יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני לא סופרת סלבית ששמה נלחש בכל בית בישראל, אבל גם אני "זכיתי" לכמה וכמה ראיונות עיתונאיים בחיי. כבר מהספר הראשון נשבעתי שלא אקח חלק במשחק החשפנות הנוראי הזה. ותמיד אני נכנעת ליחצנית, נשברת ומסכימה לקחת חלק בגועל.
יש מי שנהנה מזה בוודאי. מי שנהנה, שייהנה. אינני נוהגת כמו "סיירת העישון", ואין לי רצון להכריח איש לנהוג כמוני. מי שאוהב חשיפה אכסטרוורטית, שילך עם זה. הבעיה היא שרוב הסופרים לא נהנים מזה. זהו מחיר שיש לשלם. אומנם רובנו רוצים להיות סופרים מפורסמים, אבל את המחיר של הכתבות הצהובות רובנו לא ששים לשלם.
ומעשה שהיה כך היה, או "איך ייתכן שאולי פיספסתי את העת שלי להיות סופרת מפורסמת".
זה היה בשנת 1992, חודש לפני פרסום ספרי הראשון "יצאתי לחפש מחסה" ב"עם עובד". באותם ימים, לפני בום ספרות המקור הגדול, עדיין עשו ראיונות עם סופרים בראשית דרכם, גם במוספים הגדולים. היחצנית שלחה את הספר לבילי מוסקונה לרמן, שמאוד אהבה אותו. השלב הבא היה שיחת טלפון לפני הראיון עצמו במוסף סופשבוע של "מעריב". היא רצתה לברר עד כמה אני מוכנה להיחשף.
אני שיקשקתי כמובן. לא ידעתי איך מדברים עם עיתונאי, למרות שאני עצמי הייתי עיתונאית. מהר מאוד הסתבר לי, שזה שאני עובדת בתחום, לא עוזר לי בכלל בתור המרואיינת שבצד השני. איכשהו, ההרגשה היא תמיד כשל ניצודה. להיות מרואיין זה להיות חיה ניצודה. זו הייתה התחושה שלי.
אינני מאשימה את לרמן, כי היא נהגה כפי שמראיין בעיתון גדול צריך לעשות כדי להביא רייטינג. היא ישר נכנסה לי לקישקע: מה קרה לך בילדות, מה עשו לך, מי עשה לך, מה הסיפורים המשפחתיים וכו".
כידוע למי שעוקב אחר בלוגי, יש לי תיק משפחתי מאוד כבד. אבל באותם ימים, לא הייתי מסוגלת לחשוף את נשמתי בעיתון גדול כדי למכור ספר. אני לא בטוחה שהיום יכולתי לעשות זאת. זה אחרת לכתוב את כל פרשותיי המשפחתיות והאישיות בבלוג קטן, מאשר מול כל עם ישראל.
סירבתי כמובן. בלב כבד עשיתי זאת, אבל סירבתי. ייתכן שבשל כך פיספסתי את ההזדמנות להתפרסם מאוד, כפי שקרה לכמה סופרים אחרים שהוציאו באותה סדרה שלי והסכימו לראיונות חושפניים (באחד מהם למשל, נבדה רומן כביכול בין הסופרת לעורך כדי למכור אותה טוב יותר).
התוצאה הייתה שבמקום זה קיבלתי ארבעה ראיונות בעיתונים קטנים יותר. שניים היו ספרותיים לעילא והסבו לי אושר רב, שכן היו במוספי הספרות המכובדים של עיתון "דבר" ועיתון "על המשמר". אחד נוסף היה לא רע, כי כתבה אותו עיתונאית נשמה, אספה פלד, בעיתון "תל אביב", ובו היא הוציאה אותי ממש נחמד. למעט הצלמת שכפתה עלי כל מיני פוזות משונות, עוד יכולתי ליהנות מהעניין.
אבל השיא היה ראיון בעיתון "חדשות", עם עיתונאית ידועה ונחשבת מאוד. לא אומר את שמה. מה שהיא עשתה היה כל כך לא אתי, אבל איני רוצה להכפישה. אותה גברת שהיא אישה מאוד נחמדה, לא אכחיש, הגיעה אלי במצב נפשי רעוע, אחרי דייט כושל. היא הייתה מאוד נסערת, ומה שיצא, שבשעתיים וחצי שהייתה בביתי, דיברנו שעתיים עליה ועל הבעיות הרומנטיות שלה! רק חצי שעה הוקדשה לראיון איתי.
לא אכפת לי לדבר עם נשים אחרות על בעיות רומנטיות, אדרבא, אני אוהבת את זה. אבל דחילק, היא באה לבצע משימה עיתונאית, לא? לא פלא שאחר כך בכתבה, לא היה לה מספיק חומר, אז היא פשוט המציאה שאלות שלא שאלה אותי בכלל, וענתה עליהן בעצמה!!!!!
אני זוכרת שהייתי בשוק. בכלל לא אמרתי את זה! רציתי לצעוק לכל העולם. אני בכלל לא חושבת ככה!!! מדוע היא חשבה שאחרי שעתיים אצלי היא מכירה אותי, שהיא מעזה לענות בעצמה על שאלות שלא שאלה אותי בכלל.
לא עשיתי מזה עניין, בגלל שבסך הכול היא חיבבה אותי והוציאה אותי די נחמד, למעט התשובות האיומות שנתנה בעצמה, כאילו יצאו מפי. גם לא רציתי להסתכסך עם עיתונאית חשובה כמותה. הנחתי לעניין, אבל הטעם היה כבד.
אחד הדברים החמורים שהיא שמה בפי, הוציא אותי כמין שונאת גברים. מדהים, לא? היא זו שישבה כל השעתיים וחצי אצלי והתלוננה על עם הגברים, היא זו שהביעה המון שנאה לגברים, ואז היא מעזה לשים בפי דברים שהיא עצמה חושבת, ואני זאת שיוצאת שונאת גברים!
ומה מצחיק? שברחוב דווקא התחילו איתי פתאום כל מיני גברים, שכנראה נמשכים לשונאות גברים, כמו שקרה לנולי בעקבות הראיון שלה לפני שבועיים בשבעה ימים.
אלא שאני לא שונאת גברים, באמת, והסטיגמה הזו הלכה איתי גם בשאר ספריי והזיקה לי.
ומה היה גרוע יותר? הצלם. שלחו אותי מ"חדשות" לצלם סטודיו שלהם. גם המראיינת אמרה שהוא מצוין. אני באה לסטודיו, ההוא מתחיל להעמיד אותי כמו דוגמנית. ממש הזיז את אברי כאילו הייתי בובה. אני חייבת לומר שזה יצר בי תחושה מאוד מעיקה של אונס. מעולם לפני כן לא נהגו בי כמו בחפץ. זה היה איום ונורא, ולא הבנתי איך דוגמניות מסוגלות לחיות כך יום יום, עם התחושה הזו.
בספרים הבאים זה לא היה קל יותר. בספר השני "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה) ראיינה אותי אורית הראל למוסף "תרבות מעריב". אורית אהבה את הספר והראיון היה דווקא יפה והוגן. אבל העורך אוחובסקי הלך ונתן לכתבה את השם המבעית "גברים בצד". שוב תויקתי כשונאת גברים על גבול הלסבית.
והשיא היו התמונות. באה לביתי צלמת, שגם היא התייחסה אלי כאל פיסת בשר. הזיזה אותי, הושיבה אותי, העמידה אותי, ואפילו השכיבה אותי על השטיח וצילמה מלמעלה. הרגשתי קפואה ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. נתתי לה לעשות בי מה שרצתה, ורק התפללתי שלא ישימו את התמונה הזו שבה אני שוכבת. לא שמו, מזל. אבל האירוע היה משפיל למעלה מיכולתי.
רציתי להגיד לה:" דחילק, ילדונת, אני סופרת, לא דוגמנית. מה את רוצה מחיי? קצת אנושיות." אבל שתקתי מרוב הלם.
בספר הבא ("סוף סוף רומן", הוצאת חרגול) היה ראיון במוסף הנשים של "מעריב". שוב לא אזכיר את שם המראיינת, גם היא עיתונאית מוכרת, כי היא בכלל לא קראה את הספר. פשוט לא קראה. את באה לראיין סופרת ולא קוראת את הספר? איזו מין עיתונאית את?
הראיון הזה היה הראיון הכי מביך שחוויתי. כנראה מפני שהיה מיועד למוסף נשים, שהוא הקטע היותר צהוב בעיתון. אחריו התביישתי לצאת שבוע מהבית. הייתה לי באותו שבוע הקרנה למבקרי קולנוע (אז עוד עבדתי בתחום), ולא הייתי מסוגלת ללכת אליה. ידעתי כיצד יביטו עלי יתר העיתונאים אחרי הראיון הזוועתי הזה. אני זוכרת שהעורך שלי אלי הירש צחק ואמר: "טוב, לפחות התבזית ברחוב צדדי (מוסף נשים) ולא ברחוב ראשי (מוסף סופשבוע)". זה לא ניחם אותי במיוחד.
מאז נשבעתי שאני לא מתראיינת יותר. ואם כבר מתראיינת, שאני אראיין את עצמי. ואכן, בספר הרביעי שלי, "יקירנט", שכתבתי עם נולי, ואשר פורסם בהמשכים ב-YNET, אני ראיינתי את עצמי ושרית פרקול פירסמה בערוץ.
מאז אני אומרת ככה: עדיף לראיין את עצמך ולפרסם את זה ברשת, בבלוגים או באתרים הגדולים. אז עם כל הכבוד לפרסום הנוצץ, אני לא בא לי שיאנסו אותי שוב.
ובעניין זה, תקראו גם אצל אסתי, יוסי וטל.
אענה לך בשפת וקסמן, איזו פוריטנית את, יעל, תני לאנוס אותך קצת. מה אכפת לך. יכתבו עליך.
הללו הללו, סבתא"לה בת מאה, מה את מוציאה את דברי מהקשרם? נעלבת, מה?
מה שאת מתארת מכעיס ומעליב במקומות העמוקים של הנפש שם משוטט חוסר האונים. אני מזדהה עם התחושות שלך. הדברים החשובים באמת שיש לך להגיד יצאו לאור בצורת ספר, ואילו הכתבות האלה מזכירות לי את האספסוף המלווה כל תהלוכה ססגונית שבראשה רוקדים
ריקודים מופלאים. אלא שכשמתפרסמות כתבות מסוג זה נדמה לרגע שהאספסוף צועד בראש ומרסס את עיני הצופים בתהלוכה בגסות הרוח האפיינית לו. אבל יעל זה רק לרגעים מספר. ומה שבאמת נותר לאחר שהאספסוף מתפזר הוא הזיכרון של הריקודים המופלאים והססגוניים. הכתבות האלה מתפוררות בזיכרון הקורא
גם אם נראה שהן חרוטות בו לנצח. חוץ מזה הפיתרון שלראיין את עצמך נראה לי כמסע מרתק של מודעות ושל החלפת תפקידים. איזה יופי
יעל, מעניין מאוד- את מגיעה מן הצד של העיתונאות ואף על פי כן לא חוסכים ממך חיטוט והשפלה,עריכה מחודשת וצילום הזוי.
במידה מסויימת הייתה כאן גם התערטלות מצידך בכתיבה שלך כאן.
אך האם כאשר אנו כותבות ומוציאות את הכביסה שלנו מן הקרביים האינטימיים שלנו לכיכר העיר כפי שכתבה אסתי במאמרה, האם אנו לא מזמינות לעצמנו את התופעות הללו.
אנו במידה מסויימת שמות את ראשינו על הגרדום הזה שנקרא עיתונות צהובה .
תראי גם מה קרה למדור הספרות של ידיעות אחרונות כיצד הוא הוזז לשבע לילות כחלק מן הבידור שלנו על כל חטאיו ועל כל כשירונו.
כנראה שהחיים שלנו כעת הם מציצניים במידה שרוטה לחלוטין, כולנו במחול הזה.
שושנה ויג
יעלה יקרה שלי, אני מתאר לי שהיה לך קשה. אבל זה המחיר. העיתונאים הם אנשים, וכמו אצל כל האנשים יש טובי לב ויש מרושעים. אגב, כך גם המבקרים (והרי שנינו חווינו על בשרנו את שיניהם, לא?). אלה הם החיים. וצריך להעמיד את הכול בפרופורציות. באמת! הספר, אף אם הוא נגרס לעתים, הוא נצחי, הוא נותר על מדפים ועל שידות אצל אנשים בבית, ובלבבות. את העיתונים זורקים בסוף השבוע וקונים חדשים.
אז… שלא יעבדו עליכם, כדברי נחמיה השני.
נשיקות ועוד, יוסי האקסהיביציוניסט…
את צודקת. לא תיארתי לי איזו ויה דולורוזה צריך לעבור סופר שרוצה לפרסם. ליטרת הדם תמיד תקרוץ או לרוב תקרוץ לעיתונאי ול"צהוב". אבל לא חייבים לשלם את המחיר הזה. לא חייבים לצאת לראיון בכל מחיר, אז הספר ימכור פחות עותקים, אבל נשמת סופרו לא תימכר לשטן.
את לא סופרת נידחת. ואת גם סופרת מצוינת.
וחדשות לא היה עיתון קטן, אלא אחלה עיתון ומאוד נחשב באותם ימים.
יעל, נראה לי שנפלנו קרבן לאותה עיתונאית-ספרות של חדשות.
חחחחחח… זאת שכתבה שנישאת בידיים של קלגסים בלונדיניים?
גם אותך היא התישה שעתיים בסיפורים על ליבה השבור ואקס בעלה הנודע?
יעל.בואי נבדוק.ראשי התיבות של שמה, אם זכרוני אינו בוגד, פ"ח. היא עבדה כמובן בחדשות ומעולם לא ניתקלתי בעיתונאית עם פצע נרקיסי גועש כזה שלה.בתקופת הראיון היא העדיפה נשים, ככל שאני זוכר.
מוטי, יש עוד בעלי פצע נרקיסי (אוהבת את ההגדרה). שלי נקראת נ"ל, וגם היא נופלת להגדרה.
עדיף "לאשר" כתבות לפני שמפורסמות.
עדיף לא להתראיין (כמו חנוך לוין)
עדיף להתראיין רק לעתונאים שמכירים ויודעים שהם הגונים.
עדיף לא להתרגש ולהמשיך כאילו לא היה.
עדיף לא להתראיין!?! (או להגביל – רדיו וטלוויזיה!?)
פעם דיברתי עם מנהל של כל הוצאות לאור, שלא אומר את שמו, ואמר לי, יעל אם את רוצה להצליח "כסופרת" יהיה עלייך למכור את עצמך. סירבתי כמובן. אחרי שהוצאתי את הספר הראשון לא רציתי כלל פרסום אלא כתבה צנועה בעיתון מקומי.
כיום הבנתי דבר חשוב, כל מקצוע שלא נעסוק בו, כדי להצליח הוטל "למכור את עצמנו". אינני רואה זאת כבר כמו חשיפה בעירום אלא שהציבור רוצה להכיר מיהו האדם העומד מאחרי העלילה.
ההחלטה מה לספר ומה לא בכף היד של המרואיין והלא המראיין.
חבל יעלי, יש לך כישרון רב בכתיבה. נצלי זאת לטבתך. אם-זאת, אני מסכימה שעשו לך קטעים לא יפים ומבינה את הכאב שלך.
דיבור מן הלב.
יעל יקרה,
דווקא לי היה מזל עם הראיונות הקודמים, שהיו לרוב אינטליגנטיים ומשעממים, סמוסף הארץ, ובתרבות מעריב. רק ב7 ימים, היה מעט מביך, מפני שהעיתונאית המכובדת הוסיפה פרטים שלא נבראו, פשוט נטלה חומרי מהספר, אבל לפחות כרכה הכל באיזו עטיפה ספרותית, וציטטה לא מעט מספרי. כאן, הפעם, זה חרג מכל גבול אפשרי, וכשביקשתי להגיב מעל דפי העיתון, קמה מהומה, איימו שיגיבו בחומרה, יחשפו את ההקלטות, שם גם אמרתי דברים שביקשתי לא לפרסם, ומי-יודע מה עוד. זה אכן סיוט, ובזאת נפדתי סופית מן המוספים הללו.
אוי אסתי יקירתי, אני מקווה שהטעם הרע ותחושת האונס יעברו מהר. לפחות אנחנו מזדהים איתך ומחזקים אותך, אם זה עוזר במשהו. אנחנו פה מיןםקבוצת תמיכה מצחיקה שכזו: את, אני ויוסיניו משיכון חיסכון.
תודה נועם. חיממת את ליבי. באמת.
נמשע באמת מרגיז.
אבל לפחות הוצאת ספרים שכתבת,
זה העיקר.
ואני חושבת שהייתי מוחה, כועסת ולא מסכימה לדברים שאת מתארת.
אני לא מסכימה לירידה לזנות שדורשים ממני, וכן, גם בתחום ההייטק זה קיים, ובעצם בכל התרבות החולנית שלנו.
וכן, את צודקת, המחיר של לא להשתתף בכל זה הוא אדיר.
אני אולי דוגמא לכך עכשיו.
ואני עושה המוני פשרות, אבל עדיין, לא יכולה לשתף פעולה עם הרפש,
ואני נענשת על כך כל הזמן.
מחזק את ידייך.
יעל
מזדהה וכואבת איתך.
שז
תודה שז יקירתי.
תודה סמי.
מאוד מבין את הכאב – בעיקר האידיוטית שהמציאה שאלות – גם אם הגישה שלי קצת שונה – ראי פוסט אצלי:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2492&blogID=120