בננות - בלוגים / / המדריך למטופל הפוטנציאלי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

המדריך למטופל הפוטנציאלי

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

 

תמיד היה לי תיאבון עצום להכיר את עצמי לפני ולפנים ולהבין את עמיתי בני האדם. משהו עמוק בתוכי תמיד ניסה להבין מדוע אנשים עושים את מה שהם עושים,  מתנהלים כפי שהם מתנהלים,  מרגישים את מה שהם מרגישים. זה גרם לכך שבגיל צעיר רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי להבין טוב יותר עצמי ואת הזולת. אומנם אל הטיפול הראשון לא הגעתי באמת מרצוני, אבל בהמשך זה בא מתוך שכנוע עמוק שטיפול הינו דרך מצוינת למי שרוצה להבין מדוע הוא מתנהל כפי שהוא מתנהל.

הפעם הראשונה שלי בטיפול היתה בגיל 22. הייתי אז עם אהובי ז"ל, אדם. אני הייתי ילדונת תלותית ומעצבנת, ואדם היה גבר בן 37, שעבר הרבה בחיים. כמה שנים לפני שהכרנו הוא הלך לטיפול אצל ד"ר דוד רודי, כי זה מה שהיה מקובל בחבורת הבוהמיינים שבה הוא שרץ בשנות השבעים. כולם אז, כל השחקונה של תל אביב, הלכה אז לטיפול ב"חווה" של רודי בהרצליה.

לכן, כשאני התחלתי להציק לו יותר מדי בהתנהגות ילדותית וצומית, הוא שלח אותי לטיפול אצל רודי. רודי פיתח אז שיטה מיוחדת, לפיה מטפל אחד לא מספיק, כי האדם זקוק למייצג מכל מין בטיפול שלו, ולכן רוב המטופלים קיבלו מטפל ומטפלת, ומקרים קשים במיוחד קיבלו שלושה מטפלים! ז"א, טיפול של פעמיים עד שלוש בשבוע. נורא תובעני.

אחרי האינטייק אצל רודי נקבעו לי שני מטפלים, בנו של רודי ופסיכולוגית נוספת. אבל רודי האבא ידע את נפש מטופליו, וכבר באינטייק הראשון אמר לי שאני לא אחזיק מעמד ואפרוש מהר, כי לא באתי מרצוני, אלא מפני שבן זוגי דחף אותי לכך.

והאמת, הוא צדק. במשך החודשיים וחצי שהתמדתי בטיפול, ורא התקשיתי עם העובדה שיש לי שני מטפלים שאני מתרוצצת ביניהם כל שבוע. זה היה תובעני מדי, וגם גרם לי תחושה קצת פרנואידית, בעיקר לגבי זה ששני הפסיכולוגים שהוצמדו לי דיברו עלי מדי שבוע. לא נעים, אה? מעורר תחושת רדיפה קלה.

עד היום אני סבורה שעל אף שלרודי היו שיטות מעניינות ופורצות דרך (הגם שמאוד שנויות במחלוקת, לדוגמה, שיטת "המשפחה המורחבת" שלו, שבה עודדו את הפציינטים להתחבר ולקיים יחסי מין), בכל זאת שיטותיו לא היו יעילות. לימים, כשעברתי טיפול פסיכודינמי פרטני מול מטפלת אחת, הבנתי כמה חשוב קשר עם אדם אחד שאתה בוטח בו, כי עיקר התהליך הטיפולי נוצר בעצם שם, במפגש החד פעמי עם המטפל, ובביטחון שתפתח כלפיו. בלי זה, לא תחול שום התקדמות אמיתית בטיפול.

כעבור שלוש שנים, בגיל 25, התחשק לי לנסות שוב טיפול, אבל הפעם זה באמת בא ממני. עדיין פחדתי מטיפול ארוך טווח, לכן הסתפקתי בטיפול ביהביוריסטי. הטיפול הזה הוא קצר מועד ונמשך כחצי שנה. כיום יש עוד אופציה שלא התנסיתי בה – שיטת הטיפול הקוגנטיבי – ושתיהן אכן מספקות טיפול קצר מועד שיכול לסייע במהירות לבעיות, אבל מניסיון, לדעתי זה עוזר רק על פני השטח. אם יש בעיות אקוטיות, זה לא יעזור. אבל למקרים כמו חרדות שונות זה בהחלט יכול לעזור, למרות שצריך לזכור שמאחר שחרדה היא רק סובלימציה לבעיה עמוקה יותר, רוב הסיכוי שהבעיה תצמיח חרדה חדשה כעבור איזה זמן, בייחוד למי שסובל מהתנהגות אובססיבית כפייתית (או.סי.די).

הטיפול ההתנהגותי קצר המועד שעברתי במכון "מעגלים" אכן עזר לי לפתור את הקונפליקט הנקודתי שנמצאתי בו באותה עת. ישנם אנשים שיכולים לעמוד רק בטיפול כזה, ואז זו בהחלט אופציה יעילה עבורם. וכש"מתלקח" משהו, תמיד ניתן ללכת לכמה שיחות "תיקון".

אבל אני רציתי הרבה יותר מזה. רציתי לחדור כמה שיותר לתת מודע שלי. לפענח הכול. מטיפול בהיפנוזה תמיד חששתי, לכן הדבר הכי קרוב לצלילה למעמקי התת מודע היה מבחינתי טיפול יונגיאני. המטפלת שלי התמחתה בשיטה הזו, למרות שהטיפול עצמו היה פסיכודינמי רגיל. לא שוכבים על מיטה כמו באנליזה פרוידיאנית (היתה לי חברה שעשתה את זה, ותמיד שיגע אותה שהמטפל לא מגיב מעולם), וכן נמצאים פנים אל פנים מול המטפל ומשוחחים. אבל בשיטה שלה ניתחנו גם את תכני החלומות שלי. ומאחר שתמיד זכרתי הרבה חלומות, באתי אליה אחת לשבוע עם 3-4 חלומות לפחות שרשמתי במהלך השבוע.

היה מדהים לגלות כיצד כל תכני הנפש שלי מתפענחים באמצעות החלומות. מאחר שיונג ממש הניח תשתית של פרשנות פסיכולוגית לחלומות, בעצם המטפלת שלי נתנה לי את הכלים הללו לפענוח חלומותיי. תוך שנה כבר פענחתי בעצמי את החלומות שלי, מולה, בשעת הטיפול. עד היום אני עדיין זוכרת לא מעט מהתורה הזו, ומשתמשת בה לניתוח חלום מטריד במיוחד שמציק לי.

אבל מה שהתברר לי על בשרי בהמשך הוא שהתובנות הן רק חלק מסוים וראשוני מאוד בטיפול. הן חשובות, אבל לא הן משנות את ההתנהגות. היה מרתק לגלות כיצד תכני החלום מציגים לי את הנפש שלי כמו במסך סינמסקופ, היה מרתק להבין דברים, אבל כפי שהתברר לי בהמשך, הטיפול האמיתי התרחש רק בהמשך הדרך.

יש לי הרבה חברים שהיו בטיפול, כי בזמנו, בשנות השמונים-תשעים, זה היה נורא טרנדי בתל אביב, לפחות בחוגים שלי. זה היה בון טון כזה, אז אנשים הלכו לטיפול כחלק מהטרנד. היה ברור לי שאצל רובם הטיפול לא יעבוד בכלל, מפני שלעבור טיפול עמוק, שלא רק מגרד את הבעיות על פני השטח, אלא חודר ממש עמוק, רק מעטים בעצם מוכנים ויכולים נפשית. הרבה מחבריי הלכו כי זה היה אופנתי. הם לא באמת רצו להשתנות. והם בחרו לעצמם בהתאם מטפלים שהיו רק מעין "מייעצים", וזה בכלל לא תפקידו של מטפל. פסיכולוג אינו אמור לייעץ דבר, אלא רק לכוון אותך להבין את עצמך ולטפל בעצמך. הטיפול אינו מתרחש בשיחה, אלא בתהליך שקורה בינך לבין המטפל.

לא אכנס כאן לתכנים תיאורטיים, כי זה הרבה פחות מעניין לדעתי, רק אזכיר את תהליך ה"מירורינג" ההכרחי שחייב להתקיים בין מטפל ומטופל כדי שטיפול יעיל יתבצע. ואני ממש הרגשתי אותו על בשרי, לא רק ממה שקראתי בתיאוריות. מה שקרה ביני לבין המטפלת היה סוג של התקרבות רגשית שהתרחשה בגלל ה"מירורינג" הזה שהיא איפשרה לי. כמה כעסתי בטיפול הזה, כמה! לא עליה, אלא על כל העולם, אבל הכעס יצא עליה. והיא היתה עומדת מול הכעס שלי כמו צוק, לא כועסת עלי בחזרה, סופגת את הכעס שלי, ואני ראיתי את עצמי בהשתקפות הזו, ולאט לאט הכעס החל להתפוגג, להיחלש.

עוד דבר שקרה בטיפול הוא חיזוק הקשר בינינו, שגרם לי להרגיש בטוחה בקשר הזה. כל כמה שכעסתי, היא מעולם לא כעסה עלי בחזרה, ואין מתכון בדוק מזה להחלשת רגשות האשם שישנם במי שהוא כל כך כועס. היא אפשרה את המקום הבטוח הזה, המקבל, את "הגוד אינף מאדר", האם המספיק טובה שלא היתה לי, האם שאמורה לשקף את רגשותיך בצורה נכונה, שאמורה להכיל אותך על כל רגשותיך בלי לכעוס, או בלי לכפות עליך את רגשותיה, כפי שקורה לאימהות נרקיססטיות, כמו אמי, למשל.

ולכן טיפול יעיל ועמוק לוקח הרבה שנים, כי לא התובנות הן הדבר החשוב, אלא התהליך הזה, ללא מילים, שמתרחש בינך לבין המטפל. כשטיפול פסיכודינמי יעיל מתהווה, המטופל מרגיש שהמטפל מקבל אותו כמו רחם של אם (ולמי מאיתנו היו "הורים טובים מספיק"?), וכאן בדיוק מתבצע תהליך הריפוי.

מהטיפול שלי, וגם משיטת ייעוץ הדדי שכתבתי עליה כאן, הבחנתי בתהליך מעניין. בשנה שנתיים הראשונות של הטיפול, למרות ההתרגשות מהתובנות הרבות שמציפות אותך, וההרגשה שהנה, עלית על הדרך הנכונה – טיפול זה עדיין לא. זה רק גירוד על פני השטח. החלק הקשה עוד לפניך, גם כי תהליך ה"מירורינג" עם המטפל הוא ארוך, וגם כי כעבור שנתיים בערך מגיעות הבעיות הממש כבדות, האקוטיות, אלה שקבורות ממש עמוק.

או אז קורה דבר מוזר: מתחילים להשתעמם. מפהקים המון בשעת הטיפול או בסשנים. על פי התיאוריה של הרווי ג'נקינס, ממציא שיטת "ייעוץ הדדי", השעמום והפיהוק הם בעצם תופעה גופנית שמתרחשת כאשר הנפש מגלה "אבן" כבדה במיוחד שקשה לה להתמודד איתה. אני הרגשתי את זה על בשרי, אז אני יודעת בדיוק על מה מדובר. בכל פעם שדיברנו על דברים מעיקים מאוד, הייתי מתחילה לפהק ולהרגיש נורא עייפה בשעת הטיפול. הוא הדבר לגבי תחושת התקיעות. בדרך כלל בשלב הזה בטיפול, אחרי שנה שנתיים, מתחילים להרגיש משועממים ותקועים, כאילו דיברנו וסידרנו הכול ואין יותר במה לטפל. אבל למעשה זה פשוט מפני שהגענו ל"אבן" היותר קשה בתת מודע, למקום היותר מפחיד.

אחותי שולמית אמרה לי שבשנת הטיפול הפסיכולוגי שלה היא הרגישה כאילו אין לה עור, עד כדי כך הכול הכאיב לה. ולכן היא התקשתה בו ועזבה. והיו לי הרבה חברים שחשו "תקועים" ועזבו אחרי שנה-שנתיים. אבל להיות שנה-שנתיים בטיפול פסיכודינמי זה כלום בעצם. זה רק הגירוד הראשוני על פני השטח. כי כמו שציינתי קודם, הטיפול האמיתי, היעיל באמת, מתרחש בעצם בקשר שנתווה עם המטפל.

בשבילי, תהליך ההכרות העמוק הזה עם עצמי היה מרתק ביותר. עשיתי אותו בעונג רב. זה היה ממש "טריט" מבחינתי. מתנה של ממש, שאני שמחה שיכולתי אז להרשות אותה לעצמי, ואני ממליצה לכל אחד שיכול להרשות לעצמו. נכון, זה לא זול. פעם חישבתי כמה הכסף הוצאתי בשש שנות טיפול. נדמה לי שיכולתי לנסוע כמה חודשים סביב העולם בכסף הזה.

אבל כל אגורה היתה שווה. ומדוע? כי אני, כבת לאם בעייתית מאוד, לא לגמרי נוכחת רגשית, דיכאונית, אבל גם בעלת קווי אישיות נרקיסיסטית, בעצם גדלתי בלי אימא. בנוסף, אני ניצולת בית לא הכי מתפקד רגשית, שכן אחותי הבכורה היא סכיזופרנית, והדבר הזה השפיע עלי רבות. כתוצאה מכך, כבר בראשית גיל ההתבגרות התלבש עלי דיכאון קל, או אולי מין דכדוך קיומי, שאומנם מעולם לא הפריע לתפקוד שלי, ואפילו לא ליצירתיות ולהנאה ולשמחה, אבל תמיד היה נוכח שם ברקע. כבר מראשית נעוריי התחלתי לחשוב על המוות ולהרהר בחמדה על התאבדות.

לכן, כמי שהדכדוך הקיומי ליווה אותה שנים רבות, והרצון להכחיד את עצמי תמיד היה שם, וזאת בעיקר בשל חסך חמור באם, אם שתכיל אותי – העובדה שפתאום הייתה לי אם בטיפול, שסוף סוף ראתה אותי, הכילה את רגשותיי, קיבלה אותי והעניקה לי מירורינג חיובי – היתה בשבילי נס גדול.

ואכן, כבר כמה חודשים אחרי התחלת הטיפול, בגיל 28 פלוס, השתחררתי בפעם הראשונה בחיי מהדיכאון הקל הזה שליווה אותי כצל להיכן שהלכתי. סוף סוף נשמתי לרווחה. סוף סוף רציתי לקום בבוקר. סוף סוף נפסקו המחשבות האובדניות שתמיד היו שם הרקע. סוף סוף היתה לי "גוד אינף מאדר", זו שכמהתי אליה כל חיי. וזה היה "מצב משנה חיים", ללא ספק. 

בפרקים הבאים ב"סדרת הנפש" הזו שלי, אכתוב כיצד ומתי הדיכאון הקל (או הדכדוך הקיומי), וכמו כן המחשבות האובדניות, שבו אלי, ומה הפתרון שלי כיום. אבל כאן רק אציין משהו שהרבה אנשים מתקשים לשמוע, ואני מבינה את זה – כי  מי רוצה לשמוע בשורות איוב – ובכל זאת אומר שמניסיוני, וממה שראיתי סביבי עם הרבה חברים שהיו בטיפול, הבעיות אקוטיות נוטות לחזור כמה שנים אחרי תום הטיפול, או כאשר מגיע משבר קשה בחיים, כפי שקרה אצלי למשל.

ומדוע לרוב אין מנוס מכך? מפני שכפי שאמרתי, תובנות, ואפילו כלים יעילים כמו טיפול קוגטיבי, אכן מסייעים, אבל עד גבול מסוים. כי הטיפול האמיתי מתרחש במה שקורה בין מטפל והמטופל, וברגע שכבר אין מטפל, ומשהו קשה מאוד קורה לנו בחיים, כבר אין לנו את "הגוף אינף מאדר" הזו שתכיל אותנו.

אני יודעת שמקובל לחשוב שטיפול מעניק כלים, והוא מעניק, אינני טוענת שלא. ונכון שאנחנו אמורים לפתח בתוכנו בטיפול יעיל את ה"גוד אינף מאדר". אלא שזה לא תמיד מספיק, למשל כאשר מגיע קרייסיס כל שהוא. ובנוסף, השיגי הטיפול מתעמעמים עם השנים. כאן ניתן לעשות כמה דברים. האחד הוא לחזור לזמן מה לטיפול כדי לחזק את ההישגים. והשני הוא הפתרון התרופתי, שעליו אכתוב ברשימה הבאה. 

ועכשיו כמה טיפים.

 

למי כן מתאים טיפול? אלך כאן בשיטת האלימינציה. ישנם הפסיכולוגים הטוענים שלבעלי אישיות נרקיססטיות, גבולית או פארנואידית אין מה לעבור טיפול, כי הם יצליחו להערים עם המטפל שלהם ושום תהליך טיפולי לא יתרחש, לכן זה מיותר מלכתחילה. אני מסכימה עם ההגדרה זה, כי ראיתי זאת במו עיני עם מספר אנשים כאלה. גם בעלי הפרעות קשות כמו סכיזופרניה, לא ממש ייעזרו בטיפול. לדעתי יש היום עבורם טיפול תרופתי יעיל וטוב יחסית. כך שבעיקרון נשארים כל הנוירוטים, להם טיפול באמת יכול להתאים.

אבל תמיד צריך לזכור שאם הולכים לטיפול, צריך להתחייב לכך נפשית, לא לחשוב שכעבור שנה נצא "מתוקנים ומסודרים". בפעם הראשונה אצל הפסיכולוגית שלי שאלתי אם שנה תספיק, וראיתי שהיא מנסה לכלוא בת צחוק. ומאחר שכולנו "דפוקים" כך או אחרת, כשבאים לטיפול צריך להבין שהטיפול נגמר רק כשהוא נגמר.  ומתי הוא נגמר? אולי אף פעם. אולי כשמרגישים רוויים מאוד, ואז אפשר להפסיק לתמיד או זמנית. הלוא תמיד ניתן לשוב לטיפול. וגם זו נחמה.

בפעם הבאה אכתוב על האופציה הנהדרת ממש שישנה כיום, שמסתבר שרבים עדיין סבורים בבורתם ובמיושנותם שהיא ל"משוגעים": טיפול תרופתי.

לרשימה הקודמת בסדרה.

 

 

21 תגובות

  1. איריס אליה

    יעלה, מרתק. איזה יכולת התבוננות וניתוח תהליכים! אני מורידה בפניך את הכובע. חוץ מזה, את כל פעם מדהימה אותי מחדש. גם בפתיחות, וגם בכנות. ריספקט אחותי. ריספקט.

  2. אימי הסמים
    אבי האלכוהול
    הוריי הטבעיים כי
    לא נמצא לי פסיכולוג

    http://www.youtube.com/watch?v=cNKEX7H-Xzo

  3. היי יעל
    מעניין הריצה שלך על השנים… את כלבבי, בלי החושך אין אור.
    מי שפוחד מכאב, לא מתאים לו טיפול.
    הוא יסתלק.
    הוא יבוז
    הוא ילגלג, או פשוט יפהק וילך לישון.
    להתראות טובה

  4. מרתק!

  5. יעל, מה דעתך על טיפולים אלטרנטיביים לנפש?

    • יעל ישראל

      בזה אין לי ניסיון. שמעתי שטיפול במים עוזר, ומניסיוני האישי, אין כמו בעלי חיים. אני מאוד בעד טיפול בעזרת בעלי חיים.

  6. בחיי יעלה שאת אמיצה. אני מאלה שרק מציצים בדברים האלה מהצד. לא ברור לי איך אדם שהוא לא אני יוכל לכוון אותי באופן כזה שאני לא אהפוך הוא. יש לי דרך והיא לא קלה. אני עושה בחירות והן לא תמיד נכונות. אני מתערערעת אבל חייבת לקחת אחריות ואז נשארת לבד עם הטוב שבי והרע שבי והאמונה שלי שמה שקשור אלי הוא הבעיה שלי ועלי לפתור אותה לבד.
    יצא מזה שכלפי חוץ אני עדינה, ובתוך תוכי אני עדינה, אבל באמצע יושבת וואחאד בולדוזר שחוטפת, ומצטלקת, וצועקת, ולומדת, ועובדת בלי הפסקה, ויש לה עובי וחספוס והמון המון כוח.
    אז עקבתי אחרי שיטת האלימינציה שלך ובתור מי שמאבחנת את עצמה כמי שלא מתאים לה טיפול, כנראה שיש לי יכולת של מפוצלי אישיות, שאותה אני מגייסת לעזרתי וכך סיגל אחת עוזרת לסיגל שניה וביחד כולנו מתרוממות:)

    • יעל ישראל

      באמת התברר לי עם השנים שטיפול לא מתאים לכך אחד, וכל אחד צריך למצוא את דרכו. אבל מזל שיש הרבה שיטות שאנשים יכולים למצוא את עצמם בהם. ובכלל, היום אני מאוד בעד טיפול תרופתי, ועוד אכתוב על כך. יש המון שיטות לעזור לעצמנו. אבל מי שמוכן להיכנס להרפתקה של טיפול ארוך טווח, כדאי לו. זו התנסות מדהימה ממש. משהו מיוחד במינו, שעד שלא עוברים אותו, לא מבינים אותו.

      • טיפול ארוך טווח זה סוג של השענות, כמו שתארת כל כך יפה יש בזה מקום של אם. מנסיון חיי אם אני אנסה להשען היום על מישהו הוא יפול כי משקל חיי עבר את משקל גופי בפי שלוש ויותר. השתתפתי פעם בסדנת ריקוד שנקראת קונטקט (מכירה?) בריקוד צריך לנוע בחופשיות אבל לשמור על מגע לאורך כל הזמן. החלפתי כמה בני זוג ולמדתי משהו על השענות. אני לא סובלת שנשענים עלי ורע לי מכמות ההזקקות שבי להשען על האחר. אז עשיתי עבודה מתקנת ומצאתי את האמצע שבו לא נשענת ולא שוענת ובמקרה כזה של ללכת להשען על מישהו עכשיו, ועוד לאורך זמן, זה להפסיד את כל מה שכבר הצלחתי להשיג לבד.
        ואני לא אשקר ואגיד לך שאני לא אישה שתקוע לה בחיים מסך של עצב ודכאון דק, אבל הוא לא נמצא בחוץ בלי רשות, וזה בעצם הכל עניין של שליטה.
        האם אעביר פעם את השליטה לכדורים ביודעי שהם מסוגלים להעלים את זה?
        אחכה לפוסט הבא שלך בנושא הכדורים ואז נבחן את זה ביחד:)

  7. ראשית כל הכבוד על האומץ לומר בגלוי "אני הולכת לטיפול!" והגיע הזמן שעוד אנשים יומרו זאת בגלוי.
    שנית לדעתי יותר משיטת הטיפול חשובה אישיות המטפל, כנראה המטפלת היונגיאנית שלך הייתה בראש ובראשונה מטפל טוב לפני השיטה.
    שלישית גם חולה סכיזופרניה זקוק לטיפול שיחתי בצד הטיפול התרופתי. בהרבה מקרים מדובר בטיפול תמיכתי אבל במקרים של חולים אנטלגנטים יותר מומלץ אפילו על טיפול דינאמי.

  8. קוראת אותך בהשתאות
    ומתרשמת פעם אחר פעם מכמה שאת חזקה דווקא

  9. מאמר חשוב ומרתק. שאפו.

  10. יעל, מבורכות הרשימות האלה, כי לדבר על זה תמיד טוב וטוב שאנחנו לא לבד. מסכימה מאה אחוז עם מה שכתבת שלמעשה טיפול לא נגמר אך פעם. אני חוזרת מידי פעם לשיעורי תגבור, השלמות או איך שתקראי לזה. כי אכן כל משבר, כל מכבש שעובר מחייב לחדד וצחצח את הכלים.

  11. עושה רושם שעברת התנסות יוצאת מהכלל וטובה באופן יחודי, כי אני הכרתי גם נפגעי טיפול, וחשוב להזכיר את הצדדים האפלים של טיפול – עם פסיכולוגים שמנצלים את מטופליהם. הלואי שהיית מדברת גם על זה: חשוב לא פחות מלתת מדריך שכזה.

  12. רונית בר-לביא

    יעלה,

    קראתי בענין רב.

    כמטופלת בכירה .. אני יכולה להגיד שהתהליך של העברה והעברה נגדית וכל הקשר עם המטפל שהוא באמת מה שיוצר את השינוי בתוך הטיפול, הוא לא משהו שאובד עם השנים, גם אחרי שמפסיקים.

    יש דברים שמתעמעמים ואובדים אם לא נמצאים בטיפול, וזה הפן של התחזוקה השוטפת ועצם זה שמישהו אכפתי כל כך נותן הקשבה באופן סדיר,
    עוד פן הוא העבודה השוטפת הנפשית והמאמצים שהמטופל עושה לרוב תוך כדי הטיפול,
    ולאחר הפסקתו, אם לא מקפידים על המשך עבודה עצמית, ההישגים מתעמעמים,

    אבל יש כמה נקודות בטיפול שברגע שהושגו, הם שלנו לעד.
    וזה יפה כל כך שקשה לתאר.

    אני מאד נהנית מהרשימות האישיות שלך.

  13. תדברו על נפגעי טיפול פסיכולוגי!

    • תדברו על המחירים השערוריתיים שהם לוקחים !

      • את/ה רוצה שהם יעבדו בחינם? אתה יודע/ת מה זה לשבת שעה מול מטופל ולהיות בשיא הריכוז והאמפטיה?? תנסה אתה להיות קשוב שעה שלמה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל