והגית בו

 

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בתגובה לפוסט של שהרה

 

כבר בתור ילדה לא הבנתי את נחיצותה של התפילה הממוסדת, המקובעת. הייתי הולכת עם אבי לבית הכנסת, יושבת על ברכיו, רואה את המתפללים שנראו לי כמו רובוטים הממלמלים מילים כמו אוטומט, ונכנסת לסוג של דכדוך או מבוכה.

 

למען מי הם עושים את זה? מי הכריח אותם לבוא הנה ולמלמל בחוסר חשק? לשם מה הם מתנועעים כמו רובוט? והכי גרוע היה ביום כיפור. ראיתי איך הגברים הכבויים האלה כבר מתים לברוח משם, כיצד ראשם נמצא במקום אחר לגמרי, וברור היה שמלמול תפילתם אינו אלא מס שפתיים.

 

גם את התפילות האוטומטיות של אבי, שהיה פוצח בהן אחרי הארוחות, לא אהבתי. גם כילדה הרגשתי סוג של ניכור לתפילות האוטומטיות, ולא הבנתי מה אלוהים מוצא בהן, אם בכלל. תחושתי כבר אז היתה, שלא ה' רוצה ומבקש את התפילות הללו, אלא שהן סוג של כפייתיות אנושית שמוצאה בבעיות נפשיות ובצורך לטקסיות רפיטטיבית. רוחי לא נחה מן התפילות הללו. והלוא הייתי רק ילדה, והרי אומרים שמפי עוללים ויונקים…

 

עם זאת, אני עצמי, כבר כילדה, נשאתי לא מעט תפילות אישיות, בין אם מתוך צורך נפשי או מתוך אמונה תמימה. אני יודעת שגם מבוגרים המחשיבים עצמם אתאיסטים גמורים נושאים לפעמים תפילת זעקה לאלוהים, ברגעים קשים, הגם אם לתפיסתם אינם מפנים את הזעקה לאלוהים.

 

ומכך הבנתי כבר מזמן, שגם לולי היה אלוהים קיים, אנשים היו מתפללים אליו, כי הם זקוקים להתפלל למישהו, זקוקים להתחנן לעזרה. ומבחינתי, זוהי הוכחה נוספת לקיומו של אלוהים. אם בני האדם מתחננים אליו לעזרה בזמנים קשים, אין ספק שמשהו בתוכם, עמוק בלא מודע, מכיר בקיומו. ואם האדם מכיר בקיומו של אלוהים, הגם אם רק ברגעי  משבר נואשים, הרי שאלוהים קיים. הצורך שלנו בו הוא שמגדיר אותו.

 

זה קרה כך גם אצלי. בראשית נעוריי החלטתי שאין אלוהים. ייתכן שהצעד הזה בא כמרידה באבי ובחוקי המשפחה הדתית שלי. מכל מקום, החלטתי שאני אתאיסטית. ובכל זאת, ברגעי משבר מצאתי את עצמי בוכה וצורחת למישהו. לא קראתי לו אלוהים; בעצם, לא ידעתי למי אני קוראת. אבל בכיתי והתחננתי לעזרתו של מישהו.

 

לימים הבנתי שאכן קיבלתי את העזרה שביקשתי, למרות שאז, בימיי כאתאיסטית, לא ראיתי בזה חסד ועזרה מאלוהים.

 

אבל כששבתי לאלוהים, וזה קרה בגיל 24, התחלתי לראות את יד ה' בנסים שקרו לי, גם באותם שנים כלא-מאמינה. והבנתי שזעקה אישית רמה לה' אכן פותחת את ליבו. והבנתי שהתפילה האישית שלי אינה רק פורקן רגשי למצוקה נפשית, אלא באמת פנייה לבורא שלי, למשגיח הפרטי שלי – דו שיח שלי איתו שמתחיל כמונולוג, אבל אם אקשיב היטב, יתפתח לדיאלוג.

 

מעולם לא חשבתי על אלוהים בתור אלוהים טכנוקרטי, או אלוהים כללי, בלתי מושג, מרוחק. מבחינתי אלוהים הוא אבי הרוחני האישי. וכפי שפניתי לאבי הביולוגי לבקשת עזרה, כך אני פונה לאבי בשמיים. אני פונה אליו בכל דבר, בכל תחום וכל הזמן. אני מרגישה את מגע ידו בחיי. אני מרגישה מעורסלת באהבתו.

 

ולא שלא ידעתי משברי אמונה. מישהו אמר לי פעם שבוודאי קל לי יותר כאדם מאמין. ואין שטויות גדולות מאלה. להפך, חיי כאתיסטית מבחירה היו הרבה יותר קלים – את הכול הסברתי לעצמי באמצעות ההיגיון, ואין קל מלפתור סוגיות ולמצוא תשובות באמצעות התבונה.

 

אדרבה, החיים כמאמינה קשים בהרבה, דווקא משום שהמאבק הרוחני כמאמינה הוא יומיומי, ודווקא משום שהאב הרוחני שלי הוא כה ערטילאי ובלתי מושג לכאורה, וכה קשה להתחקות בשכל ובתבונה אחר מהלכיו.

 

אין דרך הגיונית להסביר את ה' ומהלכיו. אין מאחזי "מציאות" למהלכיו. ולכן, לפעמים נדמה לאנשים שהאמונה נובעת מהצורך הנפשי בלבד, ואינה אלא הזיה של המאמין; הצורך שלו בפורקן רגשי ובנחמה המתבטא בהדמיה של אלוהים חיצוני; אלוהים כסוג של שסתום למורכבות נפָצּי התודעה והתת מודע.

 

לא אתווכח על כך. מעולם לא היה בי צורך להוכיח לאחרים את קיומו וממשותו של ה' בחיי. אני כן יכולה להעיד שחיי התפילה האישית הם חיים מספקים מאוד, מרפאים מאוד, מנחמים מאוד, מרוממי רוח מאוד. ומי שמוכן להם, ומוכן להקשיב לתנודות הזעירות של ה' בחייו, ומוכן להביט מחדש על מה שקרה וקורה לו בחייו, אולי יבחין בנוכחותו הדומיננטית של אלוהים בחייו, בתנועות הקטנות (ולפעמים הגדולות והדרמטיות) שמקורן בהשגחה ממעלה.

 

ואני, אם יש צורך להוסיף, איני אדם דתי. אני אדם מאמין. ובתחושתי ובניסיוני האישיים, הדרך היחידה לאלוהים היא הדרך האישית. לתחושתי האישית, לאלוהים אין חפץ בתפילות טכנוקרטיות שבאות כמתוך אוטומט, אלא שהוא חותר לקשר אישי איתנו – קשר מורכב, פרטי ויצירתי.

 

חשבתי פעם על היצירה שלי. בהגזמה, הייתי שמחה ליצור דו שיח עם הגיבורים של ספריי, לו זה היה מתאפשר. מכאן הבנתי את הצורך של אלוהים בקשר האישי איתנו – ברואיו. אם בראת מישהו, ברור שאתה רוצה להיות איתו בקשר; אתה כמה לקשר איתו. ואלוהים הוא יוצר טוטלי במלוא מובן המילה. מדוע שלא ירצה קשר אישי איתנו?

 

מבחינתי, התפילה האישית היא הפרשנות האמיתית של "והגית בו יומם ולילה". תפילה אישית בעיני היא כמיהתה של הנפש להתחברות עם ה', להכיר אותו, לתקשר עימו, להגות בו.

 

רוב שעות היום, אפילו בזמן עבודה או עיסוקים אחרים, אני מודעת לקיומו של אלוהים בחיי. אני פונה אליו פעמים רבות בתפילה, בבקשת עצה והכוונה, וכמובן, בהלל. ולא בהלל האוטומטי של תפילה מקובעת ועקרה בנוסח "מצוות אנשים מלומדה".

 

כשאני נהנית ממשהו שהוא בריאת ה', אני מיד מרגישה רצון עז להודות לו על כך בתפילה אישית, בהוקרה אישית. וזה יכול לקרות המון פעמים ביום, אפילו מדברים קטנים, כמו ליטוף החתולים שלי.  

איני אוהבת את המשפט "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", אבל פעמים רבות אני מוצאת שלמרות שהוא שחוק כל כך, יש בו אמת. התפילה האישית מקורה לדעתי בהתפעמות ובהיקסמות הפרטית שלנו ממעשי אלוהים בחיינו הקטנים, בסביבה שלנו, במבט הסובייקטיבי שלנו על העולם שברא.

 

כשאנחנו מביטים על אלוהים, הוא מביט בנו. כשאנחנו מכירים באלוהים, הוא מכיר בנו. אומנם, הוא מכיר אותנו כך או כך,  הוא מביט בנו כך או כך – אבל המבט שלנו, ההכרה שלנו, נותנים לו תוקף.

 

וכל יוצר ראוי וזכאי להכרה ולתודה, על אחת כמה וכמה יוצר כביר ומופלא כאלוהים.