בננות - בלוגים / / אימה בלתי נראית
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אימה בלתי נראית

 

לא התכוונתי לכתוב על הסרט הזה, אבל מאחר שהוא לא יוצא לי מהראש, החלטתי לכתוב. פדופיליה היא תחום קשה עבורי, ונראה לי שהוא כזה עבור כולנו. במקרה שלי, אולי זה גם בגלל שאמי היתה קורבן להתעללות מינית מצד הדוד שלה, ואין ספק שהנחילה לי ולאחיותיי את כל פחדיה הפרטיים והכמוסים ביותר, למרות שאנחנו, תודה לאל, לא עברנו את זה.
 פעם הציע לי סופר שנכתוב ביחד רומן שמתקשר איכשהו לפדופיליה, והרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה, וגם לא רוצה לעשות את זה. כמה שפחות נגיעה לנושא הזה, יותר טוב. לא בא לי לראות בפדופיל בנאדם, כי יותר קל לי לראות בו חרא אנושי, או בעצם, פחות מחרא אנושי, ממש לא בנאדם. ופעם, לפני שנים רבות, כשנודע לי שאחד מידידיי הוא פדופיל, החלטתי לנתק איתו את הקשר, וכך עשיתי. פשוט העדפתי לא להתמודד עם זה.
 אבל מה לעשות שפדופילים הם בני אדם, והם חיים ביחד איתנו. וגם אם אנחנו לא יודעים ולא רוצים לשמוע על זה, רצוי וחשוב לראות ולשמוע ולא לאטום את העיניים והאוזניים.
 והסרט הזה הוא סרט דוקומנטרי אוסטרי בשם "אני, פדופיל", שהוקרן ביס דוקו. זהו מעקב של מספר שנים אחר פדופיל צעיר, רק ראיונות איתו, לא שום דבר סנסציוני, אבל כמה שהסרט הזה מצמרר… והוא מצמרר דווקא משום שאנחנו מחבבים את הבחור, דווקא משום שאנחנו רואים אותו בפגיעותו האנושית. הוא מספר שחשב להתאבד בנערותו כשהבין את הסטייה המינית שלו, מספר על ילדות לא קלה ועל בעיות נפשיות, ואנחנו מזדהים ומתקשים לאטום את ליבנו אליו.
 ייתכן שאנחנו מחבבים אותו ומרחמים עליו כי הוא מצהיר שאינו מבצע, רק מפנטז. הבמאים גם מביאים נתון סטטיסטי, שייתכן שהוא אמיתי וייתכן שלא, שרבע מיליון פדופילים בגרמניה טוענים שהם נמשכים לילדים אבל לא עושים עם זה שום דבר. קשה לדעת אם ניתן להאמין להצהרותיהם, אם לאו. אם זה נכון, אז חצי נחמה. אם הם משקרים, אז זה מבעית ביותר.
 מכל מקום, גיבור הסרט טוען כך גם הוא. הוא טוען שבעבורו ובעבור פדופילים אחריםשהוא מכיר, סקס עם ילדים הוא טאבו. הוא דוחה בשאט נפש את טענותיהם המגוחכות של פדופילים רבים, שילד מעונין במין בדיוק כמו מבוגר, ומבין שגישה כזו אינה אלא שכנוע עצמי מרושע של סוצ'יופט נטול מצפון.
 אם כן, ברור שבשלב הזה בסרט האמפטיה שלנו ניתנת לו כמעט במלואה. הוא עושה רושם של בחור מצפוני, אינטילגנט, רגיש ומודע. הוא מודיע שלא יבצע דבר מהפנטזיות שלו, ויסתפק באוננות מול תמונות.
 לכאורה, זה נשמע הרבה הרבה יותר טוב מהמבצעים, כולל אותם מבצעים שלא מתנפלים על ילדים ברחוב, אלא אלה, שכמו אותו ידיד שלי מהעבר, נוסעים מדי פעם לארץ שבה נפוצה זנות של ילדים, וכך באים על סיפוקם.
