גם אנחנו קורבנות

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מעניין, אבל בשולֵי הפרשה שהסעירה אותי והכאיבה לי ביומיים האחרונים, ההתכתבות עם חווה אצל אמיר, מה ששקע בליבי היה דווקא משהו שולי. תקפו את חווה על כך שהיא חושפת שם פרטים על בנה נכה הנפש. ומעניין, תמיד כשאני כותבת על אחותי נכת הנפש, ישר ישנן כמה תגובות של "יפי נפש" כאלה, שמתנפלים עלי בשל הסוגיה הזו, בלי להבין בכלל את הרקע.

נכי הנפש הם באמת האוכלוסייה הכי חלשה ואומללה בעולם, וצריך לעשות הכול כדי לשפר את תנאי חייהם ולהגן עליהם. אבל בשביל זה צריך לדבר עליהם, והרבה. ובני המשפחות צריכים לפתוח בגלוי את הדבר שהוא הכי טאבו: את הרגשות שלהם בעניין. וזה דבר שממעטים לעשות  אותו בציבור. וכל עוד לא נפתח אותו, אין סיכוי שהעניינים ישתפרו אי פעם.

אי אישית מרבה לכתוב על הצד של קרוב המשפחה של חולה הנפש. אני חושבת שגם לקרוב המשפחה יש זכויות, לא רק לחולה. וגם לו מותר, ואפילו חשוב, שידבר על רגשותיו ועל יחסיו עם בן המשפחה נכה הנפש.

בעיני, הכללים לכך מאוד ברורים. אם בן המשפחה נכה הנפש הוא אדם שמנותק מהחברה ומהסביבה, כמו אחותי, שמעולם לא היו לה חברים, ואינה מעורה כלל בענייני העולם, כמו אינטרנט ועיתונות (היא אפילו לא יודעת מה זה אינטרנט), והיא חיה בעולמה הפנימי – במקרה כזה אם אחשוף את הפרטים (לא הפרטיים האישיים, כמו שם, כמובן), אין בכך כל פגיעה באחותי. זה מעולם לא יגיע אליה, לא ישירות ולא בעקיפין, היא מעולם לא תדע על כך, ולכן לא תיפגע מכך בשום דרך שהיא.

ושוב, כמובן שפרטים אישיים כמו שם מלא, מגורים וכאלה אסור לחשוף. זה אלמנטרי. אבל אם אנחנו, קרובי המשפחה של נפגעי הנפש, לא נחשוף את הסבל שעובר עלינו כל יום עם בן המשפחה החולה, גם לא נגיע לשום מקום.

כמו בכל טראומה שאנחנו עוברים, הדרך היחידה לריפוי ולהתחלת הריפוי היא לדבר, לחשוף, לכתוב על זה בתקשורת, ללבן, לדקסקס, לחשוף רגשות. לשתוק, להיאלם דום, רק משאיר אותנו תקועים וממורמרים בסבך של רגשות קשים ובתנאים שאי אפשר לשפר.

יש להיזהר, ולא לכתוב בזלזול על בן המשפחה נכה הנפש, אבל כן לכתוב, וכן לשתף את הציבור – ותמיד מתוך שיקול דעת זהיר של מה יכול לפגוע ומה לא, מי יכול להיפגע ומי לא.

אם בן המשפחה לא יידע לעולם מה נכתב עליו, איני רואה שום סיבה שבעולם לא לחשוף את המקרה באופן מבוקר, לא זול ולא סנסציוני כמובן, אלא כזה שיעניק לחברה שאינה מבינה בכך דבר, את התובנות על המשא הכבד שאנו, בני המשפחה של נכי הנפש, סובלים ממנו יום יום ושעה שעה.

גם אנחנו קורבנות, רק שנטיית יפי הנפש הנפוחים בעולם, שתמיד קמים לצעוק, היא תמיד לגונן על החלש. אבל לא, גם אנחנו חלשים. גם אנחנו נזקקים, גם אנחנו קורבנות. גם לנו יש זכויות, גם לנו מותר להביע את המצוקה שלנו – ושוב, תמיד לעשות זאת בשיקול דעת זהיר ולחשוב מה לא יפגע בבן המשפחה החולה. אבל לתת גם לנו  לגיטימציה לדבר בחושפנות.