בננות - בלוגים / / ובכל זאת, קדושת החיים
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

ובכל זאת, קדושת החיים

 

 

 לזכרו של שי אריה מזרחי, משורר שאבד לנו וחבר יקר לבלוגייה

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:26.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;}

לא פעם רציתי להתאבד. אני מכירה את רגשות הדיכאון והאובדן שמסוגלים להציף את הנפש.

מחשבות על התאבדות החלו לצוץ אצלי בגיל ההתבגרות. אני מניחה שמעבר לסערות הנפש המאפיינות את הגיל הזה, ומעבר להיסטוריית הנפש הלא הכי בריאה שיש אצלנו במשפחה, והעובדה שגם אמי הייתה די דיכאונית – מעבר לכך אני מניחה שגם החיים בביתנו תרמו לכך. העובדה שבדיוק בגיל ההתבגרות התרחשו מירב הדברים הקשים במשפחתי (אחותי הגדולה הסכיזופרנית שחזרה לגור אצלנו עם בתה התינוקת, שאני עצמי גידלתי, ועוד דברים הקשורים בכך, עליהם כתבתי בהרחבה בבלוגיי), תרמו אף הם לתחושה שלפעמים הכול סגר עליי. אני זוכרת לא מעט לילות שבהם נרדמתי בבכי שממש הרטיב את הסדין…

וכמובן, בהמשך, בשלהי שנות העשרה ובראשית שנות העשרים, באו אהבות מיוסרות שגרמו לי לכאבי לב, לאותם לילות של בכי שאותם הצלחתי להפסיק רק בשתיית כוס מים גדולה מלאה בוויסקי או ברנדי  או וודקה, וכן – גם לאותן מחשבות בעלות אופי אובדני.

אני זוכרת שפעם דיברתי על כך עם ידידי מן העבר, אילן שיינפלד, והוא פשוט אמר לי: "למה שלא תכתבי על זה?" ואכן, הלכתי וכתבתי סיפור ובו כל שיטות ההתאבדות שחשבתי עליהם. ואיזה סיפור מצחיק זה יצא, שגם הצליח לעודד אותי.

כמה פעמיים הייתי קרובה לביצוע. פעם, בגיל העשרה, אספתי את בקבוקי הוואליום שהיו בבית, אבל זה לא הספיק לשום מהלך התאבדות רציני. בפעם השנייה, בצבא, בעקבות כאבי לב מרומן לא הכי מוצלח, ממש עמדתי להיכנס מתחת לגלגלי מכונית, אבל הפחד הענקי שמילא אותי, שהוא כנראה רצון החיים, עצר בי ברגע האחרון. ובפעם השלישית, בשלהי שנות העשרים שלי, כאשר הייתי באמריקה אצל בן זוגי, שעקר לשם מטעמים משפחתיים, ואני באתי לגור איתו, והחיים יחד נעשו בלתי נסבלים, נטלתי לילה אחד כשהוא ישן את אחת מאמפולות האינסולין שהוא נטל נגד סוכרת הנעורים שסבל ממנה, והחלטתי שזהו, אני אזריק לעצמי ואמות מהר מהיפו-גלוקמיה. כבר שאבתי את הנוזל השקוף לתוך המזרק, אבל אז בא אותו פחד מוות עצום, משתק, שהוא כנראה רצון החיים, ולא הצלחתי לעשות את זה.

אז אני מכירה טוב טוב את הרצון הזה למות, להיכחד, לא להרגיש יותר את הסבל שנגרם גם מדברים מיידיים, וגם מכאבים פרהיסטוריים הכרוכים בהיסטוריה משפחתית. ואני מבינה גם מי שסובל כל כך, ובוחר בזאת כדרך מילוט. הייתי שם לפעמים, אני מכירה את זה מיד ראשונה, למרות שמעולם לא סבלתי מדיכאון קשה או כרוני, רק מעגמומית זמנית, סוג של מלנכוליה שהרבה יוצרים סובלים ממנה לדעתי.

