יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני כמעט 24 שנים בעיתונות. התחלתי כמעט ילדה. הייתי בת 24 כשהפכתי למבקרת הקולנוע הכי צעירה בארץ, בעיתון" על המשמר" המיתולוגי.
העורכים שלי היו כבני ארבעים וחמישים וחלקם אף נשקו לשישים. הם היו מבוגרים, משופשפים, ידעו המון. למדתי מהם את כל מה שאני יודעת היום על כתיבה עיתונאית.
מרוביק רוזנטל למדתי להיפטר ממניירות הכתיבה "הגרמנית" שלי, כפי שהוא קרא לה, שהתבטאו במשפטים ארוכים כאורך הגלות. מיעל לוטן למדתי להתמקד בנושא ולא לרדת לשוליים הלא נחוצים. והיה עורך נפלא אחד, שאלליי לי ולזיכרוני הכושל, שכחתי את שמו, ממנו למדתי לכתוב רצוף וקולח.
מאז, עבדתי בהרבה עיתונים ואתרי רשת גדולים. כמעט בכולם בעצם. אני התבגרתי, והעורכים רק הלכו ונעשו צעירים יותר ויותר. אני זוכרת שכתבתי ביקורת טלוויזיה וספרים ב"זמן תל אביב", לפני עשור. העורך שלי עמית שוהם היה ילד בעיני. בתחילה די נבהלתי מעוללותו. למזלי, הוא התגלה כאדם משכיל ובקיא למרות שראיתי בו "אח קטן".
אבל מאז הם הולכים ונעשים צעירים בצורה מדאיגה. ילדים שלי כמעט. קצת מביך הייתי אומרת. אולי הרבה מביך. ילדים קטנים שולטים על הטקסטים שלי, אומרים לי על מה לכתוב.
מילא צעירים. לפעמים יש צעירים שבקיאים בחומר שהם עורכים, בעלי עולם תרבותי עשיר יחסית. אבל הבעיה היא שרוב העורכים הצעירים לא מבינים מימינם לשמאלם, ועולמם הרוחני והתרבותי שואף לאפס. נותנים למישהו שלא יודע מיהו בורחס או אריך פון שטרוהיים או פרנסיס בייקון לערוך מדור תרבות! איך אפשר לעבוד ככה, עם עורך או עורכת שכל מה שהם רוצים זה לרדד את התרבות לרמה של באנר?
מילא זה. אבל מה עושים כשהעורך לא מבין בכלל את הנושא עליו כתבתי, והוא הולך ומשכתב אותו בטעות, כי הוא בטוח שהוא יודע יותר ממני, למרות שבעצם הוא בור ועם הארץ, ואז אני יוצאת כאן מטומטמת? מה עושים אז?
גם בעבר, בשנים המתוקות ההן ב"על המשמר", היו עורכים לשוניים בני שנתיים וחצי מתקשרים אלי הביתה לפעמים, כדי לקבל הסבר במושגים בסיסיים. פעם מישהו התקשר לשאול מה זו המילה המוזרה הזו "זומבי" שהייתה בכתבה שלי. או, לכי תסבירי לעורך במדור תרבות בעיתון "העיר", שצעיר ממך בדור וחצי, מה זה הציטוט שנתת משיר של לאה גולדברג, כי הוא לא מכיר את הגולדברג הזאת, שלא לדבר על שיריה.
עולם תרבותי ורוחני דל, נדוש, רדוד, המורכב משאריות, לא פחות ולא יותר. ואני, אני אומנם לא מחזיקה מעולם העיתונות בכללו, ובעיני רוב העיתונאים אינם מצטיינים בתוכן תרבותי עשיר במיוחד, אבל עד כדי כך לא לדעת מושגים בסיסיים בתרבות?
בעיית העורכים שרק הולכים נעשים צעירים יותר, גם בעיתונות המודפסת, אבל בעיקר בעיתונות הרשת, נעוצה כמובן בבעיה כלכלית. משלמים משכורות חרפה, אז מי מוכן לקחת את העבודה? רק ילדים שמסכימים לשכר רעב.
זה התחיל ביום בו החוזים הקיבוציים הלכו ונעלמו, וחוזים אישיים דרקוניים מילאו את מערכות העיתונים. המשיך בהעסקת עיתונאים קבועים על בסיס פרילאנס מזעזע, זחל לנגיסה משמעותית יותר בזכויות הסוציאליות של העיתונאים והעורכים, ונגמר היום באתרי הרשת הגדולים, שמשלמים גרושים לכתיבה ולעריכה.
האם הרשת גם היא קשורה לכך, לא רק ידם הקפוצה של בעלי הממון? לדעתי כן, בהחלט. תוכן הגולשים ברשת, והעובדה שלא מעטים מן הכותבים הם עיתונאים, גורמים להצפת תכנים ולהשוואה בין מעמד הבלוגר למעמד העיתונאי.
כתבתי על זה רבות בעבר, ועכשיו אני מלמדת את נושא הכתיבה לרשת לינוקות שרוצים להיות סופרים ועיתונאים ועורכים, בקורס "מדיה חדשה" בקמרה אובסקורה. זה מטריד אותי, כעיתונאית, כבלוגרית. מצד שני, ברור לי שאי אפשר להתנגד לתהליך: מעמד העיתונאי המקצועי הולך ומתערער, הולך וננגס בעשרים ומשהו השנים האחרונות, וכמעט עשור של אינטרנט עומד לחסל אותו סופית.
ועכשיו באו גם החינמונים העלובים האלה, שנזרקים על מפתן ביתי מדי בוקר או שנותנים לי בסופר, שמחזירים את העיתונות לימים רעים במיוחד, עם ריקנות ושממון תוכני ודלות מילולית. מה הם מבשרים העלובונים האלה, אם לא את קיצה של העיתונות המודפסת? את הימים האחרונים שלפני המוות הגדול?
מזעזע! אבל זה לא מפתיע אותי. זו הסיבה שאני קוראת רק בלוגים. יש כותבים שפוסטים שלא היו מביישים אף עיתון ממדרגה ראשונה.
הרשימה שלך מדוייקת. בדיוק אתמול ישבתי עם ידידי המשורר והמתרגם עודד פלד ודיברנו בדיוק על אותם הדברים שכתבת כאן. איך אדם שלא יודע מי זה פבלו נרודה, למשל, יכול לשמש כעורך.
אגב, מה דעתך על מצבה של הביקורת בארץ ביחס לעשורים קודמים? ואיך האינטרנט משפיע לדעתך על הביקורת ועל מעמד המבקרים?
דפנה, דווקא על מבקרים יש לי דעה קצת אחרת, וכתבתי אותה בקצרה בבלוגי ברשימות, ואפילו בעקבות רשימה שלך על הביקורת ההולכת ומתנמכת שהיתה בטיים אאוט. בקרוב אני אכתוב על זה פוסט כאן.
יופי. אני מחכה.
יעל.טוב שכתבת את. ממש צרה צרורה.הרקע לכך הוא לכאורה כלכלי – מפטרים את הוותיקים שעולים לבעלי העתון הרבה כסף, ומכניסים צעירים שמוכנים לשלם, לכתוב או לערוך בתשלום זעיר, כדי להאחז בעיתון, כשעיניהם נשואות להופעות בטלוויזיה. אבל הסיבה היותר עמוקה להערכתי היא שהעתיות של העיתונות תובעת כביכול "ראש עכשווי", צעיר. בעלי העיתונים מאמינים בעלומים
של הצעירים המנהלים את הסצינה העכשווית בכל תחום בתור "טלנטים". תרבות נעשתה דבר כבד מדיי לעיתונות.
הרייטינג של מה שדורש עצירה והעמקה ירוד מראש. התרבות החלה להתבסס בפינות , אולי כמו שהיה בימי הביניים- בסוגי מנזרים. מעניין, שטענות נגד עליית כוחות ריקניים המטשטשים את התרבות הגבוהה והתרבותיות אפשר למצוא כבר אצל פליניוס הרומי.
אני גם מתחיל לראות שהגיל של עורך התירגום או העורך הספרותי הוא יותר יותר צעיר, או גם מדובה בהיא יותר צעירה.
וגם הם פחות משכילים, היידע שלהם בספרות העולם הולך ונהיה מוגבל לרב מכר של שנה שעברה ושל השנה, הם לא יודעים שום שפה חות מאנגלית ועברית (והם עורכי תחום התירגום), וכן הלאה.
בכול זאת אין מה לעשות, יידע נקנה גם עם הזמן. אי אפשר לקרוא את כול הספרים עד גיל 25, גם אם אתה ממש תולעת ספרים ובעולם ההיי טק שלנו שמעריץ את הצעירים (גם, ובעיקר, כי זה עולה פחות כסף) בסופו של דבר העיתונים וההוצאות לאור יורות לעצמן ברגל.
העיתונות כבר מרגישה את זה במאזנים, ולא יעזור התירוץ של האינטרנט, מעריב היו הקיצוניים ביותר בקיצוץ שכר הכתבים והעורכים (ובתרגילי התחמקות מתשלום משך חודשים עד שחלק מהכותבים ויתרו גם על המעט ששילמו) ומעריב משלם את זה במספר הקוראים (כן כן, לא רק דנקנר אשם), ואני יודע את כל זה כי הייתי שם.
אז תודה על המאמר. אולי זה ישנה משהו.
על איזה עולם תרבותי את מדברת? מישהו מוציא היום לאור באופן מסודר שירה ? יש ביקורת שירה היום? יש עדיין אנשים שקונים ספרי שירה? רק מלעבור על מה שנכתב כאן בבלוג רואים את הדיסוננס בין כמות השירים הנכתבת לבין הייצוג שלהם בהוצאות לאור ובחנויות הספרים.
לא מביך אותי הגיל הצעיר מביכה אותי הבורות. לא רק של אנשי המקצוע גם של קהל הקונים. גם מהם אני מצפה שייצרו דרישה. אבל זה קרב אבוד. אין לי ציפיות מ"משקיעים" יש לי ציפיות ממערכת החינוך שתצמיח דור של דורשי תרבות וזה לצערי לא קורה.
אותם צעירים שבוחרים לעסוק בכל זאת בספרות הם לדעתי ניצולי המערכת שאינה מעודדת עשייה אינטלקטואלית הומניסטית אלא רק כזו שמתגמלת את חשבון הבנק. לפחות על כך אני מעריכה אותם.
אני מסכימה איתך שרמת המקומונים הולכת ויורדת, אני דווקא כן בעד חינמונים כדי לאפשר לאנשים שידם אינה משגת לרכוש עיתון, לדעת מה מתרחש מסביבם ולו ברמת המינימום, ולעיתים גם למעמד הבורגני החינמון אינו רע, כי הוא מאפשר נק" מבט נוספת על העיתון היומי או השבועי הקנוי. טענתי היא דווקא כלפי העיתונים הקנויים, אם כבר משלמים – הבו לנו איכות תרבותית, ירידת גיל העורכים היא רק חלק ממגמה גורפת של רדידות וצמצום, גם היריעה וגם הידיעות וההשכלה הכוללת. לדאבוני, אני לא חושבת שהמצב ישתפר, ההיפך הוא הנכון.
אני חייב לומר שאני מזועזע למדי. משום מה חשבתי שהמצב טוב יותר.
אני מניח שמדובר לא רק על גיל – יש לפחות עורך "צעיר" אחד שאני יודע שהוא רב-ידע ומשכיל באופן בלתי-רגיל – אלא על איזושהי הידרדרות בדרישות. לא נראה לי שאדם שלא מכיר את גולדברג או את בורחס ראוי *לכתוב* למדור תרבות, שלא לדבר על לערוך אותו. מה גם שמדובר על השקעה מינימלית: הרי בעידן האינטרנט, גם אם יש איזה חור בהשכלה שלך (ותמיד יש משהו) אפשר תמיד להשלים אותו אם יודעים איפה לחפש, ואין כל מחילה לשגיאות שנובעות מבורות.
המצב ילך ויהיה גרוע יותר. מה שהשפיע מאד לדעתי היא הטלוויזיה, שם "צריך" לדבר בקיצור בפשטנות וברמה רדודה, הרבה צעירים כמעט ואינם קוראים ספרים, הם ניזונים רק מהטלוויזיה, העיתונות הכתובה מחכה את הטלוויזיה וכך אנו מקבלים מאמרים, ותוכניות בשפה רדודה ובלי רקע תרבותי.
החינוך במצב גרוע עוד יותר, אני זוכרת שהייתי מרצה והסטודנים שלי לא הבינו מילים בסיסיות בעברית, והם לא היו עולים חדשים.
צריך להשקיע הרבה יותר בחינוך ולא ללמד לבגרות ביה"ס צריך להיות מקום שבו ניתן לרכוש השכלה כללית. משום מה אצלינו כנראה חושבים שמה שחשוב זה איכשהו לעבור את בחינות הבגרות וללמוד מקצוע שיכניס הרבה כסף.
זה ניכר בכל המדיות היום,
ובעיקר בטלביזיה.
לכי תשווי ערוץ 2 הזוועתי לערוץ 1
או לערוץ 8 או אפילו לערוץ הקהילתי (!!) החובבני.
ביום שישי אצל ההורים, אפילו המכנה המשותף הנמוך ביותר אצלנו בסלון לא מוכנים יותר לנסות לצפות בבליל הרפש הזה שמוגש לנו אחרי לעיסה, הקאה והכנסת 30 פרסומות שאט על כל 10 דקות צפייה.
מה יעזור ? אולי מרד צרכנים.
(אבל האמת לא).
צריך ליצור אלטרנטיבות איכותיות.
כמו שיש מזון אורגני לעומת המרוסס,
נראה לי שלא תהיה ברירה בעתיד הנראה לעין אלא ליצור אלטרנטיבות מזינות יותר מהקיימות.
במזון וזיהום אויר ומאזן אימה מדובר ביצר הקיום ממש, ענייני תרבות נמצאים איפשהו הלאה בפירמידת הצרכים,
אבל הם זקוקים להתייחסות,
ולמה לא להתחיל בקטן.
(אגב, מה לגבי האיכות והידע של העורכים ב"הארץ" ?)
כמה שאת צודקת יעל.
וזה גם נובע מהחינוך ההומניסטי הרדוד שמעניקים בתי הספר בארץ. שאלו בוגרי תיכון של היום מיהם למשל שלום עליכם, אלתרמן, שלונסקי, רוסו או לורקה. תתפלאו, אפילו השמות אינם מוכרים.
זה קשור בתוכנית לימודים שהולכת ומידלדלת, שיצירות ספרות נלמדות בעיקר בהקשר מונחי תורת הספרות, שהיסטוריה נלמדת לרוב בהקשרים מצומצמים, מתמעט והולך מספר המורים רחבי האופקים, והטלוויזיה והאינטרנט לרוב אינם מעודדים העמקה.