התחפושות של אימא שלי

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לאימי היו ידי זהב לתפירה. היא למדה לתפור מדודה שלה, אשת הדוד (אחיו של אביה), זה שהיה "מתעסק" איתה. בשעה שהדודה היתה מלמדת את אימי לתפור, היה הדוד נוגע באימי במקומות מוצנעים בגוף כאשר הדודה לא שמה לב.

 פלא שבכלל הצליחה להתרכז וללמוד לתפור. אולי נמלטה אל התפירה, אל עולם הבדים החושני, עם הטקסטורות והצבעים והדוגמאות ששתיהן הוציאו מתוך ירחוני נשים בצרפתית.

 תמיד אני חושבת בצער על אימי, שעם ידי הזהב שלה לתפירה והדמיון שלה בעיצוב, יכלה להיות מעצבת תלבושות לתיאטרון. לשום ילדים בבית הספר לא היו תחפושות יפות, מורכבות ומעוצבות כמו לנו. חבל שלא לכל התחפושות שלה נשארו עדויות מצולמות.

 כשאימי הלכה לבית האבות הסיעודי, ואנחנו פינינו את ביתה, מצאנו כמה תחפושות ישנות ומתפוררות בארונות, שעדיין שמרו על ייחודיותם. למשל, התחפושת שהיא תפרה לי, של הולנדית: לא רק שהכינה סינר מדהים ורקום שילך טוב עם השמלה, גם תפרה כובע מדהים של הולנדית והצמידה לו שתי צמות "בלונדיניות" שקלעה מצמר צהוב.

 לאחותי היא הכינה פעם תחפושת של אישה סינית, וטרחה שעות לצבוע צמר לשחור, כדי להכין שיער שחור חלק של סיניות, שיתאים לכובע הסיני.

 בתור אישה לא הכי מרובת כוחות, פיזיים ונפשיים (בחלק מהשנים הללו היתה לה אנמיה חמורה בגלל מיומות ודימומים חודשיים מופרזים, והיא היתה שבר כלי), מפליא אותי שלזה כן היה לה כוח. מה שאומר, שאם אוהבים משהו, אם יש כמיהה עמוקה למשהו, מצליחים לגייס לכך כוחות.

 וכך תפרה אימי תחפושות מפוארות של כל מיני ליצנים, נסיכות, מלכות אסתר, סינים, הודים, הולנדית, יוגוסלבים, ואפילו של מיני פרחים ופירות. רק לעיתים רחוקות מיחזרה תחפושות והעבירה מילד לילד.

 כאן בתמונות (הראשונות למעלה), אפשר לראות שהיא העבירה לי את אותה שמלה של מלכת אסתר, שלבשה אחותי שולמית כמה שנים קודם לכן. אבל אפשר לראות שאצלי, כאן מימין, שודרגה התחפושת באמצעות תכשיטים מורכבים יותר מהחנות של אבי. שמתם לב לחגורת הזהב שחובקת את מותניי? זה היה הבון טון באקססוריז של 1966…

 והתכשיטים? את הכול לקחה מהחנות של אבי. בתמונה בה אני מחופשת לרקדנית ספרדייה, למשל, היא תפרה לשמלה האדומה שרשראות ארוכות של פנינים מלאכותיות שאבי היה מייבא מיפן. והיו לה גם בדים נהדרים שהביא אבי מצרפת ואיטליה במסעות העסקים שלו, אז לא פלא שהיה לה מספיק חומר גלם לעשיית התחפושות המפוארות.

 את מה שהיה חסר לה המציאה בעזרת דמיונה המופלג, או השאילה מהשכנות, בעיקר מהגברת אינה (שבספרי "רואות מכאן את כל העולם" הפכה לגברת נינה), שהיתה דיילת תרבות על אוניות "צים" בשנות השישים, נסעה ברחבי העולם, והביאה המון בגדים אתניים מכל הארצות.

 כך, למשל, היא נתנה לנו חליפת סיני נהדרת, עשויה משי, עם רקמת דרקונים, או בדים יוגוסלביים נהדרים, והללו הפכו מיד לסינית ויוגוסלבית בידיה האמונות של אימי.

 את השראותיה לקחה מכל הבא ליד: ממחזות זמר (גברתי הנאווה), מתלבושות עמים, מהטבע, מהפולקלור, ומדמויות בספרי ילדים.

 לו נולדה עשרים שלושים שנים מאוחר יותר, אולי היתה מממשת את היצירתיות הענקית שלה, ובאמת עובדת בכך, כמעצבת בגדים או מעצבת תלבושות מצליחה. אין ספק שהיה לה את זה. ואין ספק שאז היא היתה אישה מסופקת ומרוצה יותר. למעשה, אני סבורה שלו נולדה בשנים שמהפכה הפמיניסטית היתה כבר כאן, קרוב לוודאי שלא היתה מביאה ילדים, אלא מעדיפה להקים לעצמה קריירה מפוארת, או בעיצוב, או בתחום האקדמיה, שכן הצטיינה מאוד בלימודים.

 לדעתי, את כשרון התפירה ועיצוב הבגדים שלי ירשתי ממנה. ואכן, לפני שנרשמתי ללימודי קולנוע בבית צבי, התלבטתי מעט בין זה ללימודי אופנה בשנקר, שנפתח באותה עת.

בתמונות: מימין לשמאל, ולמטה:

 אני כמלכה אסתר, וליד: אחותי באותה שמלה של מלכה אסתר, שש שנים לפניי.

 מתחת: אני כרקדנית ספרדייה, וליד: אחותי שולמית כגברתי הנאווה ואני כמלכה אסתר.

 למטה יותר, מימין: אמי עם אחי רמי ואחותי לאה. שניהם מחופשים לליצנים. ליד, משמאל: אחותי הגדולה לאה כיפנית, אחי רמי כאינדיאני, ואחותי שולמית כליצנית.

 והכי למטה מימין: הורי עם אחותי לאה ככיפה אדומה ואחי רמי כליצן, וליד, משמאל: אחותי שולמית כנרקיס ירוק יפיפה.