אני עצמי התגברתי על כך, תחילה באמצעות טיפול פסיכולוגי בן 6 שנים שהייתי בו, שהצליח לשחזר בתוכי אם חיובית במקום דמות האם הבעייתית שהייתה בעבורי אמי. הפסיכולוגית שלי כל כך הכילה אותי, שהצליחה לתקן את דמות האם "הרעה", הקרה, המופנמת בתוכי.

ואכן, באותן שנות טיפול, לא רק שכבר לא היו לי שום מחשבות אובדניות, גם לא הייתי יותר מדוכדכת או שטופת יגון. ממש קמתי בבוקר בשמחה ל"מלאכת החיים", שבעבר היתה מאוסה עלי, והרגישה לי כמין עול סיזיפי.

אבל החיים הם דינאמיים, ובאמצע שנות השלושים לחיי, אחרי כמה שנים ממש טובות, מקצועית ואישית, עברו עלי שוב כמה חבטות – מות אבי האהוב מסרטן קשה, עיתון "על המשמר" שנסגר ואיתו נסגרה גם עבודתי ארוכת השנים והמספקת כמבקרת קולנוע, ועוד כל מיני כאלה – והדכדוך והרצון להתאבד חזרו לזירה.

הפעם פתרתי את זה בעזרת כדורים. אחרי שנים של הסתייגות מטיפול תרופתי, הבנתי שהשד לא נורא כל כך, וכדורים יכולים רק להועיל. אז למה לא לנצל אותם? למה לפחד מ"הלא נודע", כביכול, שמסמלים הכדורים נוגדי הדיכאון והחרדה להרבה אנשים הפוחדים מהם?

ושוב אומר, שלפעמים, גם היום, אני שוקעת בסוג של מרה שחורה, כי גנטית ופסיכולוגית היא חלק מ"הדיסק הקשיח" הבילט-אין שלי. ולכן אני מבינה אנשים שמרגישים שהם לא יכולים יותר, אפילו לא עוד רגע אחד בעולם הזה. וכאדם המאמין באלוהים, אני מאמינה שלמרות שהחיים ניתנו לנו שלא על מנת שנחסל אותם, אלוהים בכל זאת רחמן וסולח למי שלוקח את חייו במו ידיו בשל סבלו הרב, הנפשי או הפיזי.

ובכל זאת, הרבה פעמים כשאני שומעת על התאבדויות, ליבי דואב כי אני יודעת שלא פעם הרגשות הקשים יעברו, ושלמרות הקלישאה, "מחר הוא באמת יום חדש". ולפעמים אפילו משהו קטן יכול לעודד אותך. פעם למשל, בתוך ענן דכאוני ומחשבות אובדניות, פתאום הגיע עבדה, החתול הפרסי הנפלא ביותר בעולם, ולמרות שהיה קיץ ונורא חם, ולמרות שלו היה תמיד נורא חם בגלל פרוותו העבותה – למרות זאת הוא התיישב עלי, דבר שלא עשה מעולם.

ובאותו רגע נטש את ליבי הרצון למות, ושוב רציתי לחיות. בגלל מחוות אהבה קטנה של חתול. לפעמים זה כל מה שצריך כדי לרצות שוב לחיות. ולפעמים באמת בא יום חדש ומרפא ומטשטש את עקבות פחדי הלילה.

ועל כן, עצוב לי כל כך על מי שממהר לסגור את הדלת על חייו…

 

 

 

 

 

15 תגובות

  1. אני כל כך כל כך (כל כך!) מסכימה (ו)אתך, מההתחלה ועד לזנב החתול. אם יש מישהו ספציפי שחשבת עליו כשכתבת, ממש חשוב שהוא יראה את זה, זה יכול לעזור.

  2. יפה האומץ שלך בחשיפה
    הכאב הוא כפול על תחושת ההחמצה
    וזר לא יבין זאת כמוך
    תודה

  3. תודה יעל על פוסט מצוין וחשוב, גלוי לב ונוגע ללב.

  4. שלום יעל
    קראתי בעניין ובצער את כאבייך ודרכי התמודדותך עם משברי החיים.
    דבר אחד אני לא מבין: מדוע השתמשת בביטוי "קדושת החיים". הרי מי שמאמין בקדושת החיים, טוען שהחיים, גם אם הם איומים ומסבים סבל בלתי נסבל, אסור להפסיקם. וכמו שהבנתי, הבחירה שלך בחיים לא נבעה מקדושת החיים, ולא מהציווי האלוהי, אלא מפחד המוות ויצר החיים.

    • החיים והמוות ביד
      רועדת, תן לרעד
      להתגבר, לחשמל
      בזרם חדש
      של קדושה
      של חיים
      ובלבד
      שתאמין.

      • לענת
        אין לי בעיה עם התפיסה של "קדושת החיים". רק הרגשתי שיעל השתמשה בכותרת הפוסט, בביטוי שגור זה. אבל הטקסט הכנה והחשוב שלה ,בעצם יוצא נגד הכותרת.

        • יש לי תחושה שאתה מתעסק בקטנות כשמדובר בגדולות ונצורות במקרה זה – בחיים עצמם. ברור שאדם שנתקף נטייה אובדנית אינו עוצר וחושב רגע – ומה על קדושת חיי? ברור שמה שמושיעו זה יצר החיים, משהו אולי וכנראה חייתי לגמרי. העניין הוא שלתחושתי ולהבנתי ידיעת קדושת החיים איכשהו מצויה בתכנות הגנטי שלנו כבני אדם, כדי להגן עלינו ממו ידינו. כי רק בני אדם דפוקים דים וכשירים לשים קץ לחייהם. תגיד, ראית פעם חיה שמתאבדת?

          • תודה ענת על המחמאה.
            אני אחליט במה אני בוחר להתעסק.
            יעל בחרה לשים בכותרת את המושג "קדושת החיים". טענתי, שמושג זה כפי שמקובל להבינו, לא בא לידי ביטוי בדברים החשובים והמרגשים שכתבה.

            • נעלבת?! אם כן, אני מתנצלת. לא זו היתה הכוונה. ההתייחסות שלי עד כמה שהתכוונתי אליה היתה עניינית גרידא ובמסגרת הדיון המילולי בשאלה קיומית.

  5. יעל, דברים מרגשים כתבת…
    החיים הם מאבק ויש המרימים ידיים. הקושי הוא שלא תמיד יודעים מה מתרחש בליבם ולכן העזרה לא מגיעה בזמן…

  6. לרעיה, לצערי, כתבתי מאוחר מדי. וכמה צר לי. כמה צר לי שאדם בו מדובר לא דיבא איתי למזל, אולי יכולתי לעזור לו.

    גיורא, הכותרת יש בה גם מן האירוניה וגם מן האמת הקמאית. ז"א, ענת הבינה בדיוק למה התכוונתי. למרות שאיני מקדשת את החיים, ואני מבינה מתאבדים, וכפי שכתבתי, כאדם מאמין אני מאמינה שאלוהים סולח לסובלים מאוד על שהם נוטלים את החיים שהפקיד בידיהם (ז"א, שבניגוד לדתיים, איני חוושבת שהתאבדות היא עברה וחטא)- למרות כל זאת, אני מאמינה שאדם, לפני שעושה זאת, כדאי היה שינסה לראות שחייו יקרים ןקדושים, לו לזולת, לו עצמו. ולכן הכותרת.

    • צ"ל, כמה צר לי שהאדם בו מדובר, לא דיבר איתי, למשל, אולי יכולתי לעזור לו מנסיון דומה בחיים.

    • אגב, גיורא, עכשיו כשפרסמתי את הרשימה גם ברשימות, לקחתי את דברייך בתור עצה, ושמתי כותרת אחרת, כדי שלא יהיו אי הבנות. כי איני מתכוונת לקדושת החיים במובן הדתי, אלא האישי בלבד.

  7. יעל, כתוב יפה ונוגע.

  8. איי איי איי יעל,
    כמה נכון כמה אמיץ מצדך שוב ושוב לשתף ברמות עמוקות כאלו.
    אני לא מעיזה לדבר בציבור על מאית ממה שעברתי בחיי

    שבת שלום יקירה :) ותמיד יישר כח ממני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל