טומטומית

 

לאמיר, ולכל האנדרוגינוסים באשר הם

 

לא מספיק שהסיפור המשפחתי שלי מסובך ומפותל, יש לי בהיסטוריה המשפחתית משהו יוצא דופן במיוחד: אשתו הראשונה של אבי הייתה אנדרוגינוס, טומטום לפי לשון החרדים בירושלים של אז. היום אנחנו יודעים מה מקור הבלבול הזה בטבע, שלא הכריע את מין היילוד ונתן לו אברי רבייה כפולים של זכר ונקבה. אני גדלתי על המיתולוגיה המשפחתית הזו מבלי שאבין אותה. לא פלא שהיא סקרנה אותי כל חיי, ואפילו כתבתי את דמותה, דמות האישה הראשונה של אבי, באחד הרומנים שלי, "האלילות", סאגה משפחתית שלא ראתה אור.

הנה קטע מן הרומן, העוסק בחלקו בדמות שקיבלה השראה מאותה אישה ראשונה של אבי, שלא הייתה גבר ולא אישה.   

                                       

 

                                       טומטומית

 

שנים זה ניקר לי במוח: ממה, למען השם, היא עשויה? מה בדיוק יש לה שם למטה? איזה מין מין היא מינה?

   מרינה הציעה שנלך ביחד לבדוק, אבל אני לא הסכמתי בשום פנים ואופן שהיא תבוא איתי. היטב הכרתי את ראשה הכחול של המלכה המוזהבת מלנינגרד.

   בחוף שרתון לא היה גבר אחד שפיספס אותה. רבוצות על הגרגירים הדוקרניים, המעורבבים בחרצנים של משמשים ואפרסקים, חרא של כלבים ומקלות של ארטיקים (כי אף פעם לא היה לנו מספיק כסף בשביל כיסא נוח), נבחנה הסחורה מכל צדדיה על ידי גברבריה המושחמים היטב של מושבת המשתזפים.

   כבר בשלהי פברואר התחיל הטקס, ואם הזדמן לנו להתפלח מהמעון מספיק פעמים במהלך שנת הלימודים, הוא נמשך, ברוך השם, עד סוף נובמבר. עורה של מרינה נצבע אדום בהיר, ועורי, ניזון מן השחימות הטבעית של הגנים "האזייתיים", השחים עד לצבע המוקה. התלתלים החומים שלי ומקלוני הבלונד הזהובים שלה היו דקורציה מרשימה על חוף שרתון באותה שנה.

    למרינה היה טריק קבוע, איך לקבל בחינם נקניקייה בלחמנייה או חצי מנה פלאפל אצל המוכר בקיוסק, וארטיקים מהרוכל שעבר שם בכל שעה עגולה, עם מנשא על הגב שהזכיר תינוק אסקימוסי מחובר לאימו הגדולה. אבל את מיטב חנחוניה היא ביזבזה על משכירי הכיסאות שהיו קשוחים במיוחד. כשאחד מהם התרצה למתיקות הנוטפת מן הגוף הזעיר, המחותל במיני-ביקיני ובגופיית חשוף-גב שלושה צבעים שפילחנו בשוק, וניסה לקדם את מזלו בלפיתת ישבנה, הלמה בו מרינה בגב ידה וזעקה: "בלי ידיים, פז'לסטה, כאן זה לא שוק הכרמל!"

   אחר כך היינו רובצות כל היום על החול, כי כיסא נוח לא הצלחנו להשיג, מתרוממות מדי פעם ומדדות מעולפות לכיוון המים, לשטוף זיעה וגרגירים, מנסות למחות בידיים את הסימנים האדומים שהשאירו עלינו, ומרינה אמרה שזה לא נורא, לא יזיק לנו דבר כזה, זה כמו פילינג טבעי.

     "ותשפשפי עוד. חזק, יותר חזק!" הייתה מעודדת, ומשפשפת לי את הגב בעצמה, עד שידיה היו מפיקות להט חזק על עורי.

   בשעה שעשתה זאת סיפרה איך ברוסיה היא הייתה הולכת עם אימא שלה והדודות לסאונה, כשנסעו לנופש בדאצ'ה, ואיך הן היו מכות זו את זו בזרדים, להמריץ את מחזור הדם. רק מה, אמרה בגעגועים, שמה היה הרבה יותר טוב מכאן. שמה, אחרי שהיכו זו את זו במטאטאים קטנים של מכשפות, הן היו יוצאות ערומות לשלג, מתפלשות בו ומטיחות כדורים זו בזו, ושוב חוזרות לסאונה ומכות את העור הלוהט מכוויות.

   כשמרינה המשיכה בפטפוטה, אני הייתי מחדירה כפות ידיים לחול הלוהט ובוחשת בין הגרגרים הדוקרניים, מחפשת אחר גוגואים או מקלות של ארטיקים, מפצחת אותם בקול נקישה. לפעמים היינו רצות ברגליים יחפות אל המקלחות, מתפללות שלא יהיה שם איש, בפרט לא הדוסיות המסריחות מזיעה עם גדודי הילדים המנוזלים. ככה היינו רוחצות זו את זו מתחת למטחים הקרים.

     בערב היינו מטפסות בשארית כוחותינו לעבר הקיוסק, גומעות את כל בקבוקי המיץ שהמוכר הסכים לנדב. לפעמים הבאנו איתנו תפוחים חמוצים שפילחנו בשוק כי היו מקור טוב לנוזלים, וגם משהו לבלוס כדי לנחם את הבטן. בשבע כבר היינו בטרנזיט על 405. ואם מרינה הצליחה לתפעל את קסמיה מול נחש המכונית המתפתל לבירה, אז היינו עושות את זה בסטייל, בטרמפ, או אפילו בטקסי-ספיישל בלי לשלם אגורה.

     "מתי נלך אליה, מתי?" הייתה מרינה מנדנדת לי באוטובוס. "אני רוצה לראות את האנדרוגינוס שלך! מתי כבר?"

      כמה שנים עברו מאז?

                                                      * * * 

לפנות בוקר אני כורכת את התינוק בתיתול, ויוצאת איתו בדרך החוף המנוקדת חמציצים שתומי עין וכמה חבצלות של סוף העונה, לכיוון ביתה הישן של מינה בכרם התימנים. פנסי המכונית זורקים אלומות אור על צמחיית הגבעות, נושקים להם בחשיכה ומיד מתפוגגים, נושקים ומתפוגגים, כמו בסרט מצויר. כך זה נראה ממהירות שיא של מאה קמ"ש ויותר. אבל כשעוברים לידם בהליכת מטיילים נעימה, מגלים עציצי ענק שהתינוק קורא להן מפלצות.

   הבית בכרם אפל ומוצלל, מכונס בתוך עצמו. בחצר, גושים אפלים מגיחים אלי מכל העברים. כשעוברים לידם הם מישירים את עליהם המאובקים, כאילו התעצבו בלבם על שיד נעלמה נגעה בהם ומיד הרפתה. קשה לדעת מה מעציב אותם יותר: זה שנגעו בהם, או זה שמיד הרפו מהם.  

   עברו לא מעט שנים מאז שהיא מתה, ואיש אינו גר בדירה. המפתח הישן פותח את הדלת בקושי. הצירים משמיעים יללה עמוקה, צרחנית, קורעת לב, שמסתיימת ברטינה ארוכה וחנוקה.

   מינה מתה שנים ספורות אחרי שמת אבי. הרהיטים בסגנון הצרפתי שהוא קנה לה ברחוב הרצל עדיין מחזיקים מעמד יפה. כל השידות המלאות בפיתוחים ופיתולים, כל כיסאות העץ שעיטורי לואי ה-14 המזויפים מפוסלים ברגליהם, עדיין עומדים כמו חיילים ממושמעים בסלון הקטן והמאובק. בזמנו היא הציעה להוריש לי אותם: אמרה שינחם אותה לדעת שהרהיטים של הזיכרונו לברכה, הצדיק בדורו, ישכנו בביתי.

   כאשר כל המשפחה עברה לתל אביב, הוא העביר גם אותה מהבית הקטן במקור ברוך לבית הקטן בכרם התימנים. כששאלתי למה לא קנה לה בית גדול יותר בשכונה יותר טובה, היא אמרה, "לא חראם על הכסף? אני מספיק לי איפה שאני. גם לא אוהבת את הגברות השוויצריות שגרות בצפון. אני הכי טוב לי פה, עם התימנים."

    אחר כך הסבירה שהיא אוהבת לגור במקומות קטנים וחשוכים, עם עצים שנותנים את צילם הטוב על החצר הפנימית, שבבוקר היא מוצפת בשמש מזרחית בהירה שמסמאת את העיניים, ובערב אפשר לראות ממנה את הבטן של הכוכבים.  

   על המרצפות המצוירות והשחוקות במרפסתה השתרע שטיח רקום. היא סיפרה שאבי הביא לה אותו במתנה, מתורכיה. על השטיח הייתה רקומה דמותו של ה"בשה", אטאטורק. חלמתי שהיא תשתרע עליו, תפסק את ירכיה בפוזה מסובכת כמו אלילה הודית מציורי הקאמה-סוטרה, ותראה לי מה בדיוק יש לה שם. אז, ברגע הקריטי, אפלוש לתוכה כמו גינקולוג מתמחה, ובעזרת מפסק ואגינלי חד עשוי מתכת אבדוק את כל הסטיות בגופה.

    "סיוט הוא סטייה שהיא סיוט שהוא טעות. טעות קטנה בתפיסה של המרחב ושל הזמן, והרי לכם סיוט הצועד מעדנות כאדון התודעה," דיקלמתי במהירות מאיזה ספר הארה למתחילים שמצאתי בספרייה העירונית.

    "ווי לי," הצטווחה מינה. "לא טוב לדבר ככה. בחורה טובה כמוך צריכה להתנהג יפה ולדבר במילים מחונכות. בשביל מה אבא שלך שם אותך שמה, בבית הספר של הדתיים?" קוננה.

    "זה לא הוא שם אותי שמה", ניסיתי לתקן. אבל כמו תמיד, כמו עם אימא שלי, זה היה תרגיל בבזבוז זמן. מינה העריצה את אבי ולא רצתה לשמוע עליו שום דבר אחר ממה שנתבע במוחה בגיל עשרים, כשהתחתנה איתו בטקס צנוע, כמעט בלי מניין, רק עם רב ספרדי ורב אשכנזי משני צדדיו של החתן.

   מדי בוקר הוא צפה בה בלכתה עם חברותיה מביתה בשכונת שערי-חסד לבית הספר הדתי לבנות. השדכן שהובא בסוד העניין הודיע שמשפחתה דורשת סכום נכבד בכתובה. אבי אמר: "אשכנוזים-פיך-פיך, רק לנצל הם יודעים," אבל הסכים לכל התנאים. החופה הועמדה: התגשמות חלומה של כל בתולה כשרה ברובע היהודי, קול חתן וקול כלה, הללויה. אך משפגו ימי הירח התברר שהכלה לא בדיוק כלה היא, וש"הרווח" שלה הוא לא בדיוק "רווח תקני". מיהר הרב להורות את פסק ההלכה: "צריך לתת גט, ומיד. שלא ישחית, חס ושלום, את זרעו על זו המינה. שהרי כאן יש רק מינות לשמה," סיכם בקצרה, ובאותה נשימת מיאוס קבע: "שום דבר טוב לא יצא ממנה, טומטומית גמורה."

   בתום טקס הגירוש הורה הרב על ביטול לאלתר של כל חובות הכתובה. "הרי אני מתירך מהתחייבויותיך," הסביר לאבי, "יען כי הכלה לא עמדה בהתחייבויותיה."

   על מדרגות הרבנות עמד הזוג הצעיר, בקושי גירדו עשרים, והביטו בצער זה בפני זו. הוא הביט בה כשעלתה על האוטובוס וניפנפה לו לשלום בפעם האחרונה. היא מיהרה לכסות את פניה בצעיף לבן כדי שלא תתבזה במבטי הנוסעים, שכבר אמדו אותה בעין בוחנת וזימרו לעצמם בשמחה: הנה פוסעת ובאה לה עוד מגורשת, נכנסה ארוסה יצאה  אסורה, הללויה!  

   מינה נשלחה לבית הוריה בשכונת שערי-חסד, להחמיץ את נעוריה ולבזבז את חייה לשווא, רק מפני שלא היו לה פתחים וחרירים כמצוות ההלכה. אבי יצא לכבוש גלויות בעסקי אקספורט-אימפורט שביצע במומחיות מעבר לים. עד שכעבור עשר שנים שודכה לו, בעזרת השם והשדכנית של נחלת ציון, אמי שתחייה.

   בכל אופן, זה מה שסיפרה לי מינה. לאמי יש גרסה קצת שונה על ה"מינה-הזאת-שבפינה-שתינה". היא דבקה בגרסה שרואה בכל את תעתועי דמיונה של מינה.

    כשמלאו לאבי 13 שנים, זמן קצר לאחר הבר-מצווה, נפטר אביו מצהבת שפגעה בכבד, נשתלה גם בכליות, וסיימה את חובותיה לאיזון הדמוגרפי של הטבע בטריפת כל מה שנשאר מהלב. אבי לא הספיק לסיים את בית הספר העממי, וכבר מצא את עצמו על לוח מבקשי העבודה. בשוק של מחנה-יהודה נמצא צדיק אחד בעל עגלת רוכלות זעירה שזרק לו קצת פרנסה. בבוקר היה אבי הולך ברגל את כל הדרך משכונת נחלת-ציון לשוק של מחנה-יהודה, שם רכל בכפתורים ובמיני שנצים מיותרים. בצהריים היה מתחמק הביתה כדי להכין אורז ועדשים, או קציצות של חוביזה, או במיה במיץ עגבניות, לאמו ולאחיו הקטנים. ובערב היה קורא קצת תלמוד וגמרא בשביל הנפש, וגם בשביל הזיכרון של אבא, יימח שמו ויאבד זכרו, מה התפגר לי פתאום כשאני אפילו שערות על החזה עוד אין לי?

      ביום שלמחרת שוב אותו הסיפור. כך במשך שלוש שנים. משם עשה אבי חיל ועבר לשמש בתור זבן בחנות הבגדים של אדון הירש. הייקה משולל חוש ההומור אבל בעל טביעת העין הבין שהצעיר הפרענקי יפה העיניים ודק הגזרה ימשוך קונות פוטנציאליות. וכל השאר הוא היסטוריה.

   בטרם מלאו לו שמונה עשרה השתלט אבי על צמד חנויות במרכז המסחרי. הוא נסע בכל רחבי המרחב הערבי: קנה ומכר כפתורים ובדים מובחרים. אפילו עד לחצרו של המלך עבדאללה הגיע עם  מזוודת הדוגמאות שלו, והמלך פארוק בכלל היה קליינט קבוע. מקץ חמש שנים היה לו מספיק כסף לרכוש חנות נוספת ומחסן עם פתחי אוורור לשמירת הסחורה. חנויות הגלנטריה שלו שיגשגו, אבל לפני שמלאו לו שלושים הן נשרפו עד יסוד בידי השבאב. הללו, אפילו בירית שחורה אחת לרפואה לא השאירו, שלא לדבר על איזה גרב ניילון מעודפי הצבא האנגלי, איזו מלמלה סרוחה, משהו… הכול עלה באש. נשאר קצת רמץ מדורות, מזכרת -עוון. וגם השאר הזה הוא בגדר היסטוריה.

   מטופל באמי ובאחותי הגדולה הוא התנחל עם עסקי הגלנטריה שלו בבית רומנו, נכנס לעסקי האבנים הטובות וסיפסר קצת בבורסה. בשנת 51' נרכש גם בית קטן בשכונת שבזי, שהומר כעבור תקופה קצרה בדירה משופרת ברחוב בן יהודה, שהומרה בדירה גדולה וטובה יותר ברחוב ארלוזורוב, עם מרפסת גדולה לחזית, שהומרה בדירת פאר עם שלושה כיווני אוויר, חימום מרכזי, שיש באמבטיה וברזים מוזהבים, ליד כיכר המדינה. את מינה הוא שיכן בכרם. בטח חשב שזה מספיק טוב בשביל פילגש, שאפילו אישה כמו שצריך היא לא בדיוק.

                                                      * * *

"נו, תשפכי, אז מה היא? יצא לך לבדוק?" תיחקרה מרינה כששבתי מתל אביב בשביל לקחת את יתרת החפצים ועוד כמה דברים בעלי נחיצות מיידית, כמו למשל, את הפינצטה הקדושה ומייבש השיער ההכרחי.

   "מה עוד?" נבחתי עליה, "אולי את רוצה גיליון מחלה?" והצמדתי את הכרית לפניי בקוצר רוח, אות לסיום השיחה.

   "אל תהיי נאחסית," התעקשה מרינה. לפעמים היא עיצבנה אותי נורא. כשלא עניתי, היא קמה ממיטתה ונדחקה לתוך מיטתי.

   "תני קצת שמיכה," תבעה בפינוק, "אני קופאת."

   "שתקפאי, מה 'כפת לי."

    "אל תהיי רעה. תעשי קצת מקום," נידנדה.

   אבל לפעמים היא גם היתה מתוקה נורא, לא רק מעצבנת נורא. ריח של סוכריות חמוצות ליווה אותו להיכן שהלכה. לפעמים גם ריח חזק של מנטה. נתתי לה להצטנף לצדי והרשתי לה לכרוך את זרועותיה סביבי.

     "אבל בלי ידיים," הזהרתי, "את נשבעת?"

   "בהן צדקי," צייצה מרינה בקול מעורר רחמים. 

   כשהשתרר שקט מוחלט בחדר ורק קול נשימותיהן הקצובות של החניכות נשמע, היא אמרה: "אבל תבטיחי שתספרי לי הכול על הזאתי שבפיה השתינה. "מה," שאלה בשטף ילדותי, "את באמת הולכת לגור אצלה? ומי יטפל בתינוק, היא? את בכלל חושבת שהיא מתאימה? מה יהיה אם היא תפיל אותו מהידיים? הרי בחיים היא לא טיפלה בתינוק, אי אפשר לצפות ממנה שזה יבוא לה טבעי, נכון? ווי, ווי, שאני מתפלאת עלייך שלא אכפת לך בכלל מי יטפל בתינוק שלך. בחיי שאת מופרעת, שתיתני למפלצת לטפל לך בתינוק…

   "אני גם כן באה איתך לגור אצלה!" קבעה לאחר זמן מה, כשפינות המזרן התכווצו מצינת הלילה, ואנחנו מצאנו את עצמנו חבוקות ומכווצות איברים, כמו בובה בתוך בובה.

    "לא, את לא. שתחלמי!"

     כבר למחרת, עם כל החבילות והמזוודות המלאות בחפצים שאגרתי בשתי שנותיי במעון, נחתי בפעם השנייה בבית הצהבהב שבכרם התימנים. הפעם, לישיבה של קבע.

   מינה פתחה לי את הדלת והזמינה אותי להיכנס, בחיוך ביישני ובתנועות גוף רחבות ובוצ'יות, שהיה בהן גם שמץ של עדינות מפתיעה. גופה הפיץ שובל דרמטי של בושם כלשהו, מחניק משהו, אבל בכל זאת מזמין ואמפטי. רק אחר כך נזכרתי מניין אני מכירה את הריח הזה: היו אלה מי הקולון החביבים על אבי, מי קולון צרפתיים ומיושנים לגבר, או כמו שהוא כינה בגאווה מקצועית, שנשארה בו מאז הימים שבהם היה זבן בחנות גלנטריה: "קולוניה."

   בפעם הזו הבחנתי בהמון פרטים שלא השגחתי בהם בביקורי הקודם, חודש לפני כן. אולי מפני שאז התרגשתי מדי ובלעתי את דמותה של מינה במבט קודח, בעיניים שהיו מבולבלות ומסוקרנות, טרודות מדי בשל כל הסתירות. אבל פתאום זה כבר לא היה עניין של מה בכך. לגור אצלה באתי. אולי לתמיד. אבל את זה עוד נראה.  

   חוץ מזה, היא בכלל לא נראתה לי טומטומית כמו שכולם אמרו, כל הדודים והדודות במשפחה, כל השכנים מהסביבה הקרובה. הם, עם כל הסיפורים האלה שלהם בלדינו, בסודי-סודות, על טומטומים ואילוניות, מפגרים ונאנסות, יבמים וחליצות, גרושים וגרושות, חולי סרטן וכריתות. תמיד בשושו נצחי, אבל בעצם באופן גלוי לגמרי. מפליא עד כמה גלוי.

     פעם, כשעוד גרנו ליד גן העצמאות, הסתובבה בשכונה שמועה על ילד שנאנס שם בידי שני בחורים, לא עלינו. המבוגרים ניסו להסות את קולם בכל פעם שדובר על כך, אבל אנחנו, הילדים, שמענו הכול. והשמועות חוללו פלא. בתוך פחות מעשרים וארבע שעות הוחרם הגן וננטש מילדים. כולם התמלאו פתאום בתירוצים בסגנון, "יש לי בחינה מחר," "אני צריכה ללכת לשיעור הרמוניקה," "אימא שלי קוראת לי למעלה", כשמישהו הציע שנלך לגן. גם כאשר דיברו בביתנו על מינה, השתררה בבית דומייה קולנית כל כך, שיכולתי לשמוע את ראשי חורק. אם לא שמענו על אודותיה בקינותיה של אימי בחיק השכנה הפולנייה הרחומה מן הקומה השנייה, אזי שמענו עליה בלחשושיה של אימי בטלפון, בשיחות אינסופיות עם הדודות מירושלים.

     אבל באותו יום ראשון אצלה בכרם, היא דווקא נראתה לי בסדר גמור, מינה. מסודרת ולבושה אחלה, מבושמת ונקייה, אפילו קצת מאופרת. לא הבנתי מדוע אמי תמיד טענה ש"ההיא" מרושלת ומכוערת, ובכלל, שהיא נראית כמו מתאבק סלוניקאי גדל זרועות ומרובה סנטרים.

   נשמתי לרווחה. הנחתי על הרצפה את שלוש מזוודותיי ואת חמש-מאות אלף שקיות הניילון הבלתי נפרדות שלי, שהיו גדושות במלבושים, תחתונים, נעליים ואיפורים, שמרינה ואני סחבנו מכל בתי הכלבו האפשריים. אגב כך, שמתי לב שהרצפה בסלון מבהיקה וריחנית: כנראה שעשתה ספונג'ה לפני שבאתי. זה הסגיר את התרגשותה, וגם נעם לי מאוד: גם לה חשוב שבאתי לגור אצלה.

   בעפעוף מהיר סרקתי את הרהיטים שהפעם נראו לי ידידותיים, קלילים ונעימים בהרבה מן הפעם שעברה, למרות כל השנצים, העיטורים וההדפסים ההמוניים שבלטו מהריפודים הכבדים. בינתיים, מיהרה מינה לפזר את חפציי בארון עץ ישן וענקי, שחרק לו בשקט בפינה. אותו ארון שאבי קנה לה פעם, בוודאי באחד מן המכרזים של ההוצאה לפועל, אותם הקפיד לפקוד ביסודיות כדי שלא יפסיד שום עסקה משתלמת.

   האיש הזה, שהיו זמנים בהם כמעט נעשה מיליונר, לא הפסיד אף הזדמנות לחסוך לירה. מה שהוא לא עשה לטובת החסכנות הקדושה! בתור אחד שהתנ"ך שלו היה ספרו של דייל קארנגי, הוא נידנד לנו בכל אירוע משפחתי, חג או מועד, עם סיפורו הנודע על אודות היום ההוא, היום הגדול והמאושר ביותר בחייו בשוק של מחנה יהודה, היום בו הניבו כישורי המסחר והדיפלומטיה שלו פרי מסחרר. כיצד קנה איזו גרוטאה בחצי גרוש, הלך עוד שני מטרים קדימה ומכר לחנות הבאה בגרוש וחצי את המוצר שזה עתה נרכש בחצי גרוש, קנה מהם מוצר נוסף בזיל הזול וגרף עליו רווח נקי בחנות הבאה, וחוזר חלילה. והשוס הגדול: בתום שעתיים היו בידיו עשרים גרושים שלמים.

    "עשרים גרושים שלמים! אתן תופסות מטומבלות?!" שאג כלפינו, וסיים באנחה גרונית עמוקה, שמטרתה הייתה לסמל ברבים את העובדה הפעוטה שהוא מרים את ידיו מאיתנו, עלוקות על גופו התמים, חסרות כל חוש מסחרי ההולם את בנותיו של סוחר מצטיין מ"בית רומנו". וכמובן, היה גם ההסבר הפרקטי: לסבר עיני כל  שמעתה והלאה איש איש וצלובו על כתפו, ומה זה משנה עכשיו פרטים תפלים כמו ממה עשוי הצלב הזה, מנוזליה הפוריים אמי או מלחותה של מינה העקרה?

     פלא שהמוטו שלו בחיים היה שגרוש צובר גרוש ולירה יולדת לירה? "והכול באמצעות סבר פנים יפות," נאם. "דרך ארץ. הכול בזכות דרך ארץ. ודרך ארץ תרבה תורה." האיש כמעט ציטט בעלפה פסקאות שלמות מספרו של אלילו קרגני, שלא לדבר על כך שדיקלם את רשימת ה"הו'ס אנד הו'ס" של צפון אמריקה באותה קלילות בה אחרים מדקלמים את "התקווה". הרצאותיו באירועים המשפחתיים כללו הדגמות מהביוגרפיות של בכירי המיליונרים, כולל של אלה שקפצו אל מותם מגורדי שחקים בשנת 29 המזל בישית. ללא כל הבדל בין עיקר לטפל, אוזכרו על ידו פרטים ביוגרפיים עסיסיים ושוליים, חשובים ומיותרים, באותה נימה של חשיבות. צבע נייר הטואלט בבית השימוש של הוונדרבליטים זכה לאותה אנחת התפעלות כמו כמות הזהב שטויחה לתוך הקירות בטירת הרסט, או כמו ארוחת הבוקר של הרוטשילדים. "עד היום, עד היום מסתפק הברון אדמונד בחתיכה דג מלוח!" הייתה ההתרסה המפורסמת ביותר שלו בפולקלור המשפחתי. היא הוציאה לו שם גם בקרב קרובי משפחה רחוקים, שבכל חתונה או בר-מצווה גייסו את "הדג מלוח של הברון רוטשילד" לטובת תיאור מגבלותיו או יתרונותיו של הבופה. כמה חבל שהוא פיספס את ההזדמנות הענקית להוכיח את התיאוריה שלו בגדול. לו חי היום, בעידן הדילים האינסופיים והתחרות הפרועה בין הסופרים, הקניונים ורשתות השיווק, ודאי הייתה לו עדנה. בזמנים אחרים, אולי גם במקומות אחרים, ייתכן שגם הוא היה ראוי לסאגה. עתה עמד ארון הבגדים הישן שקנה אבי במכרז של ההוצאה לפועל ("יחזיק שנים, אני נשבע לך, יחזיק שנים!") בסלון הקטן של מינה, כמו ענק מיתולוגי על רגלי תרנגולת.  

   אחרי שמינה סידרה את בגדיי על מדפיו המאובקים של אותו ארון יעיל אך מפלצתי, היא הנחתה אותי ביד רפה לעבר הגינה. אחיזתה הקלושה על כתפי הסבירה רבות: את חרדתה, למשל, ואת העובדה שהיא יודעת עוד פחות ממני מה צריך לעשות איתי, וגרוע מזה, עם הרך הילוד. כשהגענו למרפסת הסתבר שהיא הכינה לנו תה עשבים שצבעו מוזר, מין ירוק עכור. היא אמרה שהיא מאוד-מאוד רוצה שאטעם ממנו ואחווה דעה. היא הסבירה שזוהי תרופת פלא המוכרת למשפחתה מדורי-דורות, מרוסיה או פולניה, או מאיפה שבאו הוריה, אפילו היא כבר לא ממש זכרה. וכבר התחלתי לחשוב שהנה זה בא, הכישוף או השד-יודע-מה: היא עומדת לחסל אותי בהרעלה. מיד נזכרתי באימא, ודמיינתי את מה שהיא הייתה אומרת על זה. בטח שהפוסטמה-אוגורסוזה, הנגריטה, יימח שמה ויאבד זכרה בין החיים ובין המתים, הולכת להרעיל לה את הבת-פורת-יוסף  .

   "תשתי. תשתי מהר לפני שיתקרר," עודדה מינה וקירבה גם צלוחית עם שברי בוטנים וגרעינים שחורים ולבנים. "שתדעי לך שזאת סגולה להרגעת בטן עצבנית, נשים בהריון וקדחת גברים," מנתה מינה את התחלואים האמיתים או המדומים שהתה עשוי לעזור בריפוים המסתורי. מיד מזגה בתנופה משכנעת את המשקה המסתורי לא פחות לתוך כוסות זכוכית משוננות שלא התאימו כלל למעמד, מין כוסות קוקטייל כחלחלות, גבוהות עקב, עד שהירקרק של התה התמזג בכחול העמוק של הכוסות ונהפך לסגול מכושף.

   מהופנטת, מיקדתי את עיני בגביעים. מבטי שהתערפל לאיטו גרם למינה לחשוב שאני בוכה. היא ניסתה לנחם, "חראם עלייך. שלא יכאב לך הלב, יה בינתי," ונגעה רכות בכתפי. מיד גם יישרה  את צווארוני, כאילו סילקה שערה או לכלוך דמיוני. נזכרתי מניין אני מכירה את הרפרוף המשונה הזה שהיא נהגה להסתייע בו בכל רגע של שקט או מבוכה. בדיוק כך עשתה אמי לאבי לפני שהלך לעבודה, ורגע לפני שהייתה קוראת אחריו בקול חורפי חורק וישנוני: "ז'קו, רידה טיינה?" ומנקה מכתפו שערה.

    "יאללה, אין דבר, כפרה על הלימודים שלך," הוסיפה מינה. "העיקר שהאיזיקו שלך יגדל יפה ויצמח להיות בחור טוב וגדול בתורה, כומו… כומו אבא שלך, אללה ירחמו."

   מאוששת מחומו של הבית הקטן, ומכך שבכל פינה בשכונה אפשר היה לקנות בייגל'ה חם, או פיתה עם חומוס ופול וביצה קשה ומעוכה עם קצת לימון וכמון, או שקית עם דבייאל שמנוניים וחריפים שסעיד העיראקי היה מטגן על המקום ומוסיף עוד חריף לפי בקשה, התמקמתי בתחושה של רוטשילדית בחדר הקטן שהכינה למעני מינה. את חדר השינה הגדול שלה פינתה, שחלונו המזרחי צפה על החצר הפנימית המרוצפת, שכה אהבתי.

   נוחם גדול שאבתי מהמרפסת הזו. בבקרים ישבתי בה עם פני לשמש החורפית וליטפתי את הבטן הגדלה. טפחתי עליה בתנועות קצובות, מעוגלות, כדי להנחיל לבמבינו את קצב הבלוז עוד בשלב העוברי, וגם בשביל לשמוע אותו מהדהד אלי בהסכמה. יופי, עדיין שט לו שם, הדגיג.

   לפנות ערב, כשהתעוררתי, מזיעה משינה עמוקה ורגועה, הכינה למעני מינה בחצר הפנימית את השולחן המתקפל עם ארוחת ערב קלה. בצלוחיות חרסינה קטנות וסדוקות, דומות באופן מחשיד לסרוויס המצויר שהיה לנו בבית (גם לה הוא הביא את אותו סרוויס ממילנו?!) שטו פלחי עגבניות, קלחי בצל ירוק, מלפפונים זעירים על קליפתם, קצת זיתים דפוקים, קצת מלפפונים חמוצים, כמה שיני שום פניניות, קצת גבינה, וכמה פיתות חמות שהיא קנתה מהמאפייה ליד הבית.  

   מינה בירכה "בורא מיני מזונות" ו"שהכול נהייה בדברו", באותו ניגון  ספרדי של אבי, בצעה פיתה עם זעתר וליפפה אותה בקצת לבנה, והאכילה אותי כמו שמאכילים ילדה קטנה. "נה, קחי, הנה עוד בוקדיקו… רק שתהיי בריאה וחזקה בשביל הצ'יקיטיקו," וללא שהות הימהמה שיר ילדים ישן בלדינו.

   "איך זה שאת מדברת לדינו, טיה מינה?" חקרתי.

   "את זה אני למדתי מאבא שלך!" הכריזה בגאווה. ראו עליה שהיא מרוצה ששאלתי.

   "כשעוד יצאנו," פירטה בהנאה, "אחרי שנחתמו האירוסין, היינו הולכים בשבתות לטייל בגן-העיר והוא היה מלמד אותי מילים בספרדית. וגם לבשל אוכל ספרדי לימד אותי. למשל, חמין, ובמיה עם ריאות, וקציצות ירקות, ובורקיטס של ספינקה, וגם מאויו עם אגריסטדה, חמוץ-חמוץ בפה. את זה המנוח אהב הכי הרבה. היה מכין בעצמו, ללקק את האצבעות. והאכיל אותי עם כפית, לאט-לאט, שארגיש את הטעם הטוב של הלימון מתפשט על הלשון ושל המוח מתרכך לי בפה, ואזכור שזה האוכל הכי טעים בעולם…

      "לפעמים גם לקח אותי אצל הערבים בעיר העתיקה, לאכול חומוס עם פיניונס והרבה-הרבה חריף ששורף את הלשון כמו ערימה של פלפלים אדומים קטנים, ממזרים."

     "את ממש ג'דה, אה, דודה מינה?" אמרתי, והיא רק אישרה בשמחה, בפה פתוח שחלק משיניו כבר אז היו חסרות וחלק או-טו-טו עמדו לנשור. ציינתי את זה לפניי ברשעות: אז ביטוח-שיניים הוא לא מימן לה הכילאי, אה?

   "ואבא, את חושבת שהוא אהב אותך?" שאלתי כשסיימנו לאכול.

   "מה איתך, קירידה, בטח שאהב," אמרה מינה, מזועזעת על עמקי נשמתה משאלתי. "וגם כיבד." 

   "אז בשביל מה הוא גירש אותך? יכולתם להישאר יחד עד היום," אמרתי. ורציתי להוסיף: ואז אני ושאר הכפרות לא היינו כאן היום, מפיצות את הביציות המעוקרות שלנו ברחבי הגלובוס. אבל העדפתי לשתוק. גם ככה העלבון היה גדול מדי.

   "ירחם השם, אל תדברי ככה," נחרדה מינה, "בטח שאהב. וגם כיבד. ואיך טיפל בי כל השנים, איך? את זה את לא ראית. טיפל בי כומו שמטפלים במלכה. כומו שמטפלים בתינוקת. אבל הוא רצה שיהיה לו בן זכר – אחרי הכול גבר זה גבר – בן זכר שיבוא איתו לבית הכנסת בשבת, שילך למזבח בשביל לקבל ברכה מהכוהנים, שיתפלל איתו מנחה, שיגיד קדיש על הקבר שלו… אבל לזה," התחילה בקינתה, "הוא כבר לא זכה, הזיכרונו לברכה."

   בערב היא פתחה את הטלוויזיה וראינו "הכול נשאר במשפחה" ואחר כך את "מבט", ולפעמים גם את "המלאכיות של צ'ארלי". בלונדה זוהרת ושתי חברותיה, אחת ארוכה וגבעולית וקפצנית, שתמיד הזכירה לי איטריית ספגטי, והשנייה בעלת פני בובה, קיפצו כל הזמן על המרקע עד שהוציאו לעצמן וגם לנו את הנשמה, או עד שהבוס שלהן בא משום מקום ונזף בהן כמו הרבנית גרשונה לפני תפילת מנחה. את הבוס שלהן לא הראו אף פעם, רק את הקול שלו שמעו. בדיוק כמו המגפון המפחיד של הרבנית גרשונה, לפני ואחרי שצעדנו בשורות לחדר האוכל. מינה בהתה במרקע ונחרדה: "ווי, זה מדבר כאילו קול השכינה." אחר כך, כשהבלשיות הזוהרות היו בעיצומו של מרדף מכוניות היסטרי, היא התלוננה שמרוב שהבחורות רצות כל הזמן מצד לצד הן עושות לה חור בראש. מינה שבפיה שתינה נרדמה על הכורסה, ואני, ילדה לא רצויה, המשכתי לצפות עד לסיום השידורים בצפירה ודגל מתנופף.

  בשבתות באה מרינה לבקר. לפעמים בליווי פוטיומקין וכלבו השחור והמאיים שהמתין בחצר, אבל תמיד עם שקית גדושה בממתקים. את הממתקים הכי מובחרים הביאה, שרק בבוקר עוד ישבו בטח על איזה מדף יוקרתי בחנות כלבו גדולה, ומקץ שעות אחדות נטרפו חינם במעבה לסתותינו ונחתו ישר בקיבה. 

   מרינה אמרה של"מבצעים" אין את אותו טעם בלעדי. "למה שלא תבואי גם?" קוננה. "נמאס לי ללכת לבדי. ממילא אין לך מה לעשות פה, שאת רק נרקבת כל היום עם הקוקומניה!" התלוננה, ונשפה בפליאה: "ווי, פתאום שמתי לב, זאתי אפילו יותר גרועה מאימא שלך המסכנה!"

   "השתגעת?" אמרתי, מעלה על פני הבעה נדהמת מרוב צדקנות, "שהבייבי שלי יהיה קרימינל כמוך כבר בבטן?"

   מאוחר יותר באותו ביקור, בשעת ערב מוקדמת, כשמינה יצאה להביא לנו עוד שתייה קרה וצלחת עם פיצוחים שהיא קלתה בעצמה בלילה הקודם, דיווחה לי מרינה מה חדש במעון, והמשיכה בפזמון החוזר: מה אמר לה פוטיומקין ומה היא אמרה לו.

   "הבנות נורא מתגעגעות אלייך," התלהבה, "וגרשונה בכלל נהייתה משיגענע בגלל זה שאת חסרה לה. כבר אין מי שיפריע לה בשיעורי תושב"ע," גיחכה.

   "וחדווה המפגרת, מה קורה איתה עכשיו?"

   "היא עוד יותר משיגענע ממקודם," סיפרה מרינה, "ממש קוקומניה נהייתה. דפוקה על כל הראש. אפילו יותר גרועה מאימא שלך. עכשיו דופקים אותה כל השק"מיסטים ממגרש הרוסים. שמעו יש פראיירית אחת שפותחת את התחת שלה בחינם, אז הם באים בחבורות. אמרתי לה: 'חדווה, תפסיקי עם זה תכף ומיד, שלא יקרה לך, חס ושלום, משהו רע כמו מה ששומעים שקורה לבנות באמריקה.' שמעתי יש שם בחורות נהיות זונות כבר בגיל עשר. הולכות ברחוב ומלקקות ארטיק, ובא איזה ארס ומביא להם זין בפנים. את חושבת שהיא קולטת משהו, המפגרת? נהייתה עוד יותר סתומה ממקודם. אלף פעם אני אומרת לה: 'חדווה, לא חבל עלייך?' לכי תדברי עם משוגעים."

   "ומה קורה איתך ועם פוטיה?" ידעתי שרק על זה היא בעצם מתה לדבר.

   כמוצאת שלל רב ענתה מרינה מיד: "מאז שהוא חזר מטקסס הוא נהייה כזה מתוק, ממש סוכרייה על מקל. אני אומרת לו: 'ללקק אותך מתחשק לי. אבל אם תהיה רע,  קבינימאט, אני ישר שולחת אותך לעזאזל.' שלא יעשה לי חוכמות, את מבינה?  ככה זה, כולם אותו חרא, נו-גוד-פור-נטינג!" מתגאה אגב כך בהישגיה האחרונים בלימוד האנגלית. היא התקדמה בכלל לא רע מאז שעזבתי את המוסד, הממזרתה. בטח כבר אז החלה לתכנן את הקריירה הטרנס-אטלנטית שלה, מול קליינטים שמנים ומזילי ריר בלאס וגאס.

   "והמפלצת, היא מטפלת בך כמו שצריך?" שאלה מרינה, כשמינה יצאה מהבית והלכה להביא לנו מרק רגל מהמסעדה התימנית בפינה, שיהיה משהו לארוחת ערב בשביל לנגב ביחד עם הלחוח והסחוג.   

                                                 * * *

 

זה הזמן לספר כיצד הפך אבי את האשכנזיה שלו, האנדרוגינוס שלו, לפילגשו הרשמית, ומדוע אני, שלפחות לפי דעת ההורמונים שלי אני אישה במלוא מובן המילה, לא הפכתי אשת חיקו של דארקי-בייבי, ואפילו לא פילגשו החוקית של הר קירשנלקר. אבל אבי ידע מה לעשות כדי לשמור את כל הקופה לעצמו. גם אישה, גם פילגש, ועוד אחת שהתאימה בול לטעמו. "אשכנוזית פיך-פיך", היה מתגאה אבי במינה, "ותראו איך הפכתי אותה לפרענקית!"

     זה היה ב-47', שנה ומשהו אחרי נישואי אבי ואמי. ברחובות צפרו הסירנות של העוצר, ואמי כרעה ללדת את אחותי הגדולה בבית היולדות של "ביקור חולים". בדרך לבית החולים, בידיו צרור ורדים נבולים שרכש בחצי מחיר בשוק השחור, פגש אבי במינה. 

   במקרה פגש אותה. הלך ברחוב, מחשבותיו מרוכזות בעסקיו, ולפתע קלטו עיניו אישה רבועה לבושה בשמלה פרחונית, מתנודדת לאיטה ומתבוננת כעיוורת בצמרות העצים, עיניה חריצים: לא הרכיבה את משקפיה. מיד זיהה אותה. אוי, מינה-שבפיה-שתינה!

   כמעט עשר שנים לא התראו. עשר שנים בהן הספיק אבי לכלכל היטב את חשבון הבנק שלו ב"אנגלו-פלסטינה", ובהן הספיקה מינה להתחתן עם גבר אחר: אלמן כורדי המטופל בשלושה ילדים, שקיווה כי המפלצת, גם אם לספקו במיטה לא תוכל, לפחות משרתת ואומנת מסורה לילדיו תהייה גם תהייה.   

   היו אלה השנים הכי גרועות בחייה, סיפרה לי כעבור שנים. האלמן, לא זו בלבד שציווה עליה לטפל במשק ביתו ובשלושת פלצניו הקטנים, המסריחים קבוע משמנת וחמאה, גם הכריח אותה לבצע עבורו את כל הפעולות הבירוקרטיות השנואות עליו: הלכה בשבילו לבנק, לדואר המרכזי, למשרדי הטאבו, שילמה חשבונות, הדפיסה מכתבים בשביל הקושאנים של עסקי הדלא-ניידי המפוקפקים שלו, ויצאה ובאה בענייני שליחויות אצל הקורפוס הדיפלומטי של הצבא האנגלי. בשובה, עוד הייתה צריכה לעשות את כל הבית ספונג'ה, ללכת עד לשוק מחנה-יהודה, לסחוב משם בסלים רופפים של יוטה טונות של ירקות ופירות בשביל המלעונים שלו, שתמיד-תמיד היו רעבים. כשחזרה מהשוק, היתה צריכה לבשל סירים ענקיים בגודל של פחי זבל, למענו ולמען המפלצות הקטנות והרעבתניות שלו, ובסוף היום לכבס את בגדיהם המצחינים בפיילה שבחצר, קיץ כחורף.

   יציאתה ממאסר העולם ללא כל חנינה נראית לעין בביתו של סוחר השטיחים הכורדי, התאפשרה רק הודות לאבי, באותה פגישה מקרית אך גורלית בדרך לבית החולים "ביקור חולים", כשאבי היה בדרכו לאמי, למסור לה את צרור הפרחים הנבולים ולברך אותה על מילוי מצוות פרו ורבו, ומינה הייתה בדרכה למילוי עוד מטלה ממטלותיו האינסופיות של אדונה האלמן. 

   ובגלל הפגישה האקראית ברחוב: ככה סתם, כאילו כלום, דקות ספורות לפני תחילת העוצר, מתחת לצמרות העצים הגזוזים למשעי כמו תספורותיהם של "הכלניות",  איחר אבי להגיע למחלקת היולדת, ועל כך גבתה ממנו אמי במשך שנים רבות את תשלומי האשמה בריבית קצוצה.  

   הזוכה הייתה מינה. מיד אבי נרתם לסילוק חובותיה אצל האלמן, והוציא אותה משנות עבדותה ביד חזקה ובזרוע נטויה. בלעדיו עוד הייתה מגיעה עם האלמן עד לקבר, סיפרה לי פעם, ובספק אם הכילאי היה שומר לה את החלקה שלצדו.  

   אבי קנה לה דירת חדר בשכונת מקור-ברוך וגם קיוסק קטן, שעם המעבר לתל-אביב הומר בחנות גלנטריה זעירה ב"בית רומנו", לא רחוק מצמד חנויותיו ברחוב הראשי, והדרך לפילגשותה הייתה פנויה. ואחרי הכול, מה היה זה בשביל אבי –  שמגיל שלוש-עשרה פירנס שני אחים נזלנים ואם אינפנטילית – עוד פה אחד להאכיל, לעומת כל המצוות השמנות שיירשמו לו בשמיים?  

   משפחתו המורחבת התחילה הרבה לפני שמינה נכנסה לחייו, כשאביו הפך לקורבן מספר חמישים ושש קו נטוי שתיים למגפת הצהבת שהתפשטה בירושלים, ואמו נותרה לבדה עם שלושת הילדים, מינוס גמלת אלמנות (אביו היה לא יותר מנפח מסכן בנחלת-ציון). בגלל המיזריות הללו שנפלו עליו בגיל רך, בתור ראש המשפחה האולטימטיבי הבא, נרתם אבי למילוי מצוות יתומים ואלמנות, והוא בעצמו יתום. כפרה!  

   כך קרה שהזוכה הישירה מעסקי גמילות החסדים של אבי הייתה מינה. מזלה היה שהיא, בניגוד אלי, ידעה כיצד מעוררים את רחמיו של הגבר, וכיצד, בנוסף לשגרים הנשלחים לחלציו, סוחטים ממנו מכולות של רגשי אשם. מבחינה זו היה לה יתרון מוחשי עלי. לה לא היה מה להפסיד.

   אני, לעומת זאת, ויש לי עדים נאמנים, אפילו מיץ תפוזים לא מסוגלת לסחוט. מעולם לא התמצאתי בחוקיו של המס העתיק ביותר בעולם: מס מותרות על חברתו של הגבר. אפילו לנדנד להם לא הרהבתי. אולי לא רואים עלי כי אני מפטפטת כאן בלי סוף, אבל תדעו שאני מהשתקניות. במיטה אני בכלל הופכת לאילמת. אף פעם לא היה ולא יהיה חלקי עם הנודניקיות האלה שלוחצות כל הזמן: 'אתה אוהב אותי? נו, תגיד שאתה אוהב אותי.' 'אתה חושב שאני שמנה?' 'תגיד, אני יפה?' עד שלא יוציאו למסכן את המיץ מהנשמה, אין סיכוי שיירגעו. מכאן גם תבינו מדוע לא יכולתי לנדנד על דברים מוחשיים פי אלף, כמו מעמד חוקי, הסדר משפטי, מניות בבנק או יהלומים בזרת. בכל האמור לדברים הבלתי נאמרים שבינו לבינה, תמיד הייתה בי איזו אילמות. גם בדארקי, אגב. שנינו לא ידענו לדבר. איך אומרים: להיות דוגרי? להניח  הכול על השולחן? לגלות זה את קלפיו המבישים של זה?

   לולה צדקה. ברגע בו נילפת ראשו של בנה בירכי היה עלי להשתמש בנוסחת הפלאים הבדוקה, זו ששנים שירתה נאמנה את הסבתות וסבות-הסבתות שלנו, כל המאהבות היהודיות הדגולות בנעליים האורטופדיות. רגע לפני ההבקעה הייתי צריכה לנבוח לו באוזן את הנוסחה הרשומה: זהו, בייבי, עד כאן. מכאן והלאה אסורה הכניסה!

   אבל אני הייתי עסוקה באותו רגע בבדיקת כושרי להיות כל מה שהוא רצה: מלכת שבא או גננת, מלצרית או חשפנית, שפית בקלאב-מד או מנהלת חשבונות מורשה. רק תבחר, מאמי, ואני מבטיחה, עד חצי המלכות פלוס כל הטיפים שאני מרוויחה. התוצאה הבלתי נמנעת: חתלתול קטן ושעיר שמביט עמוק לתוך אישוני בעיניו הזהובות, הלחות מהתרגשות, ומתמכר לחיוכי בהנאה גלויה.

   בעוד שאם את אנדרוגינוס, טומטום לפי לשון העם והרב של נחלת-ציון, את פטורה לחלוטין מכל סוגי הסחיטה והלישה, כמו גם משלל סוגי החנחונים. קודם כל, אין באחזקתך את הציוד הנורמטיבי. וחוץ מהעובדה הקטנטנה אך החשובה לא פחות הזו, שאינך מטרה נייחת לדגירת וירוסים ופטריות, את גם לא מוכרחה לרשום את עצמך בטאבו של שום גבר. מעלה נוספת: את פטורה מתוצאות לוואי בלתי נעימות ומכל הטררם הכרוך בהשתלטותן של חמות וקוזינות על המעמד המשפחתי שנוצר שם בין רגע. רק אמרת 'I DO' וכבר את מלווה מישהי עם אקזמה ברגליים לקנות מחוכים וחגורות בטן אצל "נינהבלה", וכעבור כמה שנים מדדה על כפותייך הצבות לקופת חולים, לאסוף בשבילה את התרופה לחיזוק הלב, שאת, ורק את, הרסת לה במו ידייך בכך שחטפת לה מתחת לידיים את חתלתולה האחד והיחיד!

 

                                                 * * *

    אחרי מותו של אבי הפכה האנדרוגינוס את ביתה שבכרם התימנים למקדש. מקדש לזכרו של אבי. על כוננית מצופה בפרוכת ארגמנית רקומה בזהב (פעם סיפרה לי שהיא רקמה לכבודו במו ידיה), היו לה שבעה פמוטים מכסף, כמניין שבע השנים הטובות במחיצתו.

     בראש כל פמוט היה נעוץ נר בצבע ובעיצוב אחר. היה שם נר מוכסף בצורת חייל רומאי, נר בצורת רומח ונר בצורת רובה קצוץ-קנה שנרכש בירושלים מיד לאחר כיבוש הרובע. מין נרות נשמה כאלה. והנרות המזדקרים, הבלתי מתכלים, דלקו יומם ולילה.  

   גם את חייה הקדישה לו. כל האלבומים בביתה הוקדשו לתמונותיו: אבי במונקו… אבי עטוף ביונים המפוטמות של כיכר סאן-מרקו… אבי עטוף במעיל צמר עבה "מייד-אין- דויטשט-לאנד" ביום מושלג בחזית האופרה של מילנו… אבי בבגדי נופש בוהקים ומגוהצים ליד אגם בקומו. וגם גלויות היו שם, בהמון צבעים ומהמון יעדים, עם בולים בכל מיני צורות וגדלים. גם עם בולים משולשים נדירים, דומים לאלו שהוא שלח לנו.

   הגלויות הראשונות מתפייטות על הנוף וכלולים בהן געגועים עזים לריחה ולעורה של מינה: אני יושב בכיכר, היונים מנקרות את קצות נעלי, הרוח משובבת את תלתלי, הו, כמה שהייתי רוצה אותך עכשיו עלי… 

   הגלויות האחרונות מפרטות ביובש את תכונותיה העיקריות של העיר בה ביקר: פירנצה  עיר יפה, מספר תושביה שמונה-מאות אלף, הארנו יפה מאוד, אפילו שהצוררים האלה, יימח שמם ויאבד זכרם, עשו גם פה גטו קטן ליהודים. שמעתי בקולך וביקרתי בסטרזה, היה יפה מאוד. ד"ש חם לארץ והרבה-הרבה נשיקות.

 

 

 © כל הזכויות שמורות ליעל ישראל