אשכנזיה בכאילו

 

 
לפני זמן מה פירסמתי פוסט על הדיקטטורה של האוכל האשכנזי באולמות השמחה בשנות החמישים-שישים-שבעים בואך השמונים. בבלוגי ב"על השולחן" קיבלתי די הרבה על הראש בשל פוסט זה, כאילו אני גזענית הפוכה, כי טענתי שייתכן כי המזרחיים סבלו בשמחותיהם מהשניצל-עוף מכובס-סלט ביצים-צימעס גזר שהגישו בחתונות. מישהו טען שם שהוא לא הבין את עמדתי האישית: אני אוהבת או שונאת אוכל אשכנזי? גם כאן בבלוגיה היו שהבינו משום מה שאני נגד אוכל אשכנזי.

   ולא כך הדבר. איך בתו של אב פרסי, יליד הארץ אומנם, שהעריץ כבד קצוץ וגפילטעפיש, יכולה לתעב אוכל אשכנזי? אני גדלתי על האוכל האשכנזי, כפי שגדלתי על אוכל פרסי מבית אבי, ואוכל ספרדי מבית אימי ילידת תורכיה.

 

    בעצם, בביתנו התקיים פיוז"ן אמיתי הלכה למעשה. אבי שאהב לאכול ולבשל, וקיבל השראה מכל מטבח שביקר בו, מילא את מטבחנו בריח פיצה כבר בשנות השישים, אחרי ששהה כמה חודשים באיטליה לענייני עסקים. כבר אז, כשמי בכלל ידע מה זו פיצה בארצנו הקרתנית.

 

    הוא הדבר לגבי האוכל האשכנזי. הוא אהב אותו. ממש אהב. כילד, הוא סעד גם על שולחנות האשכנזים בירושלים, וכפי שדיבר אידיש ולדינו, כך אהב צימעס וקניש ובייצקעלך, לצד בואיקוס ובורמליקוס. אז מה אם אימו בישלה גונדי וקיופטה בירינג"י ואורז עם פול ירוק ושום?

 

    בחורף בישלו אצלנו חמין די אשכנזי, זה המבוסס שעועית וגריסי פנינה ועצמות רגל של פרה. ככה אבי אהב את הטשולנט שלו, כמו האשכנזים. וגם אני למדתי לאהוב את החמין שלי די אשכנזי.

 

   כאשר בגרתי, סעדתי קבוע ב"בבל"ה" בימיו הטרנדיים והסופר-פרנדליים, בסניף הראשון ברחוב בן יהודה, אי שם בשנות התשעים. כמעט כל שבוע, בימי שישי אחר הצהריים, אחרי ההקרנה למבקרי קולנוע שהתקיימה באחד מאולמות הקולנוע בעיר, היינו נודדים לשם בחבורה להשביע את הרעב והתאווה לעיסה השחורה, לביצה השחרחורת ולקישקע הממולא בקמח, שומן אווז ובצל מטוגן.

 

    אני חושבת שכסף רב ביזבזתי ב"בבל"ה", המסעדה היהודית המועדפת עלי דאז, שהלך על כבד קצוץ שהוא אהבת חיי, על בייצקעלך, ועל מרק לוקשיין או קרפעלך. אוח אוח אוח, זה טעים זה.

 

   באותו פוסט מותקף, מיכה שמחון ידידנו כתב שאין אוכל טעים כמו האוכל המרוקאי. ואני, כחובבת כל מטבח בעולמנו, כולל את מטעמי הטאג"ין המרוקאיים, אומרת אדרבא ואדרבא, טעים טעים האוכל המרוקאי, והסורי, והעירקי, והתימני, והספרדי, והאלג"יראי… אני לא מקפחת שום מטבח – רק מה, גם האוכל האשכנזי טעים כאשר יודעים להכין אותו.

 

   ואם כבר מדברים על גרסאות לחמין, אז אני חייבת לציין שהחמין הכי טעים יצא לי דווקא בארצות הברית. גרתי שם תקופה קצרה בשנות השמונים, והבשר הכי זול בסופר היה חזיר. אז עשיתי את הלא ייעשה: חמין יהודי עם בשר חזיר! והטעם הנפלא והשומני של החזיר תרם רבות לחמין. לו אבי הדתי היה יודע….

 

    אז לכבוד החורף, פירסמתי פוסט רב-בלוגי, ז"א בכל בלוגיי, כדי שמי שירצה ייתן את הגרסה שלו לטשולנט, המזרחית או האשכנזית. כולם טעימים בעיניי. רק מה, לצערי, חוץ ממירי פליישר, איש לא נטל את הכפפה. אז הנה כאן הגרסה שלי לחמין ירוק. אני אפילו לא יודעת מאיזה "מוצא" הוא. פעם קראתי אותו בעיתון, ושידרגתי עם עלי חובזה שאני קוטפת בחורף בשדות ליד ביתי.

 

   אומנם,  החובזה טרם צצה בשולי הדרכים ובמגרשים הריקים, אבל אחרי כמה גשמים טובים היא בוא תבוא. זה הזמן לקטוף ולגדוש שתי שקיות של סופר בעלים המצוינים האלה, רצוי כשהם עדיין טריים וצעירים, ולהסתער על הכנת חמין ירוק. משקית אחת להכין את החמין, ואת השנייה להוסיף לסלטים ולמרקים.

 

 

חמין ירוק

מצרכים:

קילו בשר שמן לחמין, חתוך לחתיכות

כמה עצמות רגל פרה טובות

500 גרם חומוס מושרה במים ללילה

שקית סופר מלאה בעלי חובזה שקטפתם

שני צרורות כוזברה

10 שיני שום

בצל גדול

כפית כמון

כפית בהרט

חצי כפית פלפל אנגלי

5 עלי דפנה

מלח ופלפל לפי הטעם

מים לכיסוי

מעט שמן להזהיב את הבצל

 

אופן ההכנה:

חותכים את הבצל לחתיכות גדולות ומזהיבים מעט, מוסיפים גם את שיני השופ שיזהיבו מעט. מוסיפים את הבשר, העצמות, החומוס, כל העלים והתבלינים ומערבבים היטב. מכסים במים. מביאים לרתיחה, ומבשלים על אש קטנה כל הלילה, או בתנור, במאה מעלות.

 

כמובן, ניתן להוסיף למעלה ארבעה תפוחי אדמה, כמה גזרים, קישקע וגם ביצים קשות.