יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
אני מרגישה חולה. מרגישה חולה, למרות שזו אינה מחלה סופנית. אבל שמחתי לשמוע, סוף סוף!, רופא נשים שאומר בטלוויזיה שמה שיש לחלק מאיתנו זו מחלה. אוי לאוזניים שכך יישמעו. מחלה? די, יאמרו לי, תפסיקי להתבכיין. אבל מבחינתי, הודעה בכך שמה שיש לי זו מחלה, איכשהו מרגיעה אותי. נותנת לי להרגיש בסדר. לא עוד אישה היסטרית שמתבכיינת.
כן כן, בתוך גל הפי.סי והש-הש שמשתדל לומר לנו שזה לא רציני, או שבכלל אין דבר כזה, רופא אחד מומחה לגניקולוגיה קרא לילד בשמו. מחלה. מחלת פְּרֶה גיל המעבר, ומחלת המעבר.
לעשרים עד שלושים אחוז מהנשים בגילאים הללו, תסמיני המעבר ופרה-המעבר הם באמת מחלה. לא סתם הִתחלות או התפנקות או בכיינות. סבל מתמשך של ממש. כחמישים אחוז יסבלו מהתסמינים באורח בינוני, ורק כעשרים אחוז פלוס, לא יסבלו בכלל. איזה כיף להן.
אבל למי שסובלת, ומנסה הכול ושום דבר לא מצליח, או שאינה יכולה לנסות את חלק מהדברים (כמו הורמונים) בשל סיבות רפואיות שונות, לשמוע שהיא לא מתבכיינת, ושבאמת מאמינים לה שהיא סובלת – זו נחמה.
כבר כתבתי על מה שאני עוברת מאז גיל 47. אני אוטוטו בת 51. המחזור החודשי עדיין פוקד אותי, הווסתות חמורות מתמיד, התופעות הנלוות קשות. מחכה לסוף, למרות שיודעת שגם מה שיהיה בגיל המעבר, אחרי תום הווסת, לא יהיה קל. בלשון המעטה.
אני סובלת משלל תסמינים, שכיום משתרעים על פני החודש כולו, ולא מצטמצמים לכמה ימים. ישנם ימים שחוש הריח שלי כל כך חד, שנדמה לי שאני מריחה טוב יותר מחתוליי. אני מצליחה להריח ריחות קלושים שנמצאים הרחק הרחק ממני. חבל שלא לוקחים אותי לאתר סמים. אני בטוחה שהייתי מצליחה טוב בכך, יותר מכל כלב מיומן.
וזה עינוי. עינוי נוראי. כי כל ריח כזה מוגדל בתוכי פי אלף, ומענה אותי עד כדי בחילה.
והבחילות. שעות של בחילות. כמו בהריון. ההורמונים פשוט משתוללים במוח!
והדימומים הרבים. והחולשה עקב כך. ובעיות השינה. והעייפות. והתשישות. וכאבי הראש. והלחץ על שלפוחית השתן ועל הקיבה, בגלל המיומות. והכאבים המוזרים בכל מיני מקומות בגוף. והכאבים החדים בשחלות. וכמובן, כאבי הגודש האיומים ברחם.
ומה שהצטרף בשנה האחרונה: גלי חום. לא כמו גלי החום של גיל המעבר, שתוקפים את כל הראש והגוף בחדות ובמהירות וחולפים תוך דקות, אלא גל חום נוראי רק בַּפָּנִים, שנמשך כחצי שעה. את מנפנפת מנפנפת, וכלום. את עומדת בחלון, מנסה לספוג את הקור מבחוץ, וכלום.
בכלל, נדמה לי שעקב תופעות פְּרֶה גיל המעבר עלתה טמפרטורת גופי בכמה מעלות טובות. חורף, ואני מתה מחום. אני ישנה רק עם שמיכת פיקה. פיקה!!! אני, שישנתי תמיד עם פוך אמיתי ופיג'מת פלנל. היום אני ישנה עירומה ומתכסה בפיקה. בלי חימום. בלי תנורים. וגם ככה חם לי לפעמים כאילו צלו אותי.
יכלו לטגן על עורי ביציה. זה חום עורי, החום הזה, לא חום פנימי. לי חם, אבל בה בעת רגליי הן היחידות שקרות בכל הגוף, ובשנתי אפי נסתם, מה שמלמד עד כך שלא הגוף בִּפְנִים חם, רק העור. עור לוהט.
וההזעות כמובן. במקרה שלי, בשיפולי הקרקפת, בואך הצוואר מאחור. לפעמים נדמה לי שאוכל לסחוט את שערותיי ולהפיק מהן חצי כוס נוזל.
בטח יש עוד תסמינים ששכחתי. והנה אני מייגעת את ציבור הקוראים בתסמיני פְּרֶה גיל המעבר שלי, שהגניקולוג הבכיר כינה אותם בצדק, מחלה. את לא חולה סופנית, זה לא ישפיע על בריאותך, אבל את מרגישה אשכרה חולה.
כתבתי את מה שכתבתי כאן, את כל הפרטים הקטנים על סבלותיי, כי אני חושבת שהמילה צריכה להיאמר: מחלה. ומי שסובלת קשה כמוני, זו לא בושה להודות בכך. לא בושה לצאת נגד הנטייה המודרנית להמעיט בכך, כי זה לא נעים ולא סקסי. לא סקס אַפִילִי להגיד שאת אישה הסובלת מתסמיני גיל המעבר או פרה גיל המעבר.
בעיתוני הנשים ובתוכניות הנשים מנסים להפוך את זה לבעיה שניתן בקלות להתגבר עליה בעזרת התרופות וההורמונים, למרות שלא תמיד זה כך. מנסים לשוות לכל העסק דימוי קליל ורומנטי: צאי להליכות, תתעמלי, תשאפי אוויר, תתגברי, תראי שתרגישי טוב.
בפרסומות לנשים בגיל המעבר מראים איזו אישה ליבנת שיער, ספורטיבית ומחויכת שפוסעת ברוגע בטבע הירוק השופע. בדיוק כמו בפרסומות לטמפונים ותחבושות הגיוניות: כאילו שבווסת כל כך נעים וקל ואת מרחפת על ענן.
אז זהו, שלא. אנחנו לא מרחפות על ענן. אלוהים, זה קשה. נשים שלא סובלות מכך מסתכלות עלייך כאילו נפלת מהירח. נשים שכן סובלות, ממעיטות מערך הסבל שלהן, מנסות לגמד תסמינים, אומרת לי, "אני פנתר", "אני מנסה לא לחשוב על זה", וכאלה. כאילו שאת חוטאת לעצמך וליקום ולבנות מינך בכך שאת זועקת את כאבך על קללת הנשיות.
אוי, ועכשיו ישמעו אותי אומרת "קללת הנשיות". כמה לא פי.סי מצדי. כמה לא ג'דעי מצדי. כמה לא אלגנטי. רוצים שאקפץ באחו ירקרק עם תחבושות ספיגה לגיל המעבר, נגד בריחת שתן, ואחייך מאוזן לאוזן .ואילו אני, מסרבת.
ולא, אין צורך לתת לי עצות, או לנחם אותי. אני כותבת את זה כי הגיע הזמן לומר את הדברים בגלוי, לספר מהם התסמינים, למרות שזה לא נאה או אסתטי. להפסיק להסתתר מאחורי רומנטיזציות שבנתה התקשורת, מנגנון ההשתקה של החברה שרוצה אותנו חזקות, או השקרים העצמיים.
יש משפט כזה נורא בנאלי, הצחוק יפה לבריאות. עצתי הקטנטונת – תקראי את הפוסט ב"עין חיצונית". למה? כי תיארת סבל אמיתי ומוכר לעייפה כל-כך-מצחיק, שאם יש הקלת מה – זו ההקלה. וזה מכבר הפנמתי שאם תחלואי חיינו למיניהם עוברים טרנספורמציה מילולית כזו שהופכת אותם ל"זהב" אז יש בכך משום נחמה פורטא, תכלית מה. ועניינית ומעבר לצחוק – מסכימה עם כל המתואר. מלבד סבלנו הפרטי אנחנו שבויים במה ואיך יגיבו אלינו ועלינו – וזהו בהחלט חלק לא פעוט מסך כול סבלותינו.
היי יעל
את מצליחה לומר את הדברים בגלוי, דוקא בגלל תכונה זאת שלך אני קוראת אותך , כי את לא מוותרת לעצמך, הסופרת שבך דייקנית, דברייך כנסים ללב.
להתראות טובה
כרגיל נתנה טובה תגובה מדוייקת. אותי הפוסט הזה טלטל.
קשים חיי אשה
ולעומתה הגבר די במיחוש קטן כמו נזלת כדי להוציאו מדעתו
אגב לאומי יש פוסט יפה על רפואה מגדרית
בפוסט האחרון של אביטל יש לינק לסרט מדהים על גיל המעבר שווה צפיה, יעלי
יעל יקרה,
האומץ, הכנות וכשרון התיאור קירבו אותי אל הוידוי שלך.
יעל מהממת. כן מהממת. כרגיל סחפת אותי בכתיבתך, בכנותך, בדיוק, בעצמה, בגעש, בצעקה. המילים שלך, הן הרבה יותר ממלים הן אמת. וכמו תמיד בכתיבתך האמת צורחת, מטלטלת אין דבר יפה יותר מהאמת. חיה אסתר
תודה רבה חברים וחברות.