רק אני והמחק שלי

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בעקבות הבקשה לכתוב זיכרון ילדות לאסופה לילדים של קרן קרב, יצאו ממני המון זיכרונות ילדות. הנה עוד אחד:

מחקים זה דבר שתמיד שנאתי. גם עפרונות. בגלל הריח. למחק היה ריח חזק של גומי, שהוא שנוא עלי מאז ומעולם, ומריח של עפרונות נגעלתי ברגע הראשון שהחזקתי אחד ביד. ריח העופרת כה דוחה בעיני, וריחות הגומי של המחקים כה מבחילים בעיני – עד היום – ששמחתי מאוד שהרשו לנו לעבור לעט כדורי בראשית כיתה ג'.

ולכן, כשקנו לי בכיתה א' – הראשונה בכיתה – את הצעקה האחרונה בתחום המחקים לשנת 66: מחק ורוד בריח ובמראה של מסטיק בזוקה, לא היה גבול לאושרי, ולא כי זכיתי להיות הראשונה בטרנד החדש, אלא כי כל כך סבלתי מריח מחקי הגומי הישנים.

למעשה, הייתי הראשונה בכיתה עם הרבה דברים, בגלל אבי שנסע לחו"ל לעסקיו בשנים שכאן הכירו רק את מושג הצנע. וכך הייתה לי מטרייה שקופה עם לבבות כחולים (שילד מהכיתה שבר מקנאה), ביחד עם מעיל גשם וכובע תואמים, ונרתיק עור אדום עם ציורים בסגנון הסיקסטיז' – את כל אלה אבי הביא מאיטליה. וכמובן, היינו הראשונים בשכונה עם טלוויזיה, שגם אותה הוא הביא ב-66, שנתיים לפני שרוממה התחילו בשידורים.

אבל את המחק הוורוד הריחני הכי אהבתי, בגלל שתיעבתי את ריחו של מחק הגומי הקלאסי והמיושן, שכל הילדים בכיתה נשאו אחד כזה בקלמר.

אלא מה? הנאתי מהמחק לא ארכה זמן רב. ביומיים שזכיתי בו, נהניתי לרחרח אותו ולגמוע לתוכי את ניחוחותיו המתוקים כמו סוכרייה. אבל כעבור יומיים הוא נעלם מהקלמר. במקומו נח מחק גומי ישן ומשומש, עם האות א' חרותה עליה.

אוי הגנב המצחיק, אוי גנב שמשאיר עדויות! הלוא המחק הישן והמהוהה הזה, עם האות א' חרוטה עליו בעיפרון, היה שייך לשותפי לספסל, ילד בשם אבי. הנ"ל גנב את המחק הוורוד הריחני שלי, ושם לי במקומו את המחק הישן שלו.

מה חשב, שלא אדע שהמחק שייך לו? שהוא החליף את המחקים וגנב את שלי? מובן שהתעמתי איתו, והוא, מעמיד פני מלאך, המשיך לטעון שזה לא הוא. הנה, הרי אין לו שום מחק ורוד בקלמר.

מאחר שלא רציתי להלשין – כי הלשנה הייתה בעינינו בילדות הדבר הכי גרוע – לא עשיתי מזה עניין ולא העברתי את הנושא הלאה לטיפולה של המורה. נשארתי בלי מחק ורוד וריחני, ונאלצתי לחזור למחקי הגומי המסריחים, כי הוריי, שראו שהמחק נגנב ממני, לא רצו לקנות לי אחד חדש – הללו היו יקרים מדי מייד עם הופעתם.

וכך למדתי בגיל פעוט שלא כדאי להופיע בציבור עם רכישה חדשה ויקרת מציאות, ולא כדאי לנקר עיניים, כי לקנאה יש לפעמים גם ידיים ארוכות בנוסף לאיחולים לבביים להריסתך, כשלונותיך, מותך ועוד.