בננות - בלוגים / / בנים גידלתי והם פשעו בי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

בנים גידלתי והם פשעו בי

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מאחר שכולנו די נרקיסיסטים, רובנו, בסתר הלב, עושים ילדים כדי שהילדים יאהבו אותנו. אולי סוף סוף יהיה מישהו שיאהב אותנו כמו שאנחנו, שיהיו מסור לנו באמת, שיאהב אותנו תמיד, לנצח. הזוגוש, כמו שנולית כותבת, הוא בסופו של דבר אפיזודה חולפת ומאכזבת, אבל ילדינו, שיצאו מבני מעינו, ברור שהם יהיו איתנו לנצח, הם לא יעזבו, הם יאהבו לנצח.

 ומובן שבשלב הזה, אפוף האדים הרומנטיים, אף אחד לא מעלה על דעתו שילדיו כשיגדלו, ייגעלו ממנו, ישתעממו ממנו, ילעגו לו בפניו או מאחורי הגב, יסלדו ממנו, יעדיפו לעשות כל דבר רק לא להיות במחיצתו, והכי גרוע: ישנאו אותו. פשוט ישנאו אותו שנאת מוות. כל מי שמביא ילד, אפילו לא מעלה את זה על דעתו. גם לא אלה שלא סובלים את הוריהם. הם בטוחים שלהם זה לא יקרה. הילד שלהם יאהב אותם תמיד, לנצח. "הרי אני אדם כזה נפלא, ברור שילדי יאהב אותי, איזו שאלה?" חושב/ת המוליד/היולדת הממוצע/ת.

 "גידלנו לעצמנו שונאים גדולים. ניקינו להם את התחת, הנקנו אותם, והם גדלו והפכו שונאים שלנו." לא האמנתי שאי פעם אשמע את השוס הזה יוצא מפיו של הורה. אבל אמרה את זה הסבתא של אביעד קיסוס בסדרה דוקומנטרית מצוינת בשם "סוף לסיפור" של ברק היימן, שמוקרנת ב"יס דוקו".

 הסרט שובר הלב הזה אומנם עוסק בגירושים, אבל אחת הגיבורות, האימא הטרחנית של אביעד, נפגשת עם אמה הפולנייה, והאם הפולנייה אומרת את זה: "גידלנו לנו שונאים". מובן שהיא אומרת זאת בתלונה, מבלי להבין בכלל את חלקה, ואת חלקם של כל ההורים, בשנאה הזו של הילדים, שהולכת ותופחת בילדיהם מדי יום מרגע שהם עומדים על דעתם. כאם פולניה, היא אומרת זאת כדי לגרום לבתה רגשות אשם, שאכן, מעווה את פניה בגועל מעורב בזעזוע למשמע דברי אמה הזקנה.

 אבל מה שהאם הפולנייה הזקנה לא הבינה, הוא שאמרה דברי חוכמה כה עמוקים, ששום הורה לא מוכן לקבל ולהבין, לא כשהוא עומד להביא צאצאים "שיאהבו אותו לנצח", ואפילו לא כשהוא כבר זקן, שנוכח על גופו, יום אחרי יום, בסלידה האיומה של ילדיו ממנו.

 ומה שהכי גרוע, ששום הורה לא מוכן להבין ולקבל את חלקו המכריע, הקרדינלי, בשנאת ילדיו שבוא תבוא. חלק סבורים שזו רק פאזה כזו של גיל ההתבגרות שתעבור כשהילד יתאפס על עצמו כשיתבגר, ומקסימום, כשיהיו לו ילדים  בעצמו והוא יבין "מה זה להיות הורה" – ובקיצור, זה לא באמת שהילד לא סובל אותי, זה רק "שלב מעבר כזו", והוא עוד יתעשת.

 ומה שעוד יותר גרוע, שהורה, כל הורה, לא מסוגל להבין ולקבל שהוא האחראי היחיד לשנאה ולסלידה הזו שתתבשל בילד. הוא לא מבין שבכל דבר שהוא אומר, בכל דבר שהוא עושה, בכל שגיאה קטנה של הורות, אפילו הכי קטנה – הוא סולל את דרכו להיות שנוא נפשם של ילדיו בהתבגרם. הוא לא מבין שמבחינות רבות כל כך, הורות היא "עסק" מכור מראש, אבוד מראש. שהרי בלתי אפשרי להיות הורה טוב, ואפילו לא "גוד אינף הורה", כדברי הפסיכולוגים.

 ראה לאחרונה ספר מחקר בשם "להיות או לא להיות אימא" של ענת שטיין, שהיא עצמה, צחוק הגורל, מנהלת מעבדת זרע להפריות. והיא עצמה, שעובדת בזה, ועברה בעצמה ניסיונות הפריה, הבינה שלפעמים הרצון להיות אימא אין לו שום הדהוד אמיתי בפנים הנפש. שישנן נשים שעמוק בפנים בעצם בכלל לא רוצות להיות אימהות, אבל הלחץ החברתי כה ענקי, והפחד להיות לבד, והפחד מלהיות חריג – כל אלה שולחים המוני נשים שלא היו עושות ילדים פעם (בגלל חוסר בבן זוג, בעיות פוריות ועוד) לעשות היום ילדים בכוח, רק בגלל כל מיני דברים חיצוניים, ולא בגלל צורך פנימי אמיתי להיות אם. אגב, המחברת עצמה, בכל פעם שניסיון ההפריה שלה לא עלה יפה, מצאה את עצמה שמחה על כך עמוק בפנים, חשה הקלה שלא הבינה מה טיבה, עד שהחלה לחקור את זה, והתחילה להבין שזה לא רק היא, זה עוד הרבה נשים שעושות ילדים בכוח למרות שכלל לא היו צריכות לעשות ילדים.

 נו, ולו הראיתי לאותן נשים סרט מן העתיד שלהן, שבו הן היו רואות את הילד שלהן שגדל מתנכר אליהן ושונא אותן, האם זה היה משנה את דעתן? האם אז הן היו מחליטות לא ללדת?

 אני בטוחה שרובנו בטוחים שהם הורים נפלאים, שהם אוהבים, ושהילדים שלהם יאהבו אותם בבוא היום בתמורה. וברור שאצל חלקם – וקרוב לוודאי, חלק גדול – מדובר בהונאה עצמית חמורה. הנזק שהם גורמים לילדים ודאי רב מהתועלת. והשנאה בוא תבוא. כמו שאומרת סבתא של קיסוס: "גידלנו לנו שונאים".

 ואני בטוחה שחלק מן ההורים אפילו לא יודעים שהילדים מסתייגים מהם או לא סובלים אותם, או הכי חמור, שונאים אותם. כי יש ילדים שיודעים להסתיר. הם מחייכים להורים, נחמדים אליהן, ואחר כך, מאחורי הגב, אומרים לבן/ת הזוג כמה הם לא סובלים את אבא או אימא, ולפעמים אפילו, כמה הם מייחלים למותם של ההורים.

 ייתכן שזוהי הטרגדיה האנושית הגדולה מכולן. "גידלתי בנים והם פשעו בי," נאמר בתנ"ך. אבל הורה שמשתמש באמרה התנ"כית הזו להוכחת הורותו המצוינת, שכח כנראה כמה הוא עצמו פשע לילדיו, כמה הזיק להם, שזה גרם להם לפשוע בו ככה כשגדלו. עצב אינסופי. טרגדיה אינסופית.

 וזה מצחיק, ואולי מזעזע, שאפילו ילדים שאוהבים את הוריהם – ויש ילדים כאלה, אחרי ככלות הכול – גם הם מסתייגים לפעמים מההורים ולא סובלים אותם או נגעלים מהם. איזה גורל נוראי זה להורים, ועוד להורים אוהבים.

 אני זוכרת כמה נגעלתי מאבא שלי, שאותו אהבתי אהבת אמת עזה, שכן הוא אהב אותי אהבת אמת עזה – ובכל זאת לא היתה לי סבלנות אליו, וגם נגעלתי לשהות בחברתו כי הוא היה מסריח מחילבה. כי למרות שלא היה תימני, אכל הרבה חילבה נגד הסוכרת שלו, ואני לא יכולתי לסבול את הריח, וכשהבאתי אל הוריי, הייתי משתדלת לשהות במחיצתו כמה שפחות. וברור שזה לא היה רק הריח. למרות שאהבתי אותו מאוד, כשגדלתי לא סבלתי להיות במחיצתו. לכי תביני. כילדה, רציתי להיות רק איתו כל הזמן, ולא היה אושר גדול מזה מבחינתי. והנה, כשגדלתי, האב האהוב הפך למין יצור ארכאי שעלי לסבול בכוח. איזה צער. איזה כאב.

 ועם זאת, אנשים ממשיכים להביא ילדים מתוך אמונה תמימה, נרקיסיסטית וילדותית שהילד שלהם יאהב אותם וירצה אותם תמיד, ולא ישאיר אותם לבד, ולא יתרחק מהם ולא יאכזב אותם. והמוני אנשים חיים באשליה העקומה הזו, למרות שהם עצמם לא סובלים את ההורים שלהם.   

ובטח לא מעט הורים והורים לעתיד שקוראים שורות אלה מהנהנים בראשם, אומרים לעצמם "כמה שהיא צודקת… אבל לא אצלי, הילדים שלי אוהבים/תמיד יאהבו אותי, זה בטוח."

 

 

7 תגובות

  1. יעלה, אאיר/אעיר מזווית קצת שונה את האמת העתיקה שאת ממקדת אליה את הזרקור. בימינו המודרניים שבהם ברור לכול – אפילו להורים – שכל אחד לנפשו, גם או קודם כול ילדים (כלומר, כולנו) הידועים כסופר-אנוכיים מטבעם (כך בני אדם, בעצם), אני לא מאמינה שהורים באמת מביאים ילדים לעולם כי הם רוצים אהבת נצח מהם. אחרי הכול קצת התפתחנו והתפכחנו להבין ולא רק הודות לכל הלכלוך שהתגלה במרוצת השנים מתחת לשטיחים שאיננו מביאים ילדים לעולם כדי לפצות את עצמנו על חסכי אהבה. נכון לתחושתי מה שכתבת שהדחף מונע מהרבה שטיפת מוח בילט אין. ויחד עם זאת, אולי גם יש איזה דחף כזה אוטומטי שרק בזכותו המין האנושי המשוכלל יש לו סיכוי לשרוד?! אם לא כן יישארו בעולמנו רק החיות! הן אינן מתלבטות בשאלת הילודה. הן פשוט עשו ויעשו זאת לנצח. ואקנח עניין מורכב זה בשניים אישיים. משך שנים אני מטפטפת לבנותי: "נא לא להתייחס ברצינות תהומית לא לאבא ולא לאמא. בסך הכול אנחנו בני אדם, לא אלוהים. אנחנו הרבה פעמים טועים ואפילו עלולים להטעות. וכן, זה בסדר גמור אם תכעסו עלינו ואפילו תתרחקו בבוא היום. העיקר שתחיו את עצמכם הכי טוב שתוכלו." כי לשם כך הבאנו ילדים לעולם! ובעיית האיבה נובעת מעוצמת הקרבה המובנית בין הורים לילדים. פירושה חנק. וחנק יוצר שנאה שמטרתה לשחרר! ובערבו של יום כבראשיתו עלינו לזכור את הדיבר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. גם אלוהים בכבודו ידע כמה קשה לאהוב את אבא ואמא. לכן נצטווינו לפחות לכבד – ועל כך מוענק לנו פרס! אריכות ימים, שאולי נובעת מפחות ייסורי מצפון של הילדים-עבריינים כלפי הוריהם האומללים אם יתירו לעצמם להרגיש כך. לא הכרחי בכלל.

    • יעל יקרה

      ואו, ואו כמה שאת צודקת.

      אני באמת הבאתי ילדים לרצות את הסביבה. זה היה נורא מזמן. הבת שלי כבר בת 33, והבן שלי בן 27.

      הם לא שונאים אותי, והם לא נגעלים ממני, אבל גם לא להיפך.

      את תצחקי עלי. מזל שהיה לי שכל ללמוד ולכן אין להם ברירה להעריך את השכל שלי הם מעריכים. והבן שלי מאוד אוהב לבוא אלי.
      כי יש אינטרנט וסרטים, ואוכל טעים שאמא קונה או מכינה.

      וזהו. אני לא מצפה יותר מזה.
      הבת שלי שיהיה לה רק טוב בחיים, והבן שלי שרק יהיה בריא.

      ואני, אמרתי שנים את כל חובותי לחברה ריציתי ועכשיו אני יכולה ללכת. ואנשים נבהלו.

      אבל זה נכון. העיקר להגיד שיש לי ילדים וזהו. ולזכור כמה רגעים נחמדים. לא מעבר לזה.

      כל השאר זאת רומנטיקה.
      אגב, אני בת הדור הישן לא נגעלתי מהם. אבל ביקורת יש לי גם על דור ההורים וגם על הילדים. בכללותם.

      דברים כדרבנות דברת
      חוה

  2. מירי פליישר

    יעל
    כרגיל תופסת את השור בקרניו
    הם באמת שונאים , ו/או סבלניים/סובלים. אני משתדלת להעיק מה שפחות. לא מבקשת עזרה, לא מייעצת (טוב הם לא רוצים עצות) ומתרחקת לעניניי. מזל שיש לי עניינים. אותם ילדים שאינם נפרדים מהוריהם נראים לי פגועים ואף נכים. הסלידה לדעתי מתפתחת כשההורים מתעלקים. הפרידה, אפשר לקרוא לה הלידה השנייה היתה לי קשה מאוד ואף כנראה התבטאה בגוף ואף על פי כן נצרב בתודעתי לא להעיק ולא להתעלק. הילדים גדלים להיות עצמאיים ונהנים מהחיים. רווח נקי. מה שחייב כמובן אותי למצוא ולברוא עולמות של עניין וחיים. אבל את כמובן בעיקר צודקת. וכבר אמר הבודהה. החיים הם במילא סבל, לא משנה באיזו חלקה אלוהים נהיה, לא נותר אלא להתמודד עימו כמיטב יכולתנו.

  3. הי יעל כיף לראות אותך אחרי זמן רב יחסית שנעדרת וכרגיל הפוסטים שלך לא מרחמים על אף אחד
    כתיבה ישר לפנים 🙂
    בכלל החיים זה עסק מורכב ומסריח רוב הזמן
    ובאידיש "גדלנו לנו שונאים" נשמע הרבה יותר טוב …רע התכוונתי 🙂

  4. הוצאת לי את המחשבות מהראש… החברה שלנו מתייחסת להורות (ובעיקר לאמהות) כאל משהו בילט אין בתוך הבנאדם וכמו כל תכונה אחרת או תפקיד אחר, אין חוק אחד מתאים לכולן-ם

  5. עקיבא קונונוביץ

    ליעל היקרה, אני שמח שחזרת, ושוב את אומרת דברים המעוררים מחשבה…
    ואף על פי כן ולמרות הכול– החיים יפים!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל