מדורה של לבבות

 

 

כשהילדים למטה גוררים את הקרשים בדרך למדורות, אני נזכרת במדורות אליהן הלכתי כילדה, על חוף הים בתל אביב. משהו מזה נכנס כמובן לספרי, "רואות מכאן את כל העולם". כשכתבתי את הספר ניסיתי להיות אוטנטית ככל יכולתי, בתיאור שפת הילדים, טקסיהם הקטנים ומשחקיהם.

 

 

                              מדורה של לבבות
 

יום אחד, כשהרחלות הביטו ממערתן אל קו האופק,  הן ראו ספינה  ודמיינו שזוהי ספינת שודדים עתיקה. מתרניה שולשלו דגלים לבנים, ושחפים באותו הצבע עפו לצידה כאילו ערכו לה קבלת פנים.

       "זאת ספינת השודדים," קבעה רחל הגדולה באושר, והתחילה לתאר את השודדים, שהם מאוד גדולים ושריריים, ויש להם כתובות קעקע על כל הזרועות וגם על הירכיים. ורחל הקטנה, שהתחשק לה לקנטר אותה, אמרה, "חשבתי שאת לא מאמינה בסיפורים דמיוניים." אבל רחל הגדולה לא התעצבנה וענתה רק, "יש שודדים בעולם. והספינה הזאת נראית כאילו היא של שודדים. אין בזה שום דבר לא הגיוני".

        "מאיפה את יודעת?" שאלה רחל הקטנה.

        "קראתי בחסמבה," ענתה רחל הגדולה, ולא מצאה לנכון לפרש או להסביר את דבריה, אף שידעה שרחל הקטנה מסוקרנת עתה שבעתיים.

       "מתי קראת את חסמבה?" שאלה הקטנה בשקט מוקנט.

         "פעם," חתמה רחל הגדולה.

         "לא ידעתי שאת קוראת ספרים,", אמרה רחל הקטנה בתערובת של עלבון ותימהון.

       "לפעמים אני קוראת," ענתה רחל הגדולה בהתגרות.

        "הייתי שמחה להציג את חסמבה בתיאטרון שלנו,", אמרה רחל הקטנה, מפני שהבינה שחברתה מנסה לקנטר אותה, ולכן העדיפה לשנות נושא, וגם מפני שהתחשק לה לבחון אותה.

        "בשביל חסמבה חייבים בנים," ציינה רחל הגדולה בקפידה. "ולפי החוקים שלנו אין בנים בהצגות".

       "אבל הרי אפשר קצת לשנות. כמו ששיננו קודם," אמרה רחל הקטנה.

         "לא, אי אפשר", קבעה רחל הגדולה. "בחסמבה יש חבורה סודית, ובחבורה סודית חייבים להיות גם בנים וגם בנות, אחרת זה לא נחשב חבורה סודית. חבורה רק של בנים או רק של בנות זה כבר משהו אחר לגמרי".

         "חוץ מזה", הוסיפה, "נמאס לי לשחק בתיאטרון בובות. חסמבה הייתי מעדיפה לשחק על אמת. עם ילדים ממש."  

         "בוקר טוב אליהו," ענתה רחל הקטנה. "ומאיפה תקריצי ילדים שיסכימו לשחק איתנו? אנחנו לא מכירות אף ילד חדש, והילדים מהכיתה הם סנובים מגעילים שמרימים את האף שלהם כאילו הם מי יודע מה".

      "אז אולי אפשר לחפש," הציעה רחל הגדולה. "הגיע הזמן שננסה לשתף ילדים אחרים במשחקים שלנו." ואף שחשה פחד גמור, ולא הבינה למה היא אומרת את מה שהיא אומרת, היא הרגישה שהלוואי שהיו להן עוד חברים לעשות חבורה סודית.

          "אבל חבורה סודית בה גם לבנות מותר לשחק בנשקייה," הוסיפה בחשיבות.

        למחרת הייתה לה הזדמנות להגשים את זה. לפחות בערך. כשהן באו אל החוף היא ראתה את גדי משחק מטקות עם מישהו שהיא לא הכירה. כשניגשה להגיד לו שלום, עשה גדי את עצמו כאילו שלא אכפת לו. רחל חשבה שזה סימן רע, ולרגע חשבה לברוח משם, אבל החליטה להתעקש.

      "מאיפה לכם מטקות?" שאלה.

      "מה זה עניינך?" ענה גדי. אבל הילד ששיחק איתו, שרחל שמה לב שהוא קצת יותר גדול מהם, אולי בן 14 או 15, חייך אליה בידידותיות, ובטון בוגר אמר לה, "הבאתי איתי מהקיבוץ. כל השנה אני חולם על מטקות בים של תל אביב". וגדי, שאולץ להשתתף בשיחה, אמר באי רצון, "זה שלמה, הבן דוד שלי." ורחל הגדולה, ששמה לב ששלמה מביט בה בעיון, הרגישה שהיא מסמיקה, והתחשק לה נורא לרוץֶ בחזרה למערה.

         אבל אז הציע שלמה, שאם מתחשק לה היא תוכל להצטרף עוד מעט למשחק. "כי גדי מתעייף מהר, ואז אין לי אם מי לשחק," אמר, ובטון מתגרה הוסיף, "את בכלל יודעת לשחק?" ורחל הגדולה ענתה מהר, "בטח, אבל אני לא יכולה, חברה שלי מחכה לי במערה." ושלמה אמר, "לא נורא, תביאי גם אותה, שנראה אותה," ואז גם אמר, באותו טון מתגרה, "תראו לנו את המערה שלכם?”

        מרוגשת, אצה רחל הגדולה לקרוא לרחל הקטנה, שתחילה סירבה לפגוש את "הבן החדש", גם מפני שהמחשבה שגדי שנוא נפשה נמצא שם, הבהילה אותה. אבל רחל הגדולה שיכנעה אותה ש"זה מה שרצינו, לא? למצוא חברים חדשים בשביל חבורת חסמבה." דומה כי הטיעון ההגיוני, "שעכשיו זו אולי ההזדמנות האחרונה שלנו, כי אין עוד הרבה זמן עד לסוף לחופש," הוא שבסופו של דבר שיכנע אותה להצטרף. היא לא רצתה לסיים את החופש בלי למצות את כל המשחקים שמציע החוף, וברור שחבורת חסמבה היא פרק א' בכל חוף שמחשיב את עצמו לחוף.

       אבל שלמה בכלל לא מצא חן בעיניה. הוא נראה לה המוני וגס רוח, ובטוח בעצמו עד בחילה, והיא גם חשבה שהוא יותר מדי שזוף. קיבוצ'ניק טיפוסי, סיכמה לעצמה בלעג.

      חוץ מזה מאוד לא מצא חן בעיניה שהוא גדול מהן, על אף שעובדה זו גם סקרנה וריגשה אותה. בנוכחותו של שלמה היה גדי הרבה יותר שתקני ועצור, והיא שמחה שלפחות עכשיו הוא לא ירביץ לה. היא הבחינה שגדי מעריץ את שלמה הזה ואפילו פוחד ממנו קצת.

      בדרך הביתה היא סיפרה את רשמיה לחברתה,  מנסה לעניין אותה בשיחה על הבן החדש שהן פגשו, אבל רחל הגדולה הייתה מפוזרת וכמעט שלא ענתה.

       למחרת, באו גדי ושלמה עד למערה שלהן, ושלמה אמר, "חיפשנו אותכם," ואחר כך סקר את המערה במבט מעריך ושיבח אותה. רחל הגדולה קפצה על המציאה, והציעה שהם ישחקו בחסמבה .

           "מה פתאום בראש שלך חסמבה?" אמר שלמה באותה נימה איטית ומתגרה שלו. וגדי האיץ בו ללכת, ואמר שהוא לא בא איתו לים בשביל לשחק במשחקים טיפשיים. אבל אז אמר שלמה – שרחל הקטנה שהציצה עליו באותה סיכמה לעצמה שהוא יותר מדי מפותח לגבי גילו, ש"למה לא, נשחק איתכם בחושם-בה."

        בלי היסוס לקח על עצמו את הפיקוד, ורחל הקטנה שהתעצבנה הביטה בעוינות כיצד רחל הגדולה לא רק שאיננה מתנגדת אלא גם משתפת איתו פעולה במין התלהבות משונה, וחשבה לעצמה, מה פתאום החברה שלה מוכנה שבן ישתלט להן על המשחק. היא החליטה שבהזדמנות הראשונה היא תגיד לה את זה. אבל שלמה כבר קבע שהיא וגדי ילכו למצוא קרשים בשביל מדורה, ואמר שהוא ורחל הגדולה יישארו במערה כדי להכין בינתיים חומרי בעירה.

        רחל הקטנה הייתה מאוד לא מרוצה. היא חששה לצאת במחיצת גדי, והייתה משוכנעת שבחוץ הוא ירביץ לה, או ימצא הזדמנות אחרת כדי לעשות לה משהו רע, וחשבה שברגע שתוכל היא תעזוב אותו ותשוב למערה. אבל כשיצאו, גדי היה מרוחק ומפוזר יותר מתמיד. הוא אפילו לא דיבר אליה, ורק גופו הדק התכופף אל החול כדי למשות מתוכו קרשים כמצוות בן-דודו.

       רחל הקטנה כבר התכוונה לשוב למערה, אבל אז שמעה את גדי מדבר אליה. "כולם אומרים שאתם מופרעות," אמר.

         "לא אכפת לי כלום מה כולם חושבים," אמרה רחל הקטנה בהתגרות, אפילו שהעלבון צרב בה.

          "אם את כזאת גיבורה, נראה אותך נכנסת למערה השרופה בשביל להוציא קרשים," אמר לה לאחר זמן מה.

         "תיכנס אתה", ענתה רחל. היא הייתה משוכנעת שזאת מלכודת, שהוא זומם להכות אותה, ובשביל זה הוא רוצה להכניס אותה למערה. שיחלום, חשבה לעצמה, ובזעף אמרה לו, "אני חוזרת למערה שלי".

       " אבל שלמה אמר להביא קרשים. אנחנו מוכרחים," הפציר גדי בקול שעורר את רחמיה. רחל הקטנה תהתה מדוע הוא מנסה להיות נחמד אליה, וחשדה שגם כאן טמונה מלכודת איומה.

       ואז הם הלכו למערה השרופה – מערה שאף אחד לא העז להיכנס אליה מאז שאירע שם מקרה השריפה האיום לפני חמש שנים, ומצאו בה כל מיני קרשים, חלקם שרופים, רובם רטובים, וגדי אמר שאלה לא שווים כלום כי כשמדליקים אותם הם רק עושים עשן מסריח שצורב בעיניים. ורחל הקטנה אמרה לו, שאם ככה בשביל מה הם נכנסו למערה השרופה, הרי ברור שקרשים יבשים יש רק בחוץ, איפה שהשמש מסוגלת לייבש אותם. ואז גדי אמר לה בהכנעה, "טוב, בואי נלך עד לסוכה של המציל. לפעמים שמה מוצאים קרשים טובים שנשארו ממדורות של שנה שעברה."

        בזמן שגדי ורחל הקטנה חיפשו קרשים, נשארה רחל הגדולה עם שלמה במערה. הוא סיפר לה על הקיבוץ, ועל זה שילדים בקיבוץ עושים כל מה שהם רוצים, מפני שמילדות הם חיים בחברת ילדים. ורחל הגדולה שהאזינה לו, התרגשה ולא כל כך הצליחה ללפף את החוטים ולמשוך אותם בטיפת פרפין, כמו ששלמה הורה לה לעשות לצורך הדלקת המדורה, וגם הסביר שזה "בדיוק כמו שעשו בפלמ"ח."

      וכשהוא אמר, "תני לי לעזור לך" והתקרב אליה בגופו, שהפיק אליה מיד גל של חום סמיך וידידותי, ניסתה רחל לאפק את התרגשותה, כי לא רצתה שהוא יראה את זה עליה, אבל הייתה משוכנעת שהיא מסמיקה. וכשהרגישה בזרועו עליה חשה שגופה נתקף שיתוק. ואף שנבהלה מהולם ההפתעה והחידוש, הפקירה עצמה למישושו האלים, לידיים שמחצו את שדייה הקטנים הקשויים, ולגוף שנשכב עליה, בדיוק כמו שהיא נשכבה אז על רחל הקטנה בזמן שהן שיחקו בנשף תחפושות, ובדיוק כמו שראתה שאבא ואימא עושים בלילות.

       שכובה בגבה על החול הלח של המערה, חשה פחד ומצוקה, בעוד שגופה נענה לתחושות שעורר בה הגוף הסמוך אליה, קרבה כה צמודה, כה עזה, כאילו שהוא מודבק אליה, עד שאפשר להריח את ריח גופו ולחוש ברכות עורו. גם את לשונו המלוחה טעמה כשניסה להכניסה לפיה והיא התנגדה, הסיטה את פניה, ואז פיו התנגש בצווארה, ותחושת שפתיו החמות והלחות על עורה מילאו אותה מתח של רפיון וצמרור, וגם תחושה חדשה שלא הרפתה ממנה ורק התגברה והתגברה כהולם ליבה שפעם במרוצה ומיסמרה אותה לרצפה.

       גופה לוהט וליבה דוהר, היא חשה כיצד הידיים שמעכו אותה פולשות עתה גם אל מתחת לבגד הים, ומרוב בהלה החלה להדוף את הגוף הזה שרבץ במגושם מעליה,עד שמצאה את עצמה מתגוששת איתו, מזיעה כולה מתחתיו וגם הוא מזיע כולו עליה, רגליה מסובכות ברגליו, זרועותיה בזרועותיו, זיעתו מטפטפת על זיעתה, בדיוק כמו בערמת ילדים. היא תהתה אם ככה מרגישים גם הגדולים כשהם עושים את ערמת הילדים שלהם מאוחר בלילה, וסיכמה לעצמה שזו הרגשה משונה. הרגשה מלהיבה אבל גם משונה.

        באותו רגע נכנסו למערה גדי ורחל הקטנה, קרשים חפונים בידיהם וכמה אחרים, גדולים יותר, טחובים מתחת לזרועותיהם, וראו אותם מתגוששים, ורחל הקטנה צעקה, "למה אתה מרביץ לה, אידיוט, תעזוב אותה מיד!" ואצה לעזרת חברתה, מנסה להפריד בין שני הגופים הלוהטים. וגדי רק עמד בצד וצפה בהם בשקט החדש, המוזר הזה שלו.

 

 

 פרק מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/ סימן קריאה, 1997