 אותו ידיד-עבר שלי טען שלא יעולל מאומה לילדים ברחוב או לילדים שהוא מכיר, ואת מצפונו הרגיע בכך שהילדים שהוא קונה במדינות דרום אמריקה ממילא כבר "מחוללים", ממילא כבר מוכרים את עצמם, ואם הוא לא יעשה, מישהו אחר יעשה, ולכן זה איכשהו בסדר. הרי הוא לא אנס או כפה את עצמו, הוא "רק קנה שירות". וכשמישהו רוצה לעשות את הרע, הוא הרי יצליח לשכנע את עצמו בכל מיני דרכים עקומות.
 אבל מה הבעיה? הבעיה היא שמרבית הפדופילים (ולזה, רוב האנשים אינם מודעים), אינם אלימים, אינם כאלה שקופצים מאיזו פינה בגן ומתנפלים על ילד, ואפילו אינם צורכים זנות של ילדים; רוב הפדופילים מנהלים על פי הבנתם "רומן עם הילד". הם מתאהבים בו, ומבחינתם, יחסי מין הם חלק מאותה התאהבות. רובם אינם אלימים כלל, ואם הם נוגעים בילד באופן מיני או מקיימים יחסי מין עם ילד, זה לא בכפייה פיזית, אלא רק באמצעות מניפולציות וחיבה. ולכן, זה כנראה בסדר מבחינתם.
 לפני שנים, לאחותי היה ידיד שידע להתחבב בקלות על ילדים. ילדים פשוט התאהבו בו. פעם הוא פגש את בן אחי, שהיה אז ילד, ובן אחי התאהב בו מיידית. תמיד, אחותי ואני קצת חשדנו באותו ידיד שלה בפדופיליה, אם לא מעשית, ודאי סמויה, ואכן, פעם הוא סיפר לה שהוא חושד בזה בעצמו למרות שאינו מבצע דבר, ובכלל יש לו יחסים מיניים רגילים עם נשים. אבל באחד הימים הציע לו חבר מהעבודה לבוא אליו ולראות חומר פורנוגרפי על ילדים, והוא קצת נמשך לזה וקצת נדחה, והחליט "לא לשחרר את המפלצת", לא להיכנס לזה, למרות שאולי יש שם משהו.
 רוב הפדופילים הם כאלה. לכאורה, לא מזיקים, מתוקים, ידידותיים, ילדותיים מאוד בעצמם, ולכן מבינים את נפש הילד ויודעים כיצד להתקרב אליו. ולכן נשאלת השאלה מה הם עושים עם זה, וכמה זמן יצליחו לכלוא את זה בתוכם ויימנעו מלבצע.
 וזה מה שמצמרר ומדהים כל כך בסרט "אני, פדופיל". בתחילת הסרט, הבחור טוען נחרצות שלא יבצע ואפילו לא יביא את עצמו למצב שבו הוא עלול להתפתות. מבחינתו, כל התחככות חברתית עם ילדים היא טאבו. אבל הבמאים מראיינים אותו אחת לשנה, וככל שהוא מתבגר ומסתאב, וככל שהוא מעמיק פנימה באתרי הפדופילים ובמפגשים עימם, הוא מתחיל להגמיש את האידיאלים שלו. פתאום זה כבר בסדר להיות עם ילדים, וזה אפילו לא נורא לישון עם ילד ולהתכרבל איתו, כל עוד הוא מצליח לשלוט בעצמו. ומה הלאה? מי אמר שהבמאים לא ישובו אליו בעוד כמה שנים, וגם את החוקים האלה הוא יגמיש עוד ועוד?
 בתחילה מזכיר הבחור נער מתוק, וככל שהשנים עוברות, הוא נהיה כל הזמן קצת יותר מפחיד, קצת יותר אטום, קצת יותר עסוק בשכנועים העצמיים המעוותים שלו שאפשר ללכת יותר ויותר רחוק עם ילדים. אין ספק שזה קורה לו בעיקר מפני שרוב חבריו הם פדופילים, והוא מושפע מהם. את רוב זמנו הוא מבלה בפורומים האלה, ולפעמים הם הולכים בחבורה לאתרי נופש שמבלים בהם ילדים, ומתחילים להתקרב אליהם.
 אז מה עושים? איך שוברים את מעגל הקסמים האיום הזה? גיבור הסרט מספר על עצמו שהיה ילד רגיש, מופנם ומאוד חרד. הוא עשה פיפי במיטה עד גיל 7, ותמיד היו לו "טיקים" בפנים. למרות שהבמאים לא שואלים אם הוא עצמו היה קורבן להתעללות מינית בילדותו, אין ספק שתיאורו את עצמו מעיד שמשהו קשה קרה בילדותו, אולי בילדות המוקדמת מאוד, ואולי לכן הוא באמת לא זוכר שקרה לו משהו, ולא מסוגל לחבר בין הילד הנפגע שהוא היה, למבוגר שהפך לפדופיל. כך או כך, אין ספק שהיה בילדותו משהו שהוביל למבוגר שהוא הפך.
 למרות שרבים מהפדופילים מודים שעברו התעללות מינית בילדות (וכך גם רוב הזונות), ישנם כאלה שטוענים בתוקף שלא עברו דבר כזה. אבל צריך לזכור שטראומה גורמת לפעמים לתעתועי זיכרון, שלא לדבר על כך שילד שעבר התעללות מינית בילדות המוקדמת ובינקות, לא יזכור מאומה מזה.
 לפני שנים, כשהייתי ב"ייעוץ הדדי" (שיטה פסיכולוגית קבוצתית שמולדתה בארה"ב), פגשתי לא מעט ניצולות של גילוי עריות בילדות. אחת מהן כלל לא ידעה שעברה דבר כזה, ורק הרגישה תמיד מאוד רע עם עצמה וסבלה מבעיות רבות במיניותה. אבל בסשנים של ייעוץ הדדי, פתאום החלו לצוץ לה שברי זיכרונות, אימאז'ים ליתר דיוק, עד שהפאזל נפתר. לאט לאט היא נזכרה בדודה שהתעלל בה מינית בהיותה בת 4. כשהזיכרונות החלו להציף אותה, התחילו להשתחרר גם רגשות קשים, וזה עזר לה להתרפא. כך שגם מי שטוען שלא עבר התעללות מינית בילדות, קרוב לוודאי שכן עבר, ולכן המוקד צריך להיות תמיד שם.
 פדופיל מבוגר שעימו נפגש גיבור הסרט, אומר שאחרי 20 שנה כפדופיל, שלטענתו "רק חשף את עצמו בפני ילדים בגינה הציבורית, אך לא ביצע דבר", הוא החליט לעבור סירוס כימי. הוא הבין שהבעיה שלו רק הולכת ומחריפה, ומאחר שאינו רוצה לפגוע בילדים, החליט לבטל את היצר המיני. אבל כמה פדופילים הם מספיק מצפוניים כדי לעשות דבר כזה מיוזמתם? והאם אנו, כחברה "הומנית" כביכול, מוכנים לכפות את זה על פדופילים, או שלא, כפי שקורה כיום בארצנו?
 לפני שנתיים ראיתי סרט עלילתי על פדופיל. סרט עגום מאוד, וגם מייאש ביותר. מבחינת אותו סרט, אין תקווה למצב הזה. אחרי שהגיבור משתחרר מהכלא על תקיפה בילדה, הוא הולך לטיפול פרטני ואישי, אבל שום דבר לא עוזר, ובסיום הסרט הוא מתאבד. אז מה יכולה החברה לעשות כדי למנוע מילדים נוספים להיפגע, אך גם לאפשר לפדופילים חיים סבירים?  
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל