בננות - בלוגים / / עיר לבנה (פרוייקט כרית שהפך למיטה)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

עיר לבנה (פרוייקט כרית שהפך למיטה)

 

אומי הציעה פרויקט כרית. אני לא מתחברת לכריות, מה לעשות. אבל לעומת זאת אני מעריצה גדולה של מיטות. מתודעת מיטה לא יכולתי לכתוב, כי צר עולמי כעולם נמלה, ותודעת מיטה גדולה עליי, למרות שאצלנו בקמרה נותנים את זה כפרוייקט כתיבה לתלמידים. אז נזכרתי בסדרת סיפורי מיטה לילדים שכתבתי פעם, שלא ראו אור כי לא סיימתי לכתוב אותם מעולם. אולי הפעם… 

עיר לבנה/ סיפור לילדים מתוך "אני אוהב את המיטה שלי"

מאז ומתמיד אהבתי לשכב מתחת לשמיכה, להפליץ ולהריח את הנאדים. זה יוצא הרבה יותר טוב ממה שאתם חושבים. אני אישית אוהב במיוחד את אלה שמשמיעים מין בוווו כזה עם פוק בסופו, אולי כתוצאה של מגע הגז בשמיכה. יכולתם לחשוב שבמשך השנים יתהוו המון פוקים כאלה קצת חרוכים בתוך השמיכה, אבל תתפלאו, זה בכלל לא קורה.

 

    על השמיכה שלי יש עיר שלמה, מאוירת בשחור על גבי הלבן. בתים בתים הם בנויים שם בטור, חצרות בצדם, עצים קטנים וגינות נוי, וברחוב, של תדעו מצרות, איזו תנועה רעשנית, הפפפום והבום-בום של המכוניות המונעות בדיזל, והדיגידן דיגידן של הילדים המשחקים בחמור ארוך, ממש עושים לי כאב ראש אחד ארוך.

 

  לפעמים מתחשק לי לגור שם. השמש לעולם עומדת בשמי הכותנה הלבנים ולפרחים אין שום צבע, שלא לדבר על ריח. הרבה פעמים לפני שאני נרדם, אני חושב איך זה יהיה לגור בעיר שאין לה שום צבע. הלילה לא יהיה לילה והיום לא יום, ומי שילך לישון בלילה יתבלבל לו כשיגיע הבוקר, והוא עוד עלול להפוך את היום ללילה ואת הלילה ליום, כמו שאומרת אימא שלי בשפה תחתונה שמוטה מרוב דאגה. מי שאהב ללכת לים יוכל לעשות בדיוק את אותו הדבר באמבטיה,  כי לא ישנה לו הצבע בכלל, ומי שטיפטף לימון לסלט יגוון את הטעם בכמה טיפות מיץ מנדרינה.

 

   אבל איך יוציאו עיתונים וספרים בעיר לבנה כזו, שממוקמת במיטה הצחורה שלי? אי אלו מחנכים ומוציאים לאור יתלוננו בוודאי: איך לדעתך נלמד את ילדינו מה צבע לשמיים, לפרות, לכבשים ולדגן, אם לא יהיו בעולם ספרי ילדים? טוב, אני מציע להם, מנסה לפשר, לפחות החלב ייצא לא רע מכל העסק.

 

  ככה אני שוכב מתחת לשמיכה וחושב לי, מחשב יתרונות וחסרונות של העיר החדשה במיטה הלבנה. מה יהיה למשל צבעם של בתי הספר? וצבע מתקני השעשועים בגנים? והאם נחזור לראות טלוויזיה בשחור לבן?

 
   עד שאימא באה לכבות את האור, אני מגיע למסקנה שזו לא מציאה הכי גדולה עיר לבנה על סדין צחור. וממילא בשבוע הבא שוב יחליפו לי את הסדין והציפה והעיר תחזור להיות צבעונית, בדיוק כמו שאלוהים ברא.

 

6 תגובות

  1. מיכל ברגמן

    הי יעל,
    את יודעת מה מתחשק לי, נכון?
    זה כל כך מתבקש.

  2. אהבתי. אקריא לילדים אחר-כך.

  3. יעל ישראל והפואטיקה של הגוף :).
    העלית חיוך גדול על פניי.

  4. תודה תודה תודה תודה איך ריגשתן אותי. אז אולי שווה שאני אחזור לכתוב את סדרת הסיפורים האלה.

  5. המשך הפואטיקה של הגוף, רק בגרסא מגיל אחר. עם זאת, בעיני זו קצת שפה גבוהה לסיפור ילדים, וזה נראה לי יותר כמו "סיפור על ילדים".

    • דודה רונן, גם אני קצת חוששת מהשפה שאולי היא גבוהה, ואולי גם הרעיונות אבסטרקטיים מדי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל