הכבשים מחכות בתור

לכבוד הקולנוע הישראלי שעושה חיל, ולאביטל, שעברה על בשרה את כאבי ההתבגרות שלו, אני מביאה קטע קצרצר מהרומן שלי "האלילות", שטרם  ראה אור. כמעט כל מה שיש בקטע הזה (לפחות מבחינת מבחן הבד) קרה לי במציאות, כשהלכתי למבחן בד לסרט ישראלי של בועז דוידזון, בסוף שנות בשבעים, כנערה שנורא רצתה לקחת חלק בעולם הסרטים הישראלי.  והכול היה גרוטסקי בדיוק כמו שכתוב כאן, אולי אפילו יותר.

יום אחד מרינה קראה בעיתון שמחפשים שחקנים לסרט חדש. ההתייצבות נועדה ליום רביעי בשעה ארבע אחרי הצהריים, במחסן תלבושות סמוך לנמל הישן. מרינה שיכנעה אותי ללכת ביחד איתה: "גם לך לא יזיק להופיע באיזה סרט," שידלה. "תראי לכל החטייארים כמה את שווה. גם תעשי נחת לאימא שלך. פעם היא סיפרה לי כמה היא אהבה לראות סרטים מהוליווד, אולי ימצא חן בעיניה שהבת שלה נהייתה אקטורית. אולי היא סוף סוף תתרפא מהקוקומניה שלה."  

   בשביל זה היינו צריכות להתלבש הכי יפה שרק אפשר, ומפני שלא הצלחנו להרכיב תלבושות הורסות מהמלתחה הגנובה שלנו, אז שבוע לפני המועד המיוחל התפלחנו לשעתיים מהמעון, ועשינו סיבוב בכל החנויות הגדולות ברחוב בן יהודה – וזה לא שבירושלים היו מציאות גדולות, אבל בסוף הצלחנו למצוא משהו מתאים, עם מחשופים, שנצים, שרוכים, כל מה שצריך בפנים.

   כבר בשעה שלוש וחצי התייצבנו, מאובזרות, מאופרות ועם כל הפק"ל בפרונט (חזיות הפוש-אפ מבית פאברג'ה עשו את השאר) בשערי לופט ענקי ומוזנח בנמל הישן. תור ענקי השתרך בקדמת האולם, מורכב מכל הצ'חצ'חים והפרחות של תל-אביב-רבתי, מתוחזקים בספידים, ג'ל וקילוגרמים של פלטפורמות.

   על הכניסה ניצחו שתי עוזרות הפקה מחוצ'קנות עם ווקי טוקי ביד והבעה של כלבות שמירה מצטיינות מרוחה על הפרצוף. "אחד שתיים, עבור. אחד שתיים, עבור. יוסי, את מי להכניס עכשיו? הכבשים מחכות בתור. עבור." וכשעברה לידי הצעירה שבהן, בת גילי כמעט, היא דחפה אותי ביד גסה ונבחה: "יאללה תיכנסי, חברה, יש לך מזל," ובאותה ארשת של שמחה לאיד, על כי נפלה הפרה רבו פושטיה, זירזה אותי להעמיד את סחורתי מול סוללת הבוחנים.

   מרינה נשארה מאחור, פעורת פה: היא הייתה בטוחה שמחפשים פה בלונדות כמו בהוליווד, ומה פתאום אחת לבנטינית עם שיער כהה ומקורזל, עיני ציון רושפות ועור בצבע החאקי תצליח להקדים אותה במרוץ לצמרת? אבל אז הסתבר שעומדים לצלם פה סרט בורקס, ורק מועמדים אזייתיים נחשבים פה לבעלי סיכויים.

   בפנים ישבה חבורה צוהלת של בוחנים מקטרי עשן ולועסי מסטיק, וכבר ראיתי בפניהם התאוותניות ובפוזות המופקרות שלהם שהם מאנייקים אחד אחד – ומה אתם מתכננים עלי, אם אפשר במטותא לדעת? ג'ינג'י קצר-קומה ניגש אלי, ובארשת פנים של דוד חשקני מאופרטה זולה הביט בי מלמעלה למטה ותקע לי ביד דף נייר: "תלמדי בעלפה!" הורה, "וכשתדעי הכול תגידי לי. אם את בכלל מסוגלת לקרוא, זאת אומרת," פילבל בעיניו ברוב חוצפה.

   זמן לא ארוך לאחר מכן, כשעשיתי איתו את הבחינה, בה אני גילמתי את הפרחה והוא את הארס, הפלקתי לו אחת עד שכמעט עפה לו העין השמאלית הפוזלת לתוך העין הימנית הבריאה. מרינה צחקה כמו משוגעת כשתיארתי בפניה את החוויה. אבל בסוף היא זו שקיבלה את התפקיד. ראיתם אותם? כשצריך לשחק שרמוטה מרוקאית משוק הכרמל הם לוקחים בלונדות רוסיות!

    "את יודעת מה אני הכי רוצה?" אמרה בקול של ילדה כשכבר יצאנו משם: "הכי בעולם אני רוצה להיות כוכבת גדולה. כמו מרילין מונרו. אני רוצה שכולם יאהבו אותי. שכולם בעולם  יהיו מוקתמים ממני."

    "את רוצה מה?" צווחתי, עטה על טעותה. שיבושי הלשון שלה תמיד עשו לי מצב רוח טוב.

    "מוקתמים, אמרתי מוקתמים," ענתה מרינה, כבר פגועה.

    "מוקסמים בראש שלך, יה סתומה. אומרים מוקסמים. כמה פעמים אני עוד אצטרך ללמד אותך עברית כמו שצריך?" צרחתי לה לתוך האוזן. "הכי טוב תחזרי לרוסיה, יה חתיכת שרמוטה."

    "אני אהיה מקתימה. מקתימה. ואת לא, אומנה לך ואומנה לך…" ייבבה מרינה בילדותיות הולכת ומתגברת.

   כדי לפצות אותה נסענו בקו 4 לכולבו שלום, שם סחבתי למענה חצי קילו מרציפן, חפיסת סוכריות גומי יין בצורות של גמדים וחיות פרה היסטוריות, וגם שוקולד לבן מיובא, הכי טעים שבנמצא, עם צימוקים ואגוזים קצוצים. אבל מרינה רטנה, ואמרה שהיא לא אוכלת מזה, זה עושה לה חצ'קומים, ועכשיו, כשהיא עומדת להיות כוכבת קולנוע, היא לא יכולה להסתכן בחצ'קומים. "זה מה שאת רוצה, שיהיו לי חצ'קומים? שאני יהיה מכוערת ומגעילה כמו חדווה היחצ'ומה?" קוננה.