלכתי אליה. חשבתי שתרצה את העיתונים שלה בחזרה. אבל היא לא פתחה לי כל–כך מהר. כנראה בלבלה אותי עם הפקחים. כולנו סיגלנו לעצמנו דרכי התגוננות ערמומיות מפני זוללי הנייר האלה. אף אחד לא רצה להיתפס באמצע קריאה או כתיבה, שבעיני הפקחים נחשבה תמיד לאורגייה של נייר. היתה דרושה לכך מיומנות מיוחדת שרכשנו עם הזמן, ככל שהפשיטות נעשו תכופות יותר. ידענו כיצד להשתמט מהם, ולאגף את הכניסות שלהם בתעלולים משלנו. התעללנו בהם לא מעט.

לי אישית היתה שיטה מיוחדת. לשם כך השתמשתי במחבוא שהיה זכור לי מימי ילדותי. צריך בשביל זה בית מהסוג שנבנה בראשית שנות החמישים. בחלק מהבתים תוכננה זרוע פנימית משופעת שהתחילה בארון הכביסה והסתיימה במטבח, מאחורי המקרר. בילדותי, כשהייתי בוהה באמא מחביאה שם כל מיני חפצים בלתי נחוצים, לא הצלחתי לתפוס בשביל מה בנו את התעלה הזאת. היא נראתה לי מסתורית, חסרת תועלת כמעט במובן המיסטי, כמו מערת עלי באבא. מי כבר יגור בה, ארבעים השודדים? אבל פעם עלה בדעתי שבשעת מצוקה אפשר יהיה להחביא בתוכה תינוקות. גודלם יתאים בדיוק לקוטרו של הפתח, וכשהשטח יתפנה הם יתגלצ'ו במהירות החוצה. צריך רק להתפלל שבשעת סכנה הם יישארו בשקט, ואולי אפילו ייהנו מהלונה–פארק הפרטי זה, און–דה–האוז. אמי היתה הרבה יותר פרוזאית: כל קיץ היא איכסנה בתוך התעלה את ערדלי הגומי של אבא. היא תיעבה את ריחם, ריח דביק של נפט גולמי. עד שהם הצחינו שם לעד, מרקיבים כמו ג'לטין רועד במחיצת גוויות מתפוררות של כמה ג'וקים.

גם אצלי בבית יש שרוול חלול כזה, המחבר את ארון הכביסה באמבטיה לפתח–יציאה משונה הקבור מאחורי תנור הבישול במטבח. מה הם קיוו שנעשה בו? תחרות סלאלום משפחתית לתוך ביצת הסבון בכיור, מי שמתגלץ' אחרון הוא העומד? ואולי כבר אז הם תיארו לעצמם – הו, קבלנים ערמומיים, אחוזי חרדת רדיפה! – שיום יבוא ולשרווליהם יימצא שימוש מתוחכם? אז בכל פעם שאני שומעת את פעמון הדלת, אני רצה לאמבטיה ומשלשלת לארון הכביסה את צרור ניירות הכתיבה שלי, מבולגנים – לא נורא – ומהודקים באטב–מתכת או בגומיה. כשהפקחים מסתלקים סוף–סוף אני נושמת לרווחה, פותחת בחריקה את דלת העץ השחורה הזרועה פתותי תבשילים ודמעות מיובשות של מיץ עגבניות, ושולפת בתנופה את כתב–היד. לרגע אחד ארוך אני מרגישה כמעט כמו גיבורת מחתרת.

שמתי לב שדלת הכניסה של קולט חרוטה בסימנים, דומים לאלה שאסירים קולנועיים מציירים על אחד מכותלי התא שלהם כדי לספור את הימים. רק אחר–כך היא גילתה לי, הממזרה, שככה היא סופרת את ביקורי הפקחים. הביקור האחרון סומן בצלב.

היא כעסה עלי, אחר–כך בכתה, ואז ישבה לה ככה, על הכיסא הישן והמעוגל, והתפתלה כמו משוגעת. כשנכנסתי אמרתי לה שהיא בטח תשמח לשמוע שבאתי להחזיר לה משהו ששייך לה. אבל בכלל לא נראה לי שהיא מקשיבה! לך תבין אנשים. זאת היתה הפעם הראשונה שממש התבוננתי בה. עשיתי את זה בקפדנות, כמו שבוחנים דגם לימודי, גוף אדם חורק בשיעורי ביולוגיה או מאקֶט של מוזיאון זעיר מקרטון. וככל שהוספתי להביט בה, כך התגברו בי התימהון, הפלצות, החרדה.

התפלאתי לראות שאין לה בכלל גבות. צבעי האיפור שעל עפעפיה נמרחו בגסות וזלגו על הלחיים. הם צבעו אותן בוורוד חיוור, כמו בפרצוף חלול של בובה–מדברת שאומרת "אמא". ואז, בשנייה, הפכו פניה מפרצוף–בובה למסיכת–תיאטרון מבהילה מחיקוי–פורצלן, מאלה שקונים בוונציה בכמה לירטות. פתאום היא גם נתקפה בהלם של שיהוקים, כנראה מרוב בכי, וגווה התחיל להרטיט ולעשות מין ניתורים מגוחכים. היא הזכירה לי מטאטא– נוצות צבעוני שמכשפות מצוירות מעופפות עליו לשחקים מאוירים.

נזכרתי בבהלה איך פעם, זקנות שעליתי אליהן הביתה, כאלה שנטפלו אלי ברחוב והתחננו שאעזור להן להעלות סלים שהביאו מהסוּפֶּר, היו מציעות לי תה ומתעקשות לפתוח למעני קופסת–פח דהויה ולתחוב לפי ופלות מעוכות או פֶּתי–בֶּר רכרוכיים שטעמם היה עצי כטעם ארונות–מטבח עתיקים וטחובים. קולט, צבעונית ומבהיקה כמלכה אפריקאית, לא הזכירה לי אפילו את הזקנות ההן. היא רק המשיכה לשבת שם, מקוננת, שקועה בעצמה, דבוקה לכיסא כאילו נלכדה בכישוף נורא.

וזה לא שרציתי שהיא תציע לי כיבוד! חס ושלום. לא אחרי הנסיונות העגומים שלי עם הזקנות מהסופר. אבל בכל זאת חשבתי שיהיה נחמד אם היא תשמיע איזו מילת תודה על כך שאני מחזירה לה את המזכרות שלה. זה לא בקשה כזאת גדולה, נכון? פשוט עלה בדעתי שהחבילה עם הז'ורנלים נפלה בטעות מהמריצה של הפקחים, ושאולי זה יעשה לה טוב על הנשמה לדעת שכבר אין לה בשביל מה לבכות. חשבתי שבגלל זה היא בוכה.

אני בטוחה שזאת את, את חייבת להגיד לי אם זאת את, אמרתי לה בשקט, מרסנת את התלהבותי. לא רציתי להפריע יותר מדי לעוגמת הנפש שלה, אתם מבינים? פתחתי את הז'ורנל הראשון בערימה, 'מוֹד–דה–פּארי' מאוקטובר 1938, מוכתם ומדובלל בקצוות, והצבעתי על הדוגמנית החיוורת שהביטה במצלמה כשחיוך זעיר חוצה את שושני שפתיה. כמה שהיא הזכירה לי באותו רגע את הדוגמנית הרזונת ההיא, זאתי עם תסרוקת הספריי הנוקשה בצורת בננה ושפתון התפוז החיוור, שכיכבה פעם באיזו פירסומת מטושטשת של יומני גבע. עיניה הכחולות של קולט כמו ניבטו ממנה בהתמכרות געגועים.

עיניה של קולט הביטו בי חלולות, לא מבינות. אחר–כך הן סיירו בפילבול מהיר בין מסגרת התמונה והשחור–לבן הדהוי של התצלום. פתאום היא התפרצה. חשבתי לעצמי: מה נעשית לי פתאום סוציאלית? מצאת לך זמן להיות אזרחית למופת? וכי חסרה את משוגעים?

השתגעת, צעקה עלי קולט, מה את מעלה את זה אלי הביתה? עד שנפטרתי מהזבל הזה. ואחר–כך היא מלמלה משהו ביידיש שנשמע לי כמו שווארצע חייה, אבל לא הייתי בטוחה.

התעצבנתי. אז אמרתי לה את זה.

את השתגעת, אמרתי לה. השתגעת לזרוק כאלה מזכרות? אז מה אם זה לא את בתמונות? רק תחשבי מה אנשים היו נותנים בשביל ז'ורנלים כאלה! הון יתנו עליהם, הון! ואני כבר לא מדברת על זה שאולי העיתונים האלה שייכים בכלל למישהו פה בשכונה, ועכשיו הוא בטח יושב בבית שלו ומיילל כמו תינוק בגלל שהם אבדו לו לנצח. תתחשבי קצת באחרים, כפוית–טובה שכמותך!

מטומטמת, אמרה לי קולט – והפעם כבר ממש נפגעתי ממנה – זרקתי את זה כי אני לא רוצה שזה יגיע לידיים שלהם. זאת הנקמה שלי, זאת ההנאה שלי לחשוב שהניירות שלי יישפכו למזבלה במקום שיגיעו לידיים שלהם!

כל הזמן היא חזרה על זה: לידיים שלהם, לידיים שלהם, לידיים שלהם. כמו איזה אובססיבית אחת. והפנים שלה, שממילא כבר נראו כמו מסכת קאבוקי, התעוותו בכל פעם שאמרה את המילים.

ידעתי. ידעתי שלא צריך לעשות טובות לאנשים. זה מה שאת מקבלת היום כשאת עושה משהו למישהו. כבר אמרתי לכם שהאנשים פה העדיפו להתחפר בבתים הריקים שלהם, עם החפצים הישנים שלהם, מתחת לפוכים המסריחים שלהם, שבימים מסוימים עוד אפשר לרחרח בהם עקבות ריח מכאיבים.

בשכונה שלי היו גושי דירות שלמים שגר בהם רק דייר אחד. יכולת לחשוב שאנשים יפתחו איזו פוביה מכל השקט הזה. איפה! הסימפטום היחיד היה הסתגרות–יתר, ולך–קיבינימט נשמע כמעט כמו ברכה באזור שלנו. חשבתי לעצמי שיותר אני לא מגלה רוח התנדבות.

כן, לפעמים זקנים יכולים לעורר רחמים. אבל אסור ללכת שולל אחרי העור המקולקל והזווית השמוטה של השפתיים, שיוצרת את המראה הטרגי, המרטירי ההוא. צריך גם לזכור שמתחת לכל זקן מסתתר מלאך–מוות קטן, שרק מחכה שתתן לו הזדמנות להרעיל אותך באיזה ביסקוויט ישן וכוס תה דלוחה.

הם אף פעם לא רוחצים כלים, הזקנים האלה. לא ממש. תמיד נדמה לי שהם רק מעבירים את הכלים מתחת לזרם מים קלוש, ומלטפים אותם בברזלית ישנה עם טיפונת אָמָה. וכל השומן הדביק והמחליא של האוכל השמנוני שלהם נשאר מרוח בשיכבה צמיגית עבה על שפתי הכוסות ובמרווחים שבין שיני המזלגות. שלא יהיו לכם שום ספקות בענין הזה. תהיו בטוחים שכל הכבד–בקר– במיץ–עגבניות והקרפיון–הממולא שהם מבשלים, כל החריימה והקובות שלהם, ימצאו את עצמם בבוא היום על איזה מזלג שאתם מסתכנים ומכניסים לפה שלכם.

הייתי משוכנעת שגם הזקנה הזאת, קולט, לא בדיוק מקפידה על כללי ההיגיינה לשעת חירום. בטוח שהיא לא מירקה את הבית שלה כמו שעשו כולם. היא בטח הסתרחה לה כל היום כמו גוש ספוג, מוכנה לקלוט את הקרינה או את המגיפה או את הווירוסים או השד–יודע–מה. וזה נורא הכעיס אותי, הפאסיביות הזאת. באים לעזור לה והגברת משחקת את הפרימדונה!

אבל בדבר אחד הייתי בטוחה לגמרי: היא הפרימדונה שהונצחה בלבן מעורפל ובחוּם–סֶפְּיָה מעושן על עמודיו התכלכלים של הז'ורנל שהשארתי על שולחן הסלון שלה לפני שיצאתי.

כשחזרתי הביתה מהביקור הזה, שהיה אמור להיות ביקור חברתי ראשון זה זמן רב ובסופו של דבר הסתכם באכזבה נוספת מהמין האנושי, בפרט מהשיכבה הסוציאלית הגוססת שלו, הוצאתי את ניירות המחשב ממחבואם, והתיישבתי לכתוב את כל מה שיש לי נגד זקנים.

זה יצא יפה, אפילו ממש טוב, בהתחשב בקוצר ידי ונסיוני המועט בכתיבה. למעשה, עד המלחמה התמצה נסיון הכתיבה שלי בקריאה כפייתית של כל מוספי–השבת, בהתכתבות דלילה עם חברות שנסעו ללמוד בחו"ל, ובמכתבי אהבה ענוגים שכתבתי לנוח בצבא.

האמת שהסגנון שלי היה אז די מצועצע וממש לא רהוט. הכתיבה לא שטפה. אהבתי מילים, אבל לא ידעתי מה לעשות איתן. למרות שהיו לי יומרות להיות אי–פעם עיתונאית, יומרות שברבות הימים הביאו אותי לעבודה במשרד הפירסום אקרשטיין את קצנשטיין. חשבתי ששם תבוא כמיהת הכתיבה שלי על סיפוקה. אבל לא כך קרה. לְמה שנתנו לי לעשות שם לא היה שום קשר למילים כמו שאהבתי אותן. זה היה סתם משחקי–מילים. שנתיים לקח לי להגיע למסקנה שעדיף לשחק שבץ–נא במקום לעבוד בעבודה כזאת שמבזה את המילים. אבל היינו זקוקים למשכורת שלי. אז המשכתי לעבוד גם אחרי שהתאומות נולדו.

אני יודעת שזה יומרני לעשות את מה שאני עושה עכשיו, אבל לא איכפת לי. אני הולכת לספר על כל מה שקורה לנו. אני הולכת להשאיר אחרי את ניירות המחשב הצהבהבים האלה מלאים בצירופי המילים שלי. במילים אחרות קוראים לזה: להנציח. מילה מחייבת, אני יודעת. ומה אני כבר מבינה במילים כל–כך גדולות? מה שנותן לי כוח להמשיך זה המחשבה שהמילים האלה יהיו האחרונות שינציחו את החיים שלנו, שזה יהיה הספר היחיד שיישאר בחיים. וכמה ספרים כאלה יש בעולם?

פעם שמעתי שמכניסים ספרים למיקרופילמים כדי לשמר אותם למען הדורות הבאים. אבל לכי תדעי אם זאת האמת וכל האמת. הרי תמיד משקרים לנו מלמעלה. וחוץ מזה, חשבתם פעם איך זה יהיה לקרוא ספר במיקרופיש?

ומה יהיה על התענוג לשכב במיטה ולדפדף בספר? להניח אותו לרגע בצד כדי לקחת ביס מהתפוח, ולפעמים למעוך בטעות את הדפים מתחת למשא הגופות המתחככים בתשוקת זוגות למודה? הרי כבר לקחו מאיתנו את התענוג העילאי לכתוב במיטה, להתכרבל כמו פְּרוּסְט מתחת לפוך אם זה חורף, או מתחת לפּיקֶה המשובצת אם זה קיץ וחם מדי בשביל פוך רומנטי, לשרבט צירופי מילים, ואחר כך לשכוח את כתב–היד על הכרית, ובמהלך השינה להכתים בשגגה את הדף בקורי ריר, אבל זה לא נורא, כי אחר–כך זה רק גורם לך להרגיש הרבה יותר קרובה לדפים האלה, ובכל פעם שאת מביטה בהם את מרגישה מין אינטימיות כמעט אירוטית, כאילו הדף הזה הוא לא רק נייר נוקשה ומרשרש, תוצר–לוואי של בולי עץ שצפו פעם באיזה נהר טיז–אל–נאבּי באוֹרֶגוֹן, אלא ממש עצם מגופך, עצמך ובשרך.

ואני כבר לא מדברת על האינטימיות השוררת בין אחדים מעמיתי במשרד הפירסום לבין העטים שלהם. אלה שהיו ברשותם ווטרמנים או פרקרים מוזהבים הנתונים בנרתיקי–קטיפה ריחניים, לא מיהרו לוותר על המגע המענג של המתכת הקרירה לטובת הקשה סתמית על מקלדת הפלסטיק של המחשב.

ואשר לי, את מכתבי האהבה ששלחתי בדואר הצבאי לנוח, כתבתי בעט כדורי פשוט עם רפיל מוזהב על נייר מכתבים מעוטר בקוּפּידונים שגזרתי מגלויות חג–מולד שקיבל אבי משותפיו לעסקים מעבר לים, וברבות הימים עברתי להשתמש בעטים הזולים ההם העשויים פלסטיק רך שמתכופף בקלות, ומכתים את הנייר בכתמי דיו מכוערים.

 

מתוך הרומן "סוף סוף רומן" הוצאת חרגול, 2000