יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
גיסי, האיש שהיה בעלה המכה של אחותי, היה בעצמו ילד מוכה. ילד שהתעללו בו. מרמזים קטנים שהסגיר, חשדה אחותי שכנראה התעללו בו גם מינית. כל מי שראה אותו כשבגר או שמע עליו, לא האמין שהוא גבר מכה. הוא לא היה "הגבר האלים הטיפוסי". הוא היה בחור אשכנזי מאלה שמכנים "בחור מבית טוב", צפוני, משכיל, יפה תואר. הוא לא נראה כמו הסטריאוטיפ החבוט של גבר מכה ואלים: מזרחי "פרימיטיבי" משכונת עוני הרוסה, בור ונחשל.
הוא לא נראה כמו הגברים שמופיעים בסרט הדוקומנטרי "ילדים מסוכנים" של עמית גורן. משום מה, כל הגברים שנמצאו בשעת צילומי הסרט ב"בית נועם" לשיקום גברים מכים, הם מזרחיים, וישנו גם ערבי אחד. כאלה עם שמות כמו יחיא ואחמד. כאלה שאנחנו מצפים לראות כגברים מכים. הסטריאוטיפים בשלמותם. האם זה מכוון או במקרה, אינני יודעת. אולי הבמאי בחר להבליט כאן את הסטריאוטיפ, ואם כך, חבל. כי כמה שזה רחוק מן האמת…
תמיד כשאני מספרת לחברים על גיסי שהיה גבר מכה, הם בטוחים שאחותי נישאה ל"מזרחי פרימיטיבי, נחשל ודוחה משכונת עוני". הם תמיד בשוק כשאני מספרת שהוא היה בחור מצפון תל אביב, בן להורים מורים, יוצאי פולין וגרמניה, גר בבית אמיד בשכונה מצוינת, הלך לבתי הספר הנכונים, ואחר כך נחשב לעילוי וגאון בחוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
הם עוד יותר המומים כשאני מספרת שהוא היה בחור גבוה ויפה, דומה לכמה שחקני קולנוע הוליוודיים (למשל, להארי המלין בצעירותו), ושהיה מאוד מרשים במראהו ובאינטליגנציה שלו. הם עוד יותר מתפלאים כשאני מספרת שהיה צייר מחונן, ובכלל, אדם ברוך כישרונות ואינטליגנטי בהרבה מרוב בני האדם. לדעתי, היה מין גאון מטורף. כנראה שהם מצפים לבחור מכוער, שחור וקטן. בקיצור, למין מפלצת.
לפני 5 שנים התראיינה אחותי למספר תוכניות טלוויזיה על חייה כאישה מוכה בצעירותה, ובאחת מהן העלו ברקע את תמונתה ותמונתו, יפים וצעירים. המנחים, אברי גלעד וסיגל שחמון, הביטו המומים על התמונה הזו. ממש ראו עליהם שהם המומים מן הבחור היפה עם המחלפות הארוכות שנראה כמו כוכב. כנראה שגם הם ציפו ל"מזרחי-פרימיטיבי-מכוער". כמה שהדעות הקדומות שלנו חזקות…
אבל אני מתארת זאת, לא כדי לפתוח את "השד העדתי" הבנאלי, וגם לא כדי לדוש בסטריאוטיפים החבוטים שלנו, אלא כדי לתאר את הגבר שהיה גיסי, בעלה המכה של אחותי. להראות דיוקן של מי שהפך לגבר אלים. ילד אומלל שהפך למפלצת.
גיסי, כאמור, נולד להורים אשכנזים. שניהם היו מורים, ושניהם היו משכילים. הם חיו ברווחה כלכלית. ילד נוסף לא הצליחו להביא לעולם. גיסי חי מבודד בחדרו, מואבס על ידי אמו בממתקים עד שהיה שמן מאוד כילד, לא היו לא חברים, ובנוסף להזנחה הרגשית החמורה, הוא סבל מנחת ידם: מכות קשות, התעללות נפשית, ואולי, כך משערת אחותי, גם התעללות מינית.
הוריו לא רק שהזניחו אותו רגשית, גם לא אהבו אותו בכלל. מכל מקום, הוא לא חש מצדם באהבה, חום, רוך, קרבה או אמפטיה. הם היו קרים, מרוחקים. אביו, שהצליח לעבור את המלחמה כמתחזה לחייל ורמכט גרמני, משום שהיה יפה, גבוה ובלונדיני על פי האתוס הנאצי – היה אב קשה ובעייתי. ברור שגם חמש שנות ההתחזות, ההישרדות והבריחה המתמדת בגרמניה הנאצית, הוסיפו לכך, ואף פגעו בבריאותו.
אמו, שאומנם היתה ילידת הארץ, היתה אישה נכה רגשית גם היא. ושניהם היו מתוסכלים מכך שלא הגשימו את חלומותיהם. אביו היה זמן קצר שחקן ב"הבימה" על שום יופיו, אך נאלץ לעזוב את המקצוע משום שאשתו התקנאה בגרופיות הרבות שלו, ואילו האם לא הצליחה להתברג בעסק הקוסמטיקה של קרובת המשפחה המפורסמת שלה, הלנה רובינשטיין. אחרי שנטשה את גיסי כתינוק ונסעה לניו יורק להשתלם אצל רובינשטיין, לא הצליחה לבסוף להשתלב במפעל הקוסמטיקה שהיה אז בשלבי הקמה בארץ.
וכך, שני האנשים האלה, שראו בעצמם כישלון, נאלצו לנטוש את הפנטזיות הגדולות ולהסתפק בחיים אפרוריים של מורים. וכמו שירדו זה לחייה של זו, ירדו גם לחיי בנם היחיד.
וכך חי גיסי בודד ואבוד ומושפל בחדרו, כמו גריגור סמסא בכלא חדרו המצחין, בלי נפש חיה, אפילו בלי חית מחמד שהוריו סירבו להכניס הביתה למרות שהתחנן על נפשו שיתירו לו לאמץ כלב. בקיצור, הוא עצמו חי ככלב. כשבגר, הצליח לפרוץ מעט את חומת הזרות לעולם: הוא רזה מאוד, למד קראטה, הצטיין בלימודיו, ולמרות זאת, ולמרות החזות היפה, לא הפך למושא כיסופיהן של הבנות. מסתבר שאת הבעיות הנפשיות לא הצליח להסתיר, והבחורות נרתעו…
חוץ מאחותי. אחותי שנמשכה לבעיות נפשיות כמו קוף לבננות. אחותי שתמיד הודתה, גם אז, וגם בפניו, שהיא לא אוהבת אותו, ואחרי הפגישה הראשונה באיזו מסיבה תל אביבית, אמרה לו שאיננה מעוניינת לפגוש בו שנית. כמה חבל שהיא נמשכה לבור האפל הזה שוב…
כאשר פגשתי לראשונה את גיסי, כשאחותי הביאה אותו הביתה בפעם הראשונה, הייתי בת 13. כבר ממבט ראשון הסתייגתי ממנו מאוד. הוא הפחיד אותי. היה בו משהו מרתיע, איזו אלימות כבושה, שחשתי בה למרות גילי הצעיר. אך מה אגיד לאחותי? כנראה שכבר אז היתה נחושה בדעתה לקשור את גורלה עם הגבר המתוסבך הזה, אז מה אועיל בדבריי?
כבר מההתחלה באה ההרחקה מאיתנו. בתחילה הם השתקעו חצי שנה בסיני, חיים במדבר בחסדי בדואים שעברו מפעם לפעם ונתנו להם פיתות. משתזפים כל היום ועושים מדיטציה ויוגה שעות. אחר כך, כשחזרו לתל אביב, התחילו ברומן הקצר שלהם עם היהדות, נכנסים ויוצאים אצל רבנים מחצרות שונות, וכשחזרו לתל אביב, ההרחקה כבר היתה מושלמת. הוא אודיע לה מפורשות שעליה לנתק את הקשר עם חברותיה (משהו בסגנון "או היא או אני!"), דילל מאוד את שיחות הטלפון שלה אלינו, וגם ממני, כשהיינו תמיד כה קרובות, דרש שתנתק את הקשר.
הבחנתי שהיא הולכת ומסתגרת, שהיא לא נראית מאושרת, אבל מה אפשר היה לעשות? ב-1977 הם כבר נסעו להודו, שם שהו 4 שנים, שבהן קיבלנו מאחותי מכתבים אחת לכמה זמן. במכתבים כתבה רק על מה שהם ראו, כמה מעניינת הודו, ותו לא. אף מילה על הקשר שלהם.
כשחזרו בשנת 1980 אל הדירה בתל אביב, שם פתחו את המכון הראשון בארץ לריפוי טבעי באמצעות כל השיטות שלמדו בהודו, שם, כך סיפרה לנו לימים אחותי, התחילה האלימות הפיזית. עד אז זה היו רק השפלות, קללות, הרחקה מאיתנו ומחבריה, סנקציות כלכליות (בהודו הוא כפה עליה שיחיו רק מדולר ביום), עונשי שתיקה, עונשי הימנעות ממין, ועוד.
אבל ההשתקעות הסופית בארץ, עם "ההתברגנות" המסוימת, כנראה שהחזירה אותו לבית ילדותו ואל הוריו המנוכרים זה לזו. פתאום הוא ואחותי הפכו לזוג הזה שחי בארבע קירות. שם החלו המכות, החלו המקרים שבהם זרק אותה מהבית באמצע הלילה ולא נתן לה להיכנס חזרה, גם בחורף הקר, שם החלה התופת האמיתית, שבשיאה כמה ניסיונות רצח.
כאשר החליטו שקשה להם מדי העסק שהקימו, עקרו לטבריה, ושם האלימות רק החמירה. אחרי שניסה להרוג אותה כמה פעמים (פעם ניסה לשרוף אותה ופעם חנק אותה), היא כנראה סוף סוף התעוררה וברחה. סוף סוף הבינה שאם לא תברח, היא לא תחייה עוד הרבה זמן.
הסרט של עמית גורן לא במקרה נקרא "ילדים מסוכנים". הגברים המכים מרגישים כמו ילדים. הם נשארו בליבם הילדים המוכים שהיו. זה כאילו שהם נשארו בנקודת הזמן ההיא ולא התבגרו מעולם. מדהים שהם לא מצליחים להטמיע רגשית שהם פוגעים בזולת, אלא חוזרים תמיד אל כמה הם היו מסכנים כילדים מוכים.
אני סבורה שגם אצל גיסי זה היה כך. תמיד קונן על יחסם של הוריו אליו, ותמיד טען שהוריו היו יותר גרועים מהנאצים, כי כיצד יכולים הורים לפגוע כך בילדם עצמם ובשרם? הנאצים לא ראו ביהודים בני אנוש, ואילו הורים מתעללים פוגעים נואשות בילד שלהם, זה שיצא מחלציהם ורחמיהן, זה שטיפלו בו מאז שהיה תינוק זעיר. כיצד זה אפשרי?
אין פלא שגיסי ראה באחותי המשך של הוריו שהיו מפלצות בעיניו. בעיני עצמו, הוא המשיך להיות הילד המוכה, לא הגבר המכה. אחותי סימלה בעבורו את אמו, את אביו, ותמיד האשים אותה במה שהאשים אותם. והוא התחיל לשנוא אותה בדיוק כפי ששנא אותם. תמיד אמר שחבל שהם לא בחיים, כי לו היו בחיים היה יכול להילחם בהם באינסוף משפטים. לא פלא שאחרי שאחותי ברחה ממנה, הוא עינה אותה במשפטים אינסופיים על הרכוש, בהם היא כבולה עד היום, 12 שנה אחרי מותו. וכמובן, הוא התמיד בסירובו לתת לה גט, וכרגיל, בית הדין הרבני התייחס אליו בכפפות של משי, כפי שהוא עושה עם כל סרבני הגט.
וכפי שחי תמיד, כמו כלב, כך מת. אחרי שאחותי ברחה ממנו, הוא השתלט על הבית הענקי שהיה להם בטבריה, לא נתן לה את חלקה ברווחי האכסניה שניהל שם, והלך והרקיב שם בדיוק כמו בילדותו, כמו גריגור סמסא חסר המזל.
הוא חי בחדר למטה כמו בהמה, ישן עם הכלבים, כמעט בלי קשרים עם בני אדם חוץ מלעשן לפעמים ג'ויינטים עם הפועלים הערבים שלו, וזהו. הלך ונרקב שם, עד שמת בגיל 49 מסרטן במוח, בדיוק כמו אמו לפניו. כך הרסו אותו הוריו, שעדיף היה שלא יביאו בכלל ילד לעולם. כך הם, המפלצות, כפי שקרא להם, הפכו את בנם למפלצת. מפלצת שחיה בבית הכלא הנפשי שלה, והתעללה בטרף שהיה לה בבית הכלא הזה: באחותי.
וכמו שכתבה הסופרת הנפלאה רחל איתן ב"שידה ושידות": "וההיסטוריה היא חור שמוליד חור שמוליד חור"….
והנה הריאיון שערכתי בזמנו עם אחותי ב-ווינט, משם גם ניתן להגיע לבלוגה, שם כתבה בהרחבה על חיה לצד בעלה המכה (בפס בצד ימין).
הפוך על הפוך על הפוך !
יש הרבה שאלות
למה לבחור לחיות עם אחד כזה?
מה המשיכה? למה המשיכה?
יש ילדים?
את התשובות לכך ביכולתך לקרוא בבלוג של אחותי ובראיון שערכתי איתה בווי נט. מהראיון יש לינק לבלוג.