הכמיהה לילד – בכל מחיר?

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אין ספק שכמיהתה לילד של אישה צעירה הלוקה במוגבלות שונות (חצי גוף משותק ובעיות קוגניטיביות), שבוטאה בכזו תמימות בתוכנית "במבט שני" מאמש, אין ספק שהיא נוגעת ללב. איש לא יישאר אדיש מול בקשה כה תמימה של אישה להביא ילד לעולם. אבל כמו תמיד עולה השאלה: באיזה מחיר? טובת מי חשובה כאן: טובת האישה שכמהה לילד, גם אם תתקשה מאוד לגדלו (או אולי בכלל לא תוכל לעשות זאת), או טובת הילד שייוולד?

והנה, השבוע שמענו על ועדה להפריות מבחנה באחד מבתי החולים בארץ, שאישרה הפריה לאישה בת 53, בעלת פיגור שכלי, ולבעלה, הלוקה בשיתוק מוחין, אפילפסיה ועוד שלל בעיות. להגנתם טוענים הרופאים, שהורי הבעל הם עשירים ומטפלים בזוג, מה שאומר שהילד יזכה לטיפול על ידי מטפלים.

האם זה מה שמגיע לילד עוד לפני שנולד? שיטפלו בו מטפלים, מפני שהוריו לא מסוגלים לכך? ואם הם אינם מסוגלים, אז בשביל מה ילד? מה, ילד הוא בובה חמודה? חיית מחמד שצריכה לשמח הורים אומללים? אין לו זכות קדימה לקבל את מלוא הטיפול מהוריו הביולוגיים?

המונח "מסוגלות הורית" עולה תמיד כאשר יש צורך להוציא ילדים מבתיהם כי הוריהם אינם מטפלים בהם כראוי. אז איזו מסוגלות הורית יש לאותו זוג שיזכה עכשיו לטיפולי הפריה, או לזוג הלוקה בשכלו מהכתבה ב"מבט השני"? האם ילדיהם לא זכאית אפריורית להורים בעלי מסוגלות הורית? אם לוקחים להורים ללא מסוגלות הורית את הילדים ומעבירים לאומנה, אז איך זה שמתירים בכזו קלות הורות להורים, שברור שאין להם מסוגלות הורית, להביא ילדים לעולם? איזה היגיון יש כאן?

הוריי הגבר בן ה-44 (הנשוי לאישה בת ה-53 שתזכה עתה לטיפולי הפריה) הם ודאי כבר בני שבעים לפחות. גם ככה בוודאי קשה להם מאוד לטפל בבנם ובאשתו המוגבלים מאוד, אז לטפל עכשיו בנכד/ים שייוולדו, בטח לא יהיה קל, מה גם שהגיל עושה את שלו, והרי החיים נגמרים מתי שהוא, לא? כמה שנים הם עוד יוכלו לטפל בנכד/ים הללו? כמה שנים נותרו להם? מה שאומר, שעיקר הטיפול ייפול על מטפלים בשכר. אז בשביל זה מביאים ילדים לעולם?

שוב אומר: אני מבינה מאוד את כמיהתם של אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות או נפשיות קשות, לילד. ועדיין, מאחר שבמקרה הזה, הכמיהה הטבעית והאנוכית לא מגובה בשום יכולת הורית, אין שום סיבה מוצדקת לאשר זאת. גם אישה מבוגרת "נורמלית" שעוברת הפריות בגיל מבוגר עושה זאת על כרעי תרנגולת, אז על אחת כמה וכמה אישה בעלת פיגור שכלי או מגבלה קשה אחרת.

אינני מבינה מדוע בתקופה שבה לילד יש כבר זכויות, ומכירים בהיותו יצור שזכאי למלוא הזכויות, הווה אומר, שאינו רק "משהו" שמביאים לעולם כי "ככה זה" – מדוע אנו עדיין רואים בזכות ההורה להביא ילד, זכות תקפה וחשובה יותר מזכותו של הילוד?

אזכיר כאן שוב, בפעם המיליון בערך, את המקרה המשפחתי האישי שלי. מי שקרא את הפוסטים שלי במהלך השנים, בוודאי זוכר את הסיפור. אחותי הגדולה, חולת הסכיזופרניה, הביאה שני ילדים לעולם. את שניהם לא יכלה לגדל. את הבת הגדולה גידלנו אני ואמי, ואת הבן שנולד אחר כך, מסרו למעונות הילד של ויצו, וכאשר היה בן 12, למרות שעדיין התמידה אחותי בסירובה לאשר שיתנו אותו לאימוץ, בית המשפט קבע שהוא יימסר לאימוץ, וכך היה.

מיותר לציין ששני הילדים הללו סבלו רבות, ובמקרה של הבת הגדולה של אחותי, יוצא שגם אני סבלתי מאוד, שכן בהיותי בת 12-13 כבר הפכתי לאימא מחליפה, ואין זו התנסות ששום ילד צריך לעבור. כך שכאשר שוקלים את כל התמונה, מגלים שגם בני משפחה אחרים עלולים להינזק ממהלך לא אחראי כזה, לא רק הילד שנולד להורה לא כשיר.

אבל העיקר הוא הילד. למרות שרובנו מחשיבים קודם כל את הזכות שלנו, את ההנאה שלנו, את ההגשמה שלנו על פני זו של הזולת, כי כך אנו בנויים – אנוכיים, מה לעשות – חובה לעגן תחוקתית את זכותם של ילודים שלא נולדו, כדי למנוע מהם סבל וצער אם ייוולדו.

נכון שאין ערובה לשום ילד שנולד, שחייו יהיו טובים ושיזכה למלוא הטיפול והאהבה ההורית, אבל מדוע לא למזער נזקים ולמנוע מראש סבל כזה, אם אפשר?

לתחושתי עברנו כבר את כל הגבולות האדומים בטיפולי ההפריה האלה. קשישות בנות שבעים שמתות כעבור שנתיים, זוג קשיש בהודו שמת כעבור שנים ספורות והותיר יתומים, והנה, עכשיו גם אנשים בעלי מוגבלויות קשות. וכבר אינני מדברת על האספקט הגנטי, שגם הוא קיים ויש להכלילו, ואף לא מדברת על כך שילדים להורים מוגבלים נדונים להיות המטפלים שלהם כשקצת יגדלו, ועוד זוועות כאלה.

ובאמת, לתחושתי העמוקה, הורי הבעל במקרה ההפריה המדובר הזה, הם אולי אלה שרוצים בכך. כך הם מייצרים לעצמם מישהו שיטפל בילד שלהם אחרי מותם. סידור נוח, לא?