בננות - בלוגים / / האם יש אמת בקלישאה על הקמצנות הפרסית?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

האם יש אמת בקלישאה על הקמצנות הפרסית?

 

נכתב לבקשתה של האמנית המקסימה, תמר המר

דברים שכתבתי בפייסבוק על האופי הפרסי, הרגיזו כמה אנשים. כתבתי שם על דרך ההלצה, שלו קצב נתן לא. מבית הנשיא את הסכום שביקשה, הוא למעשה היה מונע מעצמו את מה שקרה לו. אבל בגלל הקמצנות הפרסית הקדושה, התפלק לו.

 

ועוד כתבתי, שאין מה להאשים אותי בגזענות, כי אני עצמי פרסית (בחציי), ויש אמת בקלישאה על הקמצנות הפרסית הידועה.

 

ואז תמר המר אמרה שהיא מתה לדעת עוד על הקמצנות הפרסית שאני מדברת עליה. ואני הרמתי את הכפפה. וכמובן, כל מה שאני אומרת, גם על דרך ההומור אני אומרת.

 

האם באמת יש אופי לאומי? אני נוטה לחשוב שכן, מפני שאין ספק שפרטים בחברה נוטים להעתיק זה את זה, מה גם שברור שלקבוצה מסוימת יהיו תכונות משותפות בשל התנסות החיים הדומה באותו חבל ארץ.

 

אני עצמי קצת משועשעת וקצת נגעלת מהאופי הפרסי, שהתגלה לי במשפחת אבי וחבריו. זה לא רק שהפרסי הוא קצת קמצן, יש משהו בדרך ההתנהלות העסקית שלו, שיש בו משהו דוחה, בעיני לפחות. סוג של התמקחות מאוד לא נעימה. סוג של חנופה מעצבנת. נטייה מסוימת לשחד כדי להחליק את דרכך, גם כשאין צורך בכך.

 

חלק מזה אגב, מגיע מהתכונות שאותן חולק העולם המזרחי כולו, אבל לפרסים יש באמת דרך התנהלות משלהם. אני לא יודעת לגבי הפרסים המוסלמים, אבל זה בהחלט תקף לגבי יהדות פרס. וייתכן שחלק מכך קשור לקשיים שהם עברו בפרס, ובצורך שלהם לשרוד. אז הם הפכו למין חנפנים דביקים כאלה. 

 

אני יודעת שנורא יכעסו עלי, שאני מטילה כתם בעדה שממנה יצאתי. אבל בחיי שיש בדברים אמת.

 

אבי למשל מעולם לא היה קמצן, אבל חנפן היה מאז ומעולם. אני מניחה שכך שרד, בעיקר בעסקיו. תמיד עם חיוך חנפני על פניו, תמיד קצת נכפף, תמיד מנסה להחליק את דרכו עם איזה קוֹליֶיה (היתה לו חנות תכשיטים), שנתן לאשתו של האדם שאיתו עשה עסקים. הוא האמין שאם ייתן מתנה, סוג של שוחד קטן, זה יעזור לו, יפלס לו דרך. עד שזה הפך לטבע שני. בכל הזדמנות הוא שלף איזה קולייה נוצץ מהכיס, מהחנות שלו, ונתן כדי לשאת חן בעיני אנשים.

 

כילדה וכנערה בזתי מאוד לתכונה הזו שלו. להרכנת הראש ונמיכות הרוח מול לקוחות. להתנהלות הלא דוגרית הזו. הלא ישירה. הכול חלקלק נורא, הכול בעקיפין, רמיזי רמיזות, חצאי אמיתות. דו שיח עקום משהו, מוחלק בעזרת וזלינה שמנונית.

 

לימים ראיתי את ההתנהלות הזו גם בקשר עסקי שניהלתי עם אישה יהודייה פרסייה על כתיבת ספר על חייה. ושוב צצה אותה חשיבה עקומה, התנהלות קבצנית משהו, כדי להשיג עוד הנחה, עוד טובה ממני. החיוכים השמנוניים. ההצעה לשחד אותי בתיקי מעצבים שמכרה. כל מיני דברים כאלה שרחוקים כל כך מהדוגריות הצברית הקוצנית.

 

ולא שאני מתה על הדוגריות הצברית, גם היא די דוחה בקוצניותה ובתוקפניותה, אבל איכשהו קשה לי לשאת את ההתנהלות הווזלינית של הפרסי המצוי, בעיקר בענייני עסקים. התנהלות שגורמת להרגיש שהצד השני אינו ישר, שהתפתלויותיו מסתירות משהו, שהוא תמיד רוצה להשיג ממך משהו בשוחדים הקטנים שלו.

 

וכמובן, ברור שזו דרך לשרוד. שוב, אולי בגלל הרדיפות והאנטישמיות הנוראה שחוו היהודים בפרס. כשקראתי את מה שכתבה אותה יהודייה פרסית על פרס, בספר על חייה שכתבתי לאחר מכן, נוכחתי לדעת שיהדות פרס אכן סבלה נורא מיחס מוסלמי עוין מאוד, שהרוב אינם מודעים לו. אז כנראה שבמסגרת חיים כה קשים, אנשים מסגלים תכונות אופי מסוימות כדי לשרוד, עד שזה באמת הופך לטבע שני.

 

והקמצנות? אוי, כמה פרסים קמצנים הכרתי בחיי! חלק מהסיפורים על אודותם יותר משעשעים ממכעיסים. כל החולשות הקטנות שצצות ועולות ברגעים משפחתיים מגוחכים.

 

דוד שלי, למשל. שנים היו לנו בדיחות במשפחה הקשורות אליו. והבידור הוא שדווקא אבא שלי ניצח עליהן. דווקא הוא היה הלועג הראשי לחולשות אחיו.

 

היו לנו שתי בדיחות מרכזיות לגביו. האחת נקראה: "חבל שאתם הולכים, חכו, אני אפתח מֵלוֹן", והשנייה: "רציתי להביא שוקולד לילדה, אבל השק"ם היה סגור".

 

כשבאנו להתארח אצלם, דודי ואשתו כיבדו אותנו במשורה. ואז, כשעמדנו בדלת כדי להחליף עוד כמה מילים, היה דודי משמיע את ההצהרה הקבועה: "כמה חבל שאתם הולכים, חכו, אני אפתח מלון/אבטיח," ביודעו שלא נסכים. ואנחנו היינו אומרים, "לא צריך, אנחנו חייבים ללכת." עד שהדיאלוג המגוחך הזה שחזר על עצמו במשך שנים, כבר הפך לחלק קבוע מהפולקלור המשפחתי.

 

אחת לשנה, כשהוא הגיע לתל אביב לשירות מילואים בקריה, הוא נהג לישון אצלנו. מה, שישלם על מלון?? אז הוא בא כמובן לישון בבית אחיו. בכל פעם, אבל ממש בכל פעם, הוא אמר את משפט המחץ: "רציתי להביא שוקולד לילדה, אבל השק"ם היה סגור".  והילדה הזו, שבתחילה היתה אני, ולימים האחיינית שלי שגרה איתנו, תמיד התאכזבה. אבל שוקולד מהשק"ם מעולם לא הגיע.

 

לימים, כשבגרתי, נסעתי פעם לפסטיבל קולנוע ביוון. כשחזרתי אמר לי הדוד בנדיבות המזויפת שלו: "אוי, חבל שאני כבר לא משרת באתונה." (הוא היה במשך כמה שנים נספח כלכלי בשגרירות ישראל שם). "לו עדיין חייתי שם, הייתי מזמין אותך אלי ומארח אותך כיד המלך, וכמובן, לוקח אותך לבלות בפלקה על חשבוני." כן, בטח, רציתי לומר, וגם היית פותח לי מלון…  

 

ולא שהדוד היה עני, להפך, היה אדם אמיד. אבל ככה זה, קמצנות עוברת בירושה. סבתי לקתה בה נוראות, וגם דודתי, אחות אבי. זו, שגם היא לא היתה אישה ענייה, נהגה לבשל מדי יום סיר מלא במה שהיא קראה  לו "פוֹלוֹאוֹ" (במקור, פולאו הוא אורז פרסי נהדר מלא בדברים טובים), שבגרסה שלה לא היה אלא פתיתים תפלים של אוסם. וככה כל יום. תמיד חששתי לבריאות בנותיה, שמא מרוב הפולואו הזה הן כבר חולות ברככת או משהו, ויסבלו תמיד מתת תזונה. מסכנות, כל ילדותן ונערותן אכלו רק פולואו חסר כל ערך תזונתי…

 

גם כשאנחנו ביקרנו את הדודה הזו היא רדפה אחרינו עם סיר הפולואו שלה. ומה עם איזה פולקע לאורחים? איזה סלט? לא, רק פתיתים שמנוניים שיצדיקו את הקמצנות הפרסית הקדושה.

 

וחבריו של אבי? היה לו חבר פרסי מאוד עשיר, שגר בווילה מהודרת בשכונת צמרת בצפון תל אביב, אחת השכונות היקרות בעיר. לפעמים ביקרנו אותו בשבתות, והחבר היה מקרב אלינו בארשת כואבת צלוחית עם קליפות תפוזים מסוכרות, ואילו הוא עצמו קירב אליו צלוחית עם אגוזי לוז בשוקולד, וזלל אותה לבד. זה תמיד היה ככה. אנחנו קיבלנו את התקרובת הזולה – וגם על זה עשו לנו פנים – והוא אכל את הממתקים המשובחים.

 

וכמובן, יש לי עוד המון סיפורי "קמצנות פרסית קדושה" ממשפחתו המורחבת של אבי ומחברים נוספים שלו.

 

אני יודעת שזה נשמע כמו חשבונות קטנוניים, אבל זה לא באמת ככה. ממרחק של זמן, זה בעיקר מצחיק. ובכל זאת גורם לך לחשוב על קו אופי שמלכד קבוצה שלמה.

 

אנשים אחרים, ממוצא אחר, מעדות אחרות, בוודאי יביאו כאן דוגמה לקמצנויות חולניות מעדותיהם, ואולי זה ימוטט את תיאורית "הקמצנות הפרסית הקדושה". אולי באמת אנחנו אינדיווידואלים, השומרים כל אחד על אופי אישי מובהק.

 

אבל האם זה באמת כך? עד כמה אנחנו באמת מושפעים זה מזה בתוך חברה סגורה? שאלות למחשבה, אה? אז זו גזענות, או לא? אני נוטה לחשוב שלא. לפעמים מה שנראה כקלישאה וכדעה קדומה מקוממת, יש בו הרבה מן האמת.

 

4 תגובות

  1. הלנה מגר טלמור

    יעל,
    קראתי את הרשומה שלך בנשימה אחת, עצורה.
    אני בטוחה כי אין צריך לומר לך אודות כתיבתך. גם כאן – מרתקת, נוגעת, מהרהרת, בועטת, חמלה.
    ………………
    אריאל הירשפלד, כשהוציא את ספרו 'הטבעת' והתראיין אודותיו, טען כי היהדות היא גזירה גנטית.
    הרשומה שלך הדהדה לי את השאלה שמתהלכת איתי שנים ארוכות – ואת דייקת אותה –
    'האם זה באמת כך?'
    האם ה-שפע (מנגזרת ההשפעה) של חולשותינו, חולש גם על אלה שבסביבתינו.
    והאם בכלל ניתן לנתץ דפוסים שנראים כמקבעים את התנהלותינו.
    …………..
    ועם החיוכים, המעט צובטים, שבתוך מילותייך,
    אני חייבת להודות שדווקא על ההקשר ל-קצב, לא חשבתי לרגע.
    לעיתים האמת דוקרת עד הליבה.
    ואז, עוד.
    …………
    תודה, יעל.

  2. אביטל קשת

    בדיוק הגבתי לענת על הצרפתים, כמובן שיש תכונות מלכדות.
    זו תוצאה של התחככות עם אוכלוסיה מסוימת.

    מה שאומר שגם לגן היהודי יש תכונות מסוימות. אולי חלקן נוצרו כתוצאה מהרדיפות שחוינו. ומדובר באלפי שנים. שישים ומשהו שנות עצמאות לא משתוים לזה.

    מצחיק אותי שיש אנשים שמנסים לדחות את זה.

    בטוח שמתחת לתכונות קימת נשמה. ואותה רצוי לחפש.

    שבת- שלום.

  3. מירי פליישר

    ההבחנות בטח אולי נכונות כמו לגבי הייקים וכו' אבל אני לא מרגישה נכון עם הבחנות כאלה שמגבירות את האפלייה על רקע עדתי שהרי תראו גם פרסייה חושבת כך.
    אנחנו מתקדמים לכור היתוך טבעי לא כפוי כמו פעם ומה שפחות הפרדה מנמיכת עדה יהיה יותר טוב לילדינו.
    מאידך הומור זה טוב אולי הוא הדרך לראות את השוני , לגחך עליו, ולהביא מבדיחותא של העדה שלי שלנו שלכם. הווה אומר-הצחוק מרפא אולי, שוב. כמו בפתיח שלי.

השאר תגובה ל הלנה מגר טלמור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל