בננות - בלוגים / / לסלוח לה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

לסלוח לה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

כמה חודשים לפני מותה, חלמתי שאני מחבקת ומנשקת אותה. בחלום, לבי ממש יוצא אליה מאהבה, ואני אומרת שוב ושוב: "אימא, אני כל כך אוהבת אותך, אני כל כך אוהבת אותך, אימא," וליבי חם-חם-חם מרוך ואהבה.

 והרוך מהחלום המס את הטינה שהתבצרה בי בשנים האחרונות שלפני מותה, בעיקר אחרי שחלתה והלכה לבית אבות סיעודי, והטילה על אחותי ועלי את הטיפול באחותנו הגדולה, נכת הנפש. וזה גרם לי כזה כעס, זה שהיא מטילה את זה עלי, אחרי שכל השנים היא ואבי לא טיפלו בנושא כראוי, והביאו את הדברים לידי כך שהם למעשה מטילים עלינו את בִתם הבעייתית, שהגיעה למצבה באשמתם, בשל חוסר טיפולם ההולם, שיפוטם הלקוי, וכו'.

 מספר שנים התבוססתי בכעס הזה, מאז שהלכה אימי למוסד הסיעודי לפני שש שנים. ובאותן שנים חלמתי לפעמים חלומות מזוויעים, כיצד אני מכה את אמי, מרביצה לה ממש חזק, בבוקסים, ופעם אחת אפילו השלכתי אותה מחלון מרפסת ביתי. אם היה בי כעס עליה בחיים עצמם, ביומיום, אין ספק שהתת מודע שלי אפילו כעס יותר, וידע לבטא את זה יפה מאוד, עד הסוף, את מה שבמודע לא יכולתי לבטא, כמובן.

 והיה זה כעס, שאפילו לא היה קשור לכך שבשל מגבלותיה שלה, לא יכלה אימי לאהוב אותי בילדותי ולהיות לי לאם כפי שאם צריכה להיות. הכעס שתסס בי היה בשל כך שהיא הטילה עלי ועל אחותי את האחות הגדולה. שלא דאגה לשום דבר קודם לכן, וציפתה שלאחר מותה, או כשכבר לא תהיה כשירה לכך, כפי שקרה עם מחלתה, היא פשוט תפיל עלינו את האחות הגדולה… אם כבר מדברים על אבות אכלו בוסר, ומה קורה לשיניים של הבנים.

 ואז, באותו חלום, כמה חודשים לפני מותה, קמתי בבוקר וממש חשתי בלבי את האהבה אליה. פתאום משהו בי פקע, איזה פקק נפתח, ומוגלת הכעס, והכאב שהביאה איתה, פשוט יצאה החוצה ונעלמה. משהו רך התמלא בי.

 לא הבנתי כיצד זה קורה לפתע פתאום, אבל הנחתי שזה קשור לכך שכמה חודשים לפני כן, סוף סוף הצלחנו לסדר לאחותנו הגדולה, הסכיזופרנית, מקום בבית אבות סיעודי לתשושי נפש, והלחץ בשל העול שהוטל עלינו, התמעט בהרבה, אפילו כמעט נעלם.

 זה לא שהדאגה נגמרה, כנראה שתמיד נדאג לה, לאחותנו הגדולה. את הירושה הזו שקיבלנו בעל כורחנו מההורים, אי אפשר למחוק או לבטל. אחרי הכול, היא בעצמות. אבל כאשר כבר לא הצטרכנו לטפל בה בעצמנו, ועתה היא במקום מוגן שבו דואגים לה ומטפלים בה, הנטל העצום פחת, ועימו גם הכעס העצום על כך שהאחות הוטלה עלינו בעל כורחנו ובניגוד לרצוננו.

 אחרי אותו חלום, שוב לא חשתי עוד את הכעס. ממש כאילו הוא נעלם. וכנראה שבאמת נעלם. ולמרות שלא אמרתי לה דבר, לאימי, כי ממילא לא היתה בשנותיה האחרונות במודעות מלאה, וגם לא שמעה למרות כל מכשירי השמע שקנינו לה – למרות זאת, ידעתי שהיא מרגישה שאני כבר לא כועסת עליה. ידעתי שאני שולחת לה מעין "גלי טלפתיה" של רגשות: "אני כבר לא כועסת עלייך. אני סולחת לך. אני אוהבת אותך."

 בכל שנותיה במוסד הסיעודי, שבהן היא רק התקיימה אבל לא חייתה, ואם חיה בכלל, אלה היו חיים ללא כל איכות חיים; בכל השנים הללו, שבהן קיוויתי שהיא תמות כדי שתחדל לסבול כל כך – לא הבנתי מדוע במצבה הגופני הירוד היא ממשיכה לחיות. אחותי ואני תמהנו רבות כיצד אינה הולכת לעולמה בעקבות שלל מחלותיה.

פעמים רבות שאלנו את עצמנו אם מי מאיתנו, או כולנו, למעשה "לא משחררים אותה". אולי כעס או פחד או חרדת נטישה או רגש אחר של מי מאיתנו, מונעים ממנה ללכת. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני שחררתי אותה מזמן, ולכן זה בטח לא בגללי. היום אני לא בטוחה בזה כל כך. אין ספק שגם אחי ושתי אחיותיי היו כבולים אליה בדרך זו או אחרת שאולי מנעה את לכתה מכאן. אבל היום אני סבורה שגם לי היה חלק בכך, בשל הכעס הענקי הזה שכסס בי.

אני חושבת שאימי כנראה חיכתה (אולי בלא ידיעתה, רק בתת-מודע שלה), לכך שנסדר את אחותנו הגדולה במקום טוב, ושנפסיק לכעוס כל כך עליה, על אמי. ואני יודעת – ואת זה ידעתי והרגשתי כה חזק ביום שבו הודיעו לנו על  מותה – שהיא יודעת שסלחתי לה, שאני משחררת אותה.   

 

9 תגובות

  1. האין צנזורה שלך בכתיבה מעוררת קנאה. וכן, זה מכבר הגעתי למסקנה כי מה שלא גלוי לעינינו בכל רמה – כלומר התת מודע, למשל, או אנרגיות או כל חומר אנושי אחר שאינו ניתן לתמלול וללכידה שכלית הוא בעל כוח עצום ורב וקובע את המציאות הבלתי נתפסת כנראה לעולם ועד, לא באמת. העיקר שזכית ומחלת ושחררת – והשתחררת!

  2. אין כמו הגאולה הזאת יעל יקרה השחרור מהכעס
    והסליחה
    ואני נפטרתי מהכעס הזה כלפי אמי לאחר שכתבתי את ספרי "לאורה"

  3. אביטל קשת

    מרגש. גם כי עברנו איתך כאן את כל התהליך.

    וגם כי כתבת את זה כך.
    אין כמו לשחרר.

  4. אומי לייסנר

    איתך, יעלה, גם אצלי התזמון כל כך מובן עתה. חיבוק, א.

  5. ריקי דסקל

    יעל איזה מטען עצום
    והסליחה היא החוף הכי בטוח

  6. יהונדב פרלמן

    מצטרף לדבריה של ענת. סיפור חשוף ומטלטל.

  7. עקיבא קונונוביץ

    יעל, הוידוי שלך נוגע ללבנו.

  8. יעל ישראל

    תודה תודה תודה חברים. כן, כולכם עברתם את זה איתי דרך המילים.

    • יעל יעלה, סכין המילים שלך: מעמיקה, מוציאה את המוגלה, ומעוררת את השאלה האם יש סליחה חפה מטינה? ובכל זאת הסליחה מטהרת, ואני יודעת על מה את מדברת אהובה. הכוח שלך בכתיבה משאיר אותי תמיד חסרת מנוחה. חיה אסתר

השאר תגובה ל אביטל קשת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל