אישה קשישה, מאוד קשישה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

ירד גשם בלוויה של אמי. גשם דק ודוקרני. והקור חדר עמוק עמוק לעצמות. בחלקת גאולה נקברה, לצד קברו של אבי, שנפטר לפני 18 שנים. לא האמנתי שחברה קדישא ישמרו לה את הקבר שלצידו, אבל הם שמרו. מילאו את בקשתה.זה שימח אותי.

לא מעט נשים קבורות שם לצד בעליהן, ועדיין יש לא מעט בורות פעורים לצד מצבות של בעלים, הממתינים לנשיהם שתאספנה גם הן לאדמה. לפי איך שזה נראה בשטח, לוקח לזוגות הרבה שנים להתאחד. הבעלים תחילה, הנשים, אחרי הרבה שנים… 

לא רחוק משם, בחלקת החסד, נקברה באותו היום המשוררת ש.שפרה. המסך האלקטרוני בכניסה לבית העלמין ירקון הודיע על כך באותיות ענק ירקרקות ומרצדות: בעשר וחצי לווייתה של ישראל לינה, באחת עשרה לווייתה של שמואלביץ שפרה.

משום מה, זה נראה לי קצת סמלי ששתיהן מתו באותו היום – יום חמישי בערב, ונקברו באותו היום – יום שישי בבוקר. אינני יודעת מי בא ללווייתה של ש. שפרה, שהיתה משוררת שמאוד אהבתי. אבל בלוויה של אמי היו קומץ אנשים. לוויה עצובה. גלמודה. רוב קרובי המשפחה הזקנים מתו מזמן, ולצעירים, אין זמן.

לזכר שתיהן, אמי וש. שפרה שנקברו באותה העת, אני מעלה כאן שיר נפלא של ש.שפרה, על הזִקנה הארורה והמחלות האיומות שדרסו את שתיהן שנים לפני מותן בכאב.

בכיסא גלגלים ברחוב בוגרשוב/ ש.שפרה

בִּרְחוֹב בּוּגְרָשׁוֹב אִשָּׁה קְשִׁישָׁה, מְאֹד

קְשִׁישָׁה, מוּבֶלֶת בְּכִסֵּא גַּלְגָּלִים בִּידֵי פִּילִיפִּינִית

נְמוּכַת קוֹמָה, כִּמְעָט בְּגֹבַהּ רֹאשָׁהּ שֶׁל הַיּוֹשֶׁבֶת

בַּכִּסֵּא, עַל צִפָּרְנֶיהָ מְשׁוּחָה לַכָּה

כְּחֻלָּה וְעַל קַרְסֻלָּהּ מְהֻדֶּקֶת אֶצְעָדָה

מְשֻׁבֶּצֶת אַבְנֵי טוּרְקִיז, מִשָּׁם

וָמַעְלָה גּוּפָהּ מְטֻשְׁטָשׁ צוּרָה, נוֹזֵל בְּחֻלְצָה

וַחֲצָאִית סִינְתֵּטִיִּים, לֹא תוֹאֲמִים זֶה

לַזֶּה, עַל רֹאשָׁהּ מָשׁוּךְ כּוֹבָע טֶמְבֵּל בְּצֶבַע

חָאקִי, עֵינֶיה מֻסְתָּרוֹת בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ, מוּבֶלֶת

בְּהֶמְיַת תְּכוּנָה בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וַאֲנִי בְּיָדִי

"בַּיָּמִים הָרְחוֹקִים הָהֵם" בִּכְרִיכָה מְשֻחְזֶרֶת, רַק

מְעָט נוֹתָר מֵהֲדָרוֹ שֶׁל פַּר הַפֶּרֶא בְּרֹאשׁ הַנֵּבֶל, כֻּלִּי

קִנְאָה בְּאִשָּׁה קְשִׁישָׁה, מְאֹד קְשִׁישָׁה, שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לָהּ לְהַדֵּק

אֶצְעָדַת אַבְנֵי טוּרְקִיז עַל קַרְסֻלָּהּ, וְלִמְשֹׁחַ צִפָּרְנֶיהָ בְּלַכָּה כְּחֻלָּה.

מתוך הקובץ "משי לחשת לי".