יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
כבר מהיום הראשון בפסטיבל, כששכבתי בבריכה של מלון הר ציון, הבחנתי שהוא וחברו מביטים בי ממושכות. החבר שלו היה חמוד, אבל הוא היה באמת משהו. הזכיר לי שחקן אמריקאי יפה תואר שהתפרסם באותה עת. ועדיין לא ידעתי שגם הם מאורחי הפסטיבל.
למחרת הם היו בארוחת הבוקר, ובאו והתיישבו באותו שולחן שבו ישבנו אני וידידי, מבקר קולנוע מעיתון אחר. הם שוחחו ביניהם, הוא וחברו, ואני הבנתי שהם מיוגוסלביה. ושוב הם הביטו בי ארוכות, בייחוד הוא. זה היה נעים אך גם מביך. מושך אך גם מפחיד. מה הוא רוצה ממני? ויותר גרוע, מה אני רוצה ממנו?
למחרת נפגשנו קצרות בכניסה למשרדי הסינימטק, וכבר אמרנו זה לזו שלום במאור פנים. ובאותו היום שוב מפגש חטוף במדרגות המלון. שאלתי אם הוא בא לבריכה, והוא חייך ואמר שאולי אחר כך.
הייתי בודדה מאוד באותו פסטיבל. בדרך כלל הבאתי עימי לפסטיבלים חבר או חברה, אבל באותה פעם הייתי לבדי ברוב ימי הפסטיבל. והנה הבחור היפה הזה שמתעניין בי, ואני שלבדי כאן. האם יכול לקרות משהו? הלוא שנינו כל כך בודדים ורעבים למשהו.
והימים עוברים. כבר היה היום השישי של הפסטיבל. בערב הלכתי להקרנת החצות של הסרט השערורייתי "פינק פלמינגוס" של ג'ון ווטרס, עם דיוויין שאוכל שם צואת כלב. זו היתה הפעם הראשונה שהסרט הוקרן בארץ, אחרי שנאסר כאן להקרנה יותר מעשור.
ישבתי בקצה השורה. ליד הקיר הציבה הנהלת הסינימטק כיסאות מתקפלים לאורחים, משום שהאולמות היו מפוצצים מדי ערב.
אבל למרות שהאולם היה הפעם ריק למחצה, והיו המון מקומות פנויים, הוא בא והתיישב דווקא על כיסא מתקפל קרוב אלי. אני בקצה השורה, הוא בסמוך, על הכיסא המתקפל. פחות ממטר מפריד בינינו.
נענעתי את רגלי בעצבנות, והוא שלח יד, הניח אותה על הברך שלי, חייך ועצר את תנועת המטוטלת של ברכי. רגע של קרבה לא מובנת מאליה, ועוד רגע יתחיל הסרט של דיוויין, הרבה מתח באוויר.
האורות כובו, הסרט התחיל, הקטע עם צואת הכלב היה יותר מדי בשבילי. והיו עוד קטעים שבהם תרנגולות ניקרו את דיוויין היושב איתן בלול בתלבושת של מין תינוקת ענקית, ועוד מיני טירופים ממוחו הקאמפי הקודח של ווטרס.
אין ספק, זה היה קשה לצפייה.
בשתיים בלילה הסרט נגמר. חשבתי שניפגש באולם עם הדלקת האורות, אבל היו יותר מדי אנשים בינינו ובסוף זה לא קרה. הלכתי לבדי למלון. ישבתי בלובי. חיכיתי לו. קיוויתי שהוא יבוא ויתיישב לידי.
והוא בא. דיברנו איזה שעה על הסרט ועל בכלל. הוא היה חברו של במאי צעיר מיוגוסלביה שהוזמן להציג סרט שלו. גם הוא הגיע כאורח הפסטיבל כדי לכתוב עליו לעיתונו, אבל בין השאר התכוון לכתוב על המצב הפוליטי בארץ.
האינתיפדה הראשונה התחוללה ברקע מעל הראשים שלנו, והנה אנחנו יושבים ומפטפטים ומפלרטטים בלי בושה בלובי ממוזג וריחני.
"מחר על הבוקר אני נוסע לשטחים," הוא סיפר. "מה אני אומר מחר? הרי זה עוד כמה שעות. אני צריך לקום בשש בבוקר."
ודיברנו על האינתיפאדה.
ופתאום הוא אומר: "אם אבוא אחר כך לחדר שלך, מה תחשבי?" וזה במהלך שיחה על האינתיפאדה…
מה אומר? באמת, מה אומר? הייתי די בהלם מהשאלה הכה ישירה.
"אבל הרי אמרת שאתה צריך לקום עוד כמה שעות כדי לנסוע לשטחים…" כך אני, כמו בתולה מטומטמת.
"אַיי קֶן סוֹרפְּרַייז טוֹ-נַייט," כך הוא, ובחיי, לא שיניתי שום מילה. כך הוא אמר, ממש כך.
הרגשתי קצת כמו דיוויין שנדחק מנוקר כולו בלול התרנגולות. מה, אני צריכה להחליט הרגע? אין הרבה זמן, ובבוקר הוא נוסע לשטחים ויחזור רק בעוד יומיים. ואולי אפספס את ההזדמנות? הרי הוא כל כך יפה. ומצד שני, והרי תמיד יש צד שני, היו אלה ימי האיידס הגדולים, ואנחנו ממש-ממש פחדנו, ועכשיו אמצע הלילה, ואין לי אמצעי מניעה. ומה אגיד? אשאל אם יש איתו משהו? לא נעים…
אז התחלתי לפטפט ביתר שאת, מרוב המבוכה שבמצב. ונדמה שהוא נעלב, אולי חשב שאיני רוצה אותו, או שאני חסודה מדי ונבהלת ממגע מקרי שכזה, מהצעה כה בוטה וישירה.
ואז הוא אמר: "טוב, אז אני הולך לחדר שלי…" ונתן לי את מספר החדר למקרה שאשנה את דעתי.
הלכתי לחדרי. הלך לחדרו.
בחדרי שוב היתה הבדידות הזו של עשרת ימי פסטיבל בעיר שאינה עירי, שאיני אוהבת, שתמיד גרמה לבדידות הפסטיבלים שלי להתחזק שבעתיים. חשבתי לעצמי שזה לא כזה נורא אם אגיד לו מפורשות שאני חוששת, ואשאל אותו אם יש איתו משהו.
די בביישנות התקשרתי לחדרו. הוא כבר נשמע עייף, כאילו, מה זאת רוצה ממני עכשיו? איזה משחקים היא תשחק איתי עכשיו?
בביישנות איומה שאלתי אם יש לו קונדומים. נדמה שהשאלה הזאת סגרה אותו עוד יותר. כנראה נפגע ממני. אמר שאינו נושא איתו קונדומים כי אינו נוהג להציע דברים כאלה בדרך כלל. נדמה שכעס עלי. על שאני חושדת בו שזהו מנהגו, לרקד דרך קבע בין מיטות הנשים. איזו תמיהת עלבון נשמעה בקולו. מה אני חושדת בו בכלל?
במין פחד משונה שעלה בי על שאני עומדת לפספס משהו, דחקתי בו ואמרתי לו לשאול את החבר שלו, אולי לו יש. אבל הוא אמר שלא נעים לו להעיר אותו בשעה כזו. והשיחה רק הלכה ונעשתה מביכה יותר ויותר מרגע לרגע.
הוא נעלב על שאני חושדת בו שהוא נושא מחלות, אני הלכתי והתקפלתי לתוך עצמי בעקבות תוכן השיחה ההזויה בשלוש בלילה, והשיחה רק הלכה וגוועה בקול ענות חלושה. איחלתי לו בהצלחה מחר, ז"א, עוד שלוש שעות, ואמרתי, "אולי נתראה ביום חמישי, כשתחזור, יש מסיבה בלילה בגינה האחורית של הסינימטק, אולי תבוא…"
וניתקנו.
עוד שעה ארוכה לא יכולתי להירדם מרוב תשוקה, תסכול, תחושת החמצה ובדידות. והמחשבות על הפחד החדש שנכנס לחיינו, בעוד שקודם לכן לא חשבנו פעמיים לפני שנסחפנו למיטה. זה היה עשור מוזר כזה, חציו הראשון עדיין ברוח הסקיסטיז' המשוחררים, וחציו השני ברוח שנות החמישים ותחת צל איום ונורא – חרדות של להיכנס או לא להיכנס למיטה, אבל הפעם מטעמים אחרים לגמרי, ומחרידים הרבה יותר. ואני הלוא ראיתי כמה מידידיי שגוועו ונגמרו מהמחלה הזוועתית ההיא…
ביום חמישי בערב הלכתי למסיבה בחצר האחורית של הסינימטק הירושלמי. נורא התרגשתי. שאלתי את עצמי אם הוא יבוא. חיפשתי אותו בעיני. בסוף ראיתי אותו. יפה כתמיד, העיניים התכולות-תכולות ההורגות והחודרות האלה, אבל עייף, והעיניים תשושות, אולי מחוסר שינה, אולי ממה שראה בשטחים.
התקרבנו, שנינו נבוכים וחמוצים משהו. שאלתי למה אינו שותה יין, הצעתי שישתה וישתחרר קצת. אמר שאלכוהול עושה לו רע, מוציא ממנו דברים רעים. סיפר על מה שראה, מה שעשה, על מה יכתוב בכתבה שלו.
מפחד שמא אפספס את היפה הזה ואלך לי למיטה לעוד לילה של בדידות, החלטתי להיות נועזת. הצעתי לו שאולי ניסע למרכז העיר ונמצא בית מרקחת פתוח ונקנה קונדומים. לא האמנתי על עצמי, אבל הצעתי את זה.
אבל הוא כבר היה כבוי. אמר שהוא עייף מדי. ובאמת, עיניו היו טרוטות, ואפילו הצעת המזמוטים שלי לא הועילה לעוררן מעט. ואולי גם בגלל מה שראה בשטחים. הוא באמת לא היה להוט ואנרגטי כמו שהיה רק לפני ימים אחדים, צעיר שמחזר אחרי צעירה בפסטיבל קולנוע בעיר זרה, כמה מסעיר ורומנטי. הוא כבר היה אחר איכשהו… ואולי זה היה רק הדמיון הרומנטי המופלג שלי.
כעבור שנים ספורות התפורר הגוש המזרחי, והמלחמה ביוגוסלביה החלה. חשבתי עליו. איך התרשם והתרגש מהאינתיפדה שהתחוללה בארץ, ואיך עכשיו יש גם אצלם מין אינתיפאדה כזו. חשבתי לעצמי באיזה מחנה הוא, ועבור מי הוא כותב עכשיו רשמים מחזית הדמים.
מרגש מאוד ועצוב.
גם הקודם.
כן, זה קורה להם. כשהשליטה בידם, כשהם רוצים, כשהם קובעים, הם להוטים ובטוחים שכך זה נכון שיקרה. כשהשליטה נשמטת מהם, היא יוזמת, היא מבקשת, לוחצת, שולטת, הם מתכווצים, עייפים, נתונים לחרדת ביצוע, לא מסתדר, תירוצים. הוא נבהל מהנחישות שלך, מהפתרונות שהצעת. סמנטיקה פסיכולוגית שמשאירה אצלם ברוב הפעמים את הכוח. נוח לו היה יותר בדימוי החסודה.
היי יעל
סיפור שמביא החמצה והסוף, המחשבות שלך מרחוק ההתבוננות על המוזר של החיים.
נותנת לסיפור עוד עומק.
להתראות טובה,
הכתיבה שלך מרחתקת והפספוס כמו קרה לי
שאבת אותי לגמרי!
סיפור מתסכל… ואני מבינה מאוד אותך, ובעיניי, עם כל יופיין של ספונטניות ורומנטיקה, אם אין מקום לדיבור גלוי על חששות ואמצעי מניעה, ובכלל לדיבור גלוי, אז עם כל הצער – זו בעיה…
כתוב שוטף ונוגע.
בהקשר של החיים, את הלא ממומשים זוכרים טוב יותר כי יש בהם משהו מתמשך ו'פתוח' – אולי פעם יקרה הלא יאומן והמציאות תשלים את הדמיון.
במימוש ובטח באחד 'חפוז' יש יותר סיכוי לאכזבה ולמחיקת הזכרון של מה שהיה
בסופו של דבר אלה הרגעים הכי יפים, דווקא מה שלא קרה. אני מזדהה איתך.
יפה ואמיץ כתבת. ובלי שום רגשנות. יופי.
ספור מרגש יש גברים שנרתעים מנשים עצמאיות סקסואלית
הם מעדיפים ליזום ולחזר, די ברמז או בשמץ של יוזמה נשית כדי להבריח אותם
זה נשמע פרימיטיבי אבל הגברים היו ונשארו ציידים
אוהבים לכבוש לא להכבש
נקרא בנשימה אחת.
מרגש ומשאיר טעם של רוצה עוד ..
יעל, קראתי את א' וב' ולא יכולתי להפסיק. הפשטות והכנות והזרימה והתחושה כאילו כל אחד מאיתנו יכול לכתוב כך — כל אלה מעידים על ערכה האנושי והספרותי של כתיבתך.
תודה רבה עקיבא.
אני מלאת התפעלות מכתיבתך הסוחפת
תודה!