ממלכת הפוקים/ סיפור ילדים

הנה עוד סיפור ילדים שכתבתי, מתוך אותו קובץ לא גמור "אני אוהב את המיטה שלי". בזמנו חששתי שהעיסוק בגופניות בוטה, למרות שילדים מתים עליו, יתקבל כ"לא חינוכי" בהוצאות ספרים. אשמח למשוב.

מאז ומתמיד אהבתי לשכב מתחת לשמיכות, להריח את הפוקים המשתחררים בעדינות ומתקבצים בחום נעים, צמוד צמוד לגוף. תמיד אני מציץ מתחת לשמיכה, לראות אולי הפעם ייצאו לי גם כמה בצבע? הם יתפשטו בחלל המחניק שבין השמיכה לגוף שלי, ויצבעו את האוויר המסריח באדום, צהוב או ירוק, תלוי מה אכלתי לארוחת ערב.

   ביום בו אקבל תירס ואפונה לארוחה לא תהיה שום בעיה. הבועות ייצאו ירוקות וחלק צהובות. כשהן יתמזגו להן באוויר יתקבל כחול עמוק ויפה, כמו צבע השמיים באמצע הקיץ כשהם משתקפים במי הבריכה. גם העגבניות ייצרו עננים אדומים יפים וברורים אצלי מתחת השמיכה. אבל השאלה הכי מטרידה, מה יקרה כשאוכלים, נניח, סלט ירקות וחביתה, ולקינוח ג'לי בעשרה צבעים שונים? איך כל כך הרבה צבעים יידעו מה לעשות ואיך לא להתבלבל?
 

   תתארו לכם איזה בלגן ילך שם, מתחת לשמיכה שלי. רק מהמחשבה עובר לי החשק להפליץ. אפשר, אולי, להמציא מכונה כזו שתפריד בין כל הפוקים הצבעוניים, ואז, כשהכול מוכן, לכלוא כל פוק ופוק בצנצנות שהכנו מראש. זה יכול להיות ניסיון נחמד. בואו נראה: מארוחת הערב ייצאו לנו פוקים בצבעי אדום, ירוק, צהוב, חום, כתום, לבן. אם במקרה אבא יכניס זיתים שחורים לסלט, אז גם בצבע שחור. אה, סלט, מרוב דיבורים נהייתי רעב. אז קראתי לאבא שיביא לי חלב, עם עוגיות חומות וטעימות כאלה. לפני שנרדמתי חשבתי על הצבע שיהיה לפוקים שלי בבוקר.

   בבוקר אני מתעורר ובודק. אוי ואבוי, הם אינם! לא ריח ולא צבע. הלכו לי לאיבוד. אני מנסה להריח את השמיכה. שום כלום. ליתר ביטחון אני מריח גם את הסדין, למרות שכולם יודעים שפוקים לא מחבבים סדינים. כלום. ידעתי. הם אינם. נעלמו. לאן נעלם הגז הצבעוני? אבא אומר ששום חומר לא נעלם בעולם. הכול הופך למשהו אחר. אז לאן נעלמו הפוקים שלי?

   לפני שאנחנו נכנסים לאוטו של אבא בשביל לנסוע לבית ספר, אבא קורא: בוא עומריקי תראה איך השמיים יפים! אבא צדק: כל השמיים מלאים בצבעים! קשת של צבעים. אהה, אז לכאן הלכו כל הפוקים שלי!