בננות - בלוגים / / משלוחי מנות
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

משלוחי מנות

             

לרגל החג אני מביאה כאן פרשנות פמיניסטית שלי לנושא ההתחפשות, כי טרנווסטיטים תמיד עניינו אותי, והתחפשות של הדראג קווין תמיד גורמת לי עליצות.

אני מביאה כאן שני פרקים מן רומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997, העוסקים בכך. 

הרומן מתחקה אחר התהוותה של הפסיכיקה הנשיית, בצומת הזו שבין גיל החביון לגיל הנעורים. כאשר ראה אור, כתבו בעיתון שזה רומן לסבי. לדעתי הפרשנות הזו מרחיקה לכת מעט. מה שכן, אני טוענת שזרעי הבלבול המיני טמונים בכל אחד מאיתנו, ושחלק מהג"נדר שלנו הוא סוג של תחפושת. כנראה בגלל זה מלמדים את הרומן רק בחוג ללימודי נשים ומגדר. מתי ייצא מהגטו "הנשיי" והמגדרי  לחוגים אחרים באוניברסיטה, לא ידוע. 

 

 

                                                  ה נ ש ף

 

הרחלות ציפו בשקיקה לצלצול. הן ידעו מתי בדיוק צריך נשף להתחיל ומתי להסתיים. הן גם ידעו שהן צריכות מספיק זמן כדי לנהל נשף כהלכתו.

    בערב עיינה רחל הקטנה בשקדנות בספר הליכות ונימוסים כדי לברר מהם הטקסים המחייבים בנשפים. היא גילתה שאת רוב הכללים היא כבר יודעת בעצמה. הללו שבים ומופיעים בסיפורים ובאגדות שהיא קוראת, וכל מה שצריך לעשות כדי לדעת זה פשוט להסתכל איך נסיכה מאגדה מתנהגת.

   "אני הנסיכה, את הנסיך," חילקה את התפקידים. "ובתור נסיך את צריכה להזמין אותי לרקוד ואני צריכה לרשום בפנקס קטן, כמו זה שהבאתי איתי היום, את רשימת הנסיכים שמזמינים אותי לריקודים."

       "אבל אני יכולה להיות רק נסיך אחד," התלוננה רחל הגדולה..

       "אין דבר, נעשה כאילו. כאילו את הרבה נסיכים. את תזמיני אותי ואני ארשום שם. אחר כך תבואי שוב כאילו שאת נסיך אחר, ואני ארשום שם אחר. וככה עד שיתמלא לי כל הפנקס בשמות של נסיכים," הסבירה רחל הקטנה.

        "אבל אני לא יכולה כל פעם להחליף בגדים במיוחד בשביל להיות בשבילך כל פעם נסיך אחר," התעקשה רחל הגדולה.

        "אז תעשי כאילו. את לא מכירה את משחק הכאילו? בואי נניח שאת כל פעם נסיך אחר. וממילא בגדים לא משנים אצל נסיכים, רק אצל נסיכות. ידוע שאצל בנות יותר חשוב הלבוש. בגלל זה יש להן ארון עם המון שמלות להחלפה, וכולן שונות, כמו גברת אינה. ואצל בנים בגדים זה לא נחשב, כי יש להם רק כמה חליפות, וכולן נראות בדיוק אותו הדבר."

       "אז זה לא הוגן," התעקשה רחל הגדולה. "למה שלך יהיו כל כך הרבה שמלות ולי רק חליפה אחת? ולמה שרק את בתור נסיכה תהיי יפה ומגונדרת, ואני, בתור נסיך, אהיה סתם?"

    "כי לא חשוב שנסיכים יהיו יפים. זאת אומרת, הם יכולים להיות יפים, אבל יותר חשוב שהם יהיו אמיצים וייסעו למסעות ויילחמו. את מבינה?" הסבירה רחל הקטנה, אבל רחל הגדולה לא השתכנעה. היא תבעה מחברתה לשנות את כללי הטקסים של נשפים, אפילו שזו מחתה ואמרה שאסור לעשות את זה, ושזה בשום פנים ואופן בלתי אפשרי.

       "עד שאת לא משנה, אני לא משתתפת," קבעה רחל הגדולה.

       "את נורא עקשנית, את יודעת?" התעצבנה רחל הקטנה. אבל היא כבר הבינה שאם לא עושים את מה שרחל הגדולה רוצה, כשהיא רוצה משהו מאוד, אז היא כועסת ומזעיפה פנים ואפילו מסוגלת לא לדבר איתה במשך כמה שעות.

      לכן היא החליטה שזה לא יהיה נורא כל כך לשנות את החוקים, לפחות בפעם הזאת, ואמרה שאולי זה דווקא עדיף, מפני שזה באמת לא הוגן שצד אחד יקבל משהו שלשני אין. "ובכלל," אמרה, "כולם בעולם צריכים להיות שווים. זה ידוע שהעולם יהיה הרבה יותר טוב אם רק יהיה בו סוציאליזם. כמו בקיבוץ, כשכולם עושים בדיוק אותו דבר ומקבלים את אותו האוכל ואת אותם הבגדים, וככה אין הפליות. ואף ילד לא צריך להרגיש כאילו שיש ילדים סנובים ויש ילדים פחות שווים.

    "חוץ מזה", אמרה, "את הרי נורא יפה. אף אחד לא יכול להיות נסיך יותר יפה ממך," ורחל הגדולה, כבר מפויסת ומרוצה מהמחמאה, החליטה שהגיע הזמן לחדש את המשחק.

      היא ניגשה לרחל הקטנה ואמרה כממלאת את חלקה בטקס,  "את מוכנה בטובך לרקוד איתי?"

    "לא ככה," תיקנה רחל הקטנה בחוסר סבלנות. "תגידי גם: את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הו נסיכה יפה ומהוללה?"

       ורחל הגדולה צייתה והצרידה בקול דרמטי נמוך,  "את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הו נסיכה יפה ומהוללה?" ואפילו הוסיפה קישוט קטן משל עצמה, מפני שידעה שהוא הולם  את ציפיות חברתה. לכן אמרה לה גם, "הו נסיכתי, אנא העניקי לי ריקוד זה איתך. אם לא תרקדי עימי, לא יהיו חיי חיים."

      עתה הייתה השמחה במקלט רבה. רחל הקטנה, מאושרת מכך שרחל הגדולה הצליחה לחדור סוף סוף לטיבו של המשחק, התרצתה והתחילה להתענג על משחקן.

      "את הטייפ! תביאי מהר את הטייפ ותפתחי את המוזיקה שהבאת מהבית,"  נזכרה. "ואל תשכחי שאת צריכה להשתחוות אלי לפני כל פעם שאת מזמינה אותי לריקוד הבא".

       צלילי ואלס נשפכו בחלל המחניק של המקלט, שרק ארבע או חמש שנים קודם לכן ישנו בו אנשים במשך ששת ימי המלחמה, וקירות הבטון המזוין שלו, שהכירו הבל של פיות טרופי חלומות ופחדים, הידהד את הצלילים בידידותיות.

      רחל הקטנה הייתה מאושרת, "ממש עד הגג". היא הורתה לרחל הגדולה לסחרר אותה בין זרועותיה, כמו שעושים נסיכים אמיתיים בסרטים ובספרים, ורחל הגדולה עשתה כמצוותה. פתאום גם נזכרה בלילה ההוא, מזמן מזמן, כשעוד הייתה קטנה: אמה ואביה שבו מבילוי, ואביה, גופו מלוהט מריקוד ושתייה, סיחרר את אמה בזרועותיו ופיזם מצליליו של איזה ואלס. היא נזכרה איך ראתה אז את אמה מאושרת סוף סוף, כשאביה, בחליפת ערב שחורה ועניבה אדומה, הידק אותה אליו וגחן אל צווארה בנשיקה ארוכה, שלמחרת הותירה סימן יניקה אדום על צווארה של אמה, וזו, סמוקה כולה, ניסתה להסתיר אותה בעזרת צעיף משי. אבל רחל הגדולה הבחינה בכל, אפילו שעוד הייתה קטנה.

      כמעשה אביה באותו לילה רחוק ומעורפל גחנה רחל הגדולה אל צווארה של חברתה והדביקה לה נשיקה, שעוררה תגובת גועל מצד רחל הקטנה, שמיד אמרה, "איכס, מה את מורחת עלי את הרוק שלך". אבל רחל הגדולה לא ויתרה, ואמרה שאם משחקים באבא ואימא שהולכים לנשף, אז צריך לעשות את זה כמו שצריך. בתגובה מחתה רחל הקטנה ואמרה שהן לא משחקות באבא ואימא, מפני שלשחק באבא ואימא זה טיפשי ותינוקי – הן  הרי משחקות בנסיך ובנסיכה. ורחל הגדולה התעקשה ואמרה שזה אותו הדבר, כי גם נסיך ונסיכה הם בסופו של דבר אבא ואימא באיזו שהיא צורה. ובסוף רחל הקטנה נכנעה.

       הן המשיכו לרקוד, מתאמות צעדים, ורחל הגדולה הידקה את זרועותיה לגופה הילדי הצנום של חברתה והובילה אותה לעבר המזרן ששכב מתגולל ומאובק על הרצפה. וכשהן נשכבו על המזרן, פרוסות במלוא גופן ועורן חש בעקצוצי הקש של המילוי הטחוב, החלה רחל הגדולה ללטף את רחל הקטנה כמו שראתה את אביה עושה לאמה. בידיים לחות היא הידקה את השדיים הקטנים העשויים מגרבוני ניילון שנתחבו במחשוף, ובשפתיים לחות נישקה את הצוואר הפועם ואת הזרועות הקרירות.

      רחל הקטנה ניסתה למחות, אבל רחל הגדולה אמרה לה שככה בדיוק עושים הגדולים אחרי שנגמרים הנשפים. רחל הקטנה שאלה אותה איך היא יודעת, ורחל הגדולה הסבירה  היא רואה, את הכול היא רואה, שאימא ואבא שלה אולי חושבים שהיא לא רואה איך לפעמים, אחרי שהם גומרים לריב, אבא מתחיל להתחנף לאימא ומלטף אותה, ואימא מנסה בהתחלה להתנגד ואומרת לו שהלילה הוא יקבל גורנישט, אבל כעבור כמה דקות משתררת שתיקה, שפעיות קטנות מבקיעות אותה מדי כמה דקות.

      כשזה קורה, תיארה רחל הגדולה איך היא מתגנבת על קצות האצבעות לעבר חדר השינה של הוריה, מסתתרת מאחורי המרווח שבין הדלת לקיר, ומציצה. ואיך היא רואה אז את אביה מתנענע על אמה, ואיך אמה נאנקת וחובקת אותו בזרועותיה, וכורכת את רגליו על רגליה. ממש כאילו היא רוצה להטביע אותו ביחד איתה לתוך תהום ששניהם מתערסלים בתוכה.

      רחל הגדולה רצתה לנסות איך מרגישים כשנמצאים בכזו תהום. זה נראה לה מפחיד, אבל גם משכר. לא פעם חשבה לעצמה האם יש לזה קשר לתחושה החמה האופפת אותה וללהט הדם המציף את העורקים הפועמים בחוזקה בכל פעם שהיא מתחככת על קצה המיטה, או שולחת אצבע ומנענעת אותה בתוך התחתונים. היא רצתה להרגיש איך מרגישים הורים ששוכבים זה על זה, אפילו שזה נראה לה ממש כאילו הם משחקים  ב"ערמת ילדים".  היא תיארה לעצמה שאולי מרגישים כמו בזמן שהולכים מכות עם הבנים, כשהגוף כולו מתוח וזרועות חובקות זרועות, כשעור מתחכך בעור וזיעה נוטפת על זיעה וריח מתערבב בריח, כשהשרירים המתהדקים נעים בפנים הגוף, ופלומות שיער צעיר לוטפות את העור כמו דגדוגי אצות קטנות.

     היא הרגישה שהיא חייבת לדעת את סוד התהום האופפת את הגוף כשהוא נפגש בגוף אחר. היא רצתה לחקור את התחושות ולפרק אותן לסיבות ולתוצאות, כמו שעושים המדענים שחוקרים את גוף האדם. היא רצתה להבין בוודאות מהן הקולות שמפיק אביה מאמה, כשהם משחקים באותה ערמת ילדים משונה שלהם.

      אחרי שליטפה את רחל הקטנה, היא עלתה עליה והחלה להתנענע כמו שעושה אביה. ורחל הקטנה, שהרגישה בעורה החשוף את מגע החליפה הנוקשה שלבשה רחל הגדולה – מגע וריח שהזכירו לה את חליפותיו המעומלנות של אביה כשהוא ואימא "יוצאים",  נזכרה כיצד אחר כך, כשהם חוזרים, ניגש אביה אל מיטתה, מכסה אותה ומנשק אותה, וריח מי הקולון של לחייו הגלוחות נשאר עליה עוד זמן מה, וכמה היא משתוקקת שהוא לא יתנדף לעולמי עולמים. כשרחל הגדולה מעליה חשה כיצד זוחל הסומק ומלהיט את פניה וגופה בתחושות חדשות ומסעירות..

 

 

 

 

                                          מ ש ל ו ח י   מ נ ו ת

                               

בפורים עמדו הילדים בשורה, הוריהם מאחוריהם, כאשר המורה דרורה והמנגנת הצעירה מנצחות על החגיגה. בניסיונן המאולץ לטעת בחוגגים והוריהם את אווירת החג, הן שידלו אותם לשיר משירי החג, את "אני פורים, אני פורים", וגם את "ליצן קטן שלי אולי תרקוד איתי, ליצן קטן נחמד רוקד עם כל אחד."

     לכל ילד הוצמד הורה, ולכל הורה הוצמד פתק צבעוני מקרטון שנשא את שמו, כדי להקל על המורה לזהות את ההורים. רק רחל הקטנה ורחל הגדולה עמדו לבדן בשורה. שום הורה לא הוצמד לגבן העטוף בתחפושת, שהוצמדה במומחיות לגופן בידיה של הגברת טוכטרמן.

     אמה של רחל הגדולה עדיין התאוששה בבית החולים מניתוח, שאביה לא גילה לה את טיבו. על כן היא הסיקה שמדובר בסוד של אימהות. אמה של רחל הקטנה שנאה חגיגות של בית ספר, וממש לפני כל חג טיפחה תסמינים משונים של מיני מחלות. הפעם טענה שיש לה אנגינה.

    לחגיגת החג הלכו הרחלות לבדן. בשקית ניילון נשאה כל אחת מהן את משלוח המנות שהוכן בערב הקודם. אמה של רחל הקטנה הפגינה פרץ חריג של התנדבות, כשהציעה את עזרתה בהכנת המשלוח. אבל רחל חשדה שהיא מציעה רק מפני שהיא יודעת שתסרב להצעה. בצהריים היא קנתה בכל דמי הכיס שחסכה במשך חודש את הממתקים הכי המשובחים שהציעה חנותה של גברת אנגלברג, כדי שאם אחת מהבנות המפונדרקות תקבל את משלוח המנות שלה, שלא תרחם עליה ותחשוב שהיא ענייה ומסכנה. בערב גזרה לב אדום מקרטון וציפתה בנייר צלופן, שרשרש בנועם כל הלילה, כאילו כבר ציפה להישלח לביתו של ילד אחר.

     לרחל הגדולה לא היה מי שיעזור או מי שיציע עזרה. היא עצמה לא ידעה כיצד מכינים משלוח מנות. תמיד הכינה למענה אמה את כל משלוחי המנות מסלסלות קש יפות גזרה, גדושות בממתקים מיובאים ועטופות בניירות מרשרשים ובלבבות מוכספים. תמיד אמרה שמשלוח המנות של בתה צריך להיות הכי יפה בכיתה, והזהירה אותה לבל לגנוב מתוכו ממתקים בדרך לבית הספר. אבל עתה לא הייתה לצידה אמה, שתנזוף בה, ושתכין למענה משלוח מנות מקושט, שכל הילדים בכיתה מתאווים לקבל.

      לבד לבד, אפילו ללא עזרתה של רחל הקטנה, שירטטה רחל הגדולה צורה של אוזן המן בקרטון הפרוס לפניה. אך גזיר הנייר יצא מתחת ידיה קטן מדי וקוטרו עקום, והיא התייאשה. כמעט החליטה לוותר ולהגיד למורה שלא היה מי שיכין לה משלוח מנות כי אימא שלה מאושפזת. היא גם ידעה שככה לא יכעסו עליה ולא ידרשו ממנה להזמין את ההורים לשיחה. אבל אז נזכרה כי בכיתה ב", בדיוק באותה שנה בה הביאה את משלוח המנות הכי יפה ומפואר שזכה בפרס הראשון ובשבחיה של המורה, קיבלה היא, למירב אכזבתה, את משלוח המנות העלוב של עידו, שלא היה להם הרבה כסף בבית, ואימא שלו שלחה אותו לכיתה עם בגדים של אחיו הגדול, ובטיולים שנתיים הוא תמיד נשאר בבית.

      היא נזכרה כמה ציפתה לקבל משלוח מנות שיהיו בו ממתקים שישתוו באיכותם ובכמותם למשלוח המנות שהכינה אמה בקפדנות ובתשומת לב ובגנדרנות. תחת זאת התאכזבה כל כך כשקיבלה את משלוח המנות המרופט של עידו. הוא היה עטוף קרטון תעשייתי חום שנגזר בצורה מרושלת ובלתי סימטרית לצורה של אוזן המן, ובתוכו התדלדלו שני אוזני המן יבשים, מסטיק בזוקה, קובץ סוכריות פשוטות, ופרוסת עוגה דקה ובלתי אכילה שציפויה זרוי בסוכריות צבעוניות קטנות וקשויות כמו זרעונים.

     כששבה הביתה, מעכלת את העובדה שבידיה משלוח מנות מחורבן, בעוד שילד אחר נהנה בזה הרגע ממשלוח המנות המשובח שהכינה אמה, אמרה לאמה שזה לא הוגן. ואמה, שתמיד הייתה רגישה לענייני מעמדות אמרה לה, "זה לא פלא שזה מה שאימא שלו שמה במשלוח המנות. ידוע לכל שבעלה מובטל כבר למעלה משנה, ואפילו דמי אבטלה היא לא רוצה לקבל, הפרינסצסה, במקום זה הולכת לעבוד כמו חמור במשק בית."

      משנזכרה רחל הגדולה באירועי אותו חג פורים בשנתה השנייה בבית הספר, לפני שהספיקה להתרגל לעובדה ש"לא הכול מקבלים בחיים, ושבכלל, החיים אכזריים", כמו שאומרת אמה, היא החליטה שלא חשוב איך ייראה משלוח המנות שלה. אם לא מקבלים בדיוק כמו שנותנים, אז אין טעם לטרוח ולהתאמץ רק בשביל לעשות רושם.

     היא ידעה שאמה תכעס אם תדע שלא השקיעה את כל מרצה ודמיונה בעיצוב משלוח המנות, אבל לא היה אכפת לה. היא החליטה להסתפק במשלוח מנות פשוט וקטן, אפילו מאכזב. אבל מפני שכל כך אהבה ממתקים התחרטה מיד, מפני שידעה היטב כמה זה מאכזב לקבל משלוח מנות רק עם כמה ממתקים עלובים השטים בתוכו. לכן החליטה להתאמץ קצת יותר בעניין טיב הממתקים.

      את הממתקים הצליחה למצוא בלי שום בעיה. אמה החביאה אותם מפניה כי רצתה למנוע ממנה להשמין. אבל רחל, בחוש של גשש, ידעה היכן נמצאים כל הממתקים הטובים שההורים הביאו מחוץ לארץ. הללו אוכסנו בארון המטבח, למעלה למעלה, קרוב לבוידעם. היא הצטרכה לטפס על כסא, ואחר כך על שולחן, כדי להגיע  אליהם. תמיד כשטיפסה למצוא את הממתקים אפפה אותה תחושה חזקה ורעננה של התרגשות אסורה. אפילו יותר מהרגעים בהם היא לוחצת על מפשעתה בשתי האצבעות, ממתינה לבוא אותה תחושה מחממת ומענגת, שגם עליה אסור לספר לאף אחד.

      גם הפעם מצאה שם את הממתקים. כאילו ציפו לה כל הימים בערגה, ממתינים בחשאי ובאפלולית רק לה. היו שם  שוקולדים ממולאים בליקר ודובדבן נעוץ בליבם, שאותם חיבבה יותר מכל, וגם וופלים מצופים וסוכריות מרשמלו רכות בצבעי ורוד ולבן, ושברי בוטנים מסוכרים שנמשחו במי סוכר כמו בלקה, וקופסה הדורה שישבו בה בנוחות פירות מסוכרים בצבעים שונים.

      רחל חיטטה בתוכם באצבעותיה, ואחר כך לקלקה את האצבעות בלשונה, מחליטה מה תאכל עכשיו, מה תשמור לאחר כך, ומה תניח במשלוח המנות. את מה שפחות אהבה, מה שפחות הלהיב את תאבונה לממתקים, החליטה לארוז בשקית ניילון פשוטה, קישטה בכמה עלים שליקטה קודם לכן בגינה והצמידה בסיכות, מחליטה שזה מספיק טוב בשביל הבנות הטיפשיות מהכיתה.

     רק בלילה, כשכבר שכבה במיטתה וכמעט שלא הצליחה להירדם מרוב מתח ודאגה, מחשש מה יהיה מחר ומה יגידו עליהן הבנות, חשבה פתאום מה יקרה אם גדי יהיה הילד שיזכה לקבל את משלוח המנות שלה. במהירות קמה, שלפה את אולר האוצר שלה מתחת לכרית, והגלישה אותו לתוך משלוח המנות. ככה בטוח שהוא יידע שזה ממני, חשבה ונרדמה בהקלה.

      אבל כשנכנסו השתיים לכיתה, רחל הקטנה צמודה לרחל הגדולה שהציעה לה את זרועה באבירות, ידעה רחל הגדולה שזאת הייתה טעות נוראה. הכול היה טעות. משלוח המנות, כל הקישוטים עליהם טרחה כמו מטומטמת, אבל במיוחד התחפושת. מה פתאום נכנס להן בראש להתחפש ככה, כמו חתן-כלה, חשבה. אבל היא פחדה להסגיר את חרדתה לחברתה, מפני שחשבה שזו בוודאי חושבת את עצמה לגיבורה גדולה.

      אבל למרות מה שחשבה עליה רחל הגדולה בליבה, חשבה רחל הקטנה והמסכנה בדיוק כמו רחל הגדולה. היא ראתה כיצד הבנות, ואפילו המורה, מביטות בהן בעין עקומה וישר רצות להתלחשש. מי יודע מה הן אומרות עליהן? גם הבנים צחקו בקול צורמני ומשחר רע. אפילו עידו הפחדן ידע להשמיע איזו התחכמות טיפשית על כך שהן נראות כמו שתי לסביות. בתמורה הוא זכה לנחת זרועה של רחל הגדולה, שבתחפושת של בן הרגישה אפילו יותר חזקה מתמיד.

       גם משלוח המנות היה טעות איומה, ידעה רחל הגדולה. כשהגיע הסבב הנכסף, בו על כל ילד לקבל מהמורה את אחד ממשלוחי המנות שהונחו על שולחנה, הבחינה שיעלי היא זו שעומדת לקבל בעוד שנייה את משלוח המנות שלה. היא רצתה להתערב, להגיד למורה שתפסיק, או ללחוש ליעלי שלא כדאי לה לקחת את משלוח המנות הזה, כי ברור לכל שהוא כזה עלוב ומסכן, עובדה, הוא עטוף בסתם שקית ניילון.

      אבל יעלי לא נראתה כאילו היא עומדת לוותר על משלוח המנות, ורחל הגדולה נאלצה לחטוף לה אותו מהיד. על כך היא זכתה בנזיפה מפי המורה, שאמרה לה, "תתביישי רחל, ככה לא מתנהגת ילדה גדולה". אחר כך שמעה אותה מתלחששת עם אחת האמהות, "אני לא מתפלאת, כשאין אימא בבית …"

       וככה קמה המהומה. המורה דרשה מרחל הגדולה להשיב ליעלי את משלוח המנות, ורחל הגדולה אמרה שהיא שמעה את כל מה שהיא אמרה עליה ועל אימא שלה מאחורי הגב, ושלא תחשוב שהיא טיפשה, וסירבה להחזיר את משלוח המנות. יעלי שהמשלוח נחטף מידיה פרצה בבכי, ואימא שלה ניגשה אליה ונזפה בה שתשתוק. רחל הקטנה שנורא נבהלה וראתה כיצד נהרס לה פורים הראשון בכיתה החדשה, רצה למעגל וניסתה להפריד בין רחל הגדולה ליעלי שתבעה את מתנתה. גם הבנים הצטרפו למעגל הנצים, שמחים על ההזדמנות להתכתש, ואפילו אחדות מהבנות העדינות שרחל הגדולה קראה להן בלעג "בננות". ובינתיים המורה, שלא הצליחה להפריד בין הילדים, צווחה על ההורים שיעשו משהו ולא יעמדו להם ככה כמו גלמים, הרי היא לא יכולה לעשות את הכול לבדה, ונזפה בהם שרואים "שהם הורים של יום שבת שלא אכפת להם בכלל מהילדים". ובינתיים רחל הגדולה, שהחזיקה במשלוח המנות בחוזקה, שלפה מתוכו בזריזות את אולרה, כי רק למענו החלה במריבה הטיפשית הזאת. אבל יעלי שמה לב שרחל מנסה לגזול לה משהו מתוך השקית, וניסתה לחטוף לה את האולר מהיד, ורחל הגדולה אמרה שלא מגיע לה, שזה בכלל לא בשבילה, ודנה הבלונדינית צווחה, "בטח, יודעים למי את רוצה לתת את זה," ובפנותה לצבר ההורים הנרעש הלשינה, "כולם בכיתה יודעים שהשמנה מאוהבת בגדי." ורחל הגדולה הסמיקה וגם גדי הסמיק. ורחל הגדולה ניתקה מהמעגל, פילסה לעצמה דרך בגופה הגדול בין כל האנשים שעטפו אותה, וברחה מהחגיגה כל עוד נפשה בה.

 

9 תגובות

  1. הפרקים מקסימים וכתובים בתנופה וכשרון. בהחלט גרמת לי לרצון לקרוא את הספר.

    גם יש בו הרבה נוסטלגיה לתקופה שהיתה ואיננה. הרבה צבע ועושר של ימים אחרים.

  2. לא רק טרנג"נדרי אלא גם מין בין ילדים, יעל? 🙂
    סיפורים מקסימים.

  3. ילדות להתגעגע אליה. כתוב טוב ורהוט ובהרבה טעם וחן.

  4. כייף לקרוא 🙂

  5. רונית בר-לביא

    באמת עושה חשק לקרוא את הספר.

    פעם ראשונה לדעתי שאני קוראת חלק מספר שכתבת,
    וזה יפה ושונה מלקרוא מאמרים שלך או פוסטים.

    והפרק על הנשף עורר שוב את הרצון הנושן בנסיך שהובטח לי.

  6. אהבתי במיוחד את הסיפור השני. יפה איך שאת מספרת ילדות. איך שאת חודרת למציאות הילדית.

  7. אכן, שני פרקים כתובים נהדר (וגם בהחלט לא נשארים בתוך הקווים, כפי שאמיר כבר ציין). ואפילו יש אזכור ל"בננות" (-:

  8. יעל ישראל

    תודה לכל חבריי היקרים!!!!!!

    ואמיר 🙂

    ורונן, הבננות היה כבר אז, בספר שנכתב ב-94. כנראה ידעתי שאבוא לכאן….

השאר תגובה ל יודית ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל