בננות - בלוגים / / מסע לתוך הנפש
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

מסע לתוך הנפש

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לפני עשרים שנה ערכתי מסע ייחודי לתוך הנפש, שלי ושל הזולת. במשך 6 שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי מרתק אצל פסיכולוגית פסיכודינמית באוריינטציה יונגיאנית, מה שאומר, שחלק מהשיחות הוקדש לניתוח החלומות שלי, לפרשנות שלהם בחיי וכיצד ניתן לצאת מהם לטיפול בבעיות הפסיכודינמיות שלי.

הייתי בת 28 כשהתחלתי בטיפול, וסיימתי אותו בגיל 34. ומעניין, כמעט בד בבד עם התחלת הטיפול, בסוף שנות השמונים, התחלתי לתרגל שיטת נפש מרתקת בשם ייעוץ הדדי, שמבוססת על עקרונות הפסיכולוגיה, אבל במקום מטפל, האנשים מטפלים בעצמם.

מצד אחד, השיטה מזכירה טיפול קבוצתי, ומצד שני, טיפול פרטני מול פסיכולוג, רק שאת/ה ובן הזוג שלך לסשנים מבצעים אותו הדדית, זה מול זה.

תרגול השיטה במשך כ-5 שנים, לא רק שפתח לי צוהר נוסף לתוך עצמי, גם פתח לי צוהר לנפשות של אחרים. שם עבדתי הדדית עם נשים וגברים על הנפש שלהם, ובמקביל על הנפש שלי.

המסע הזה בשיטת ייעוץ הדדי עזר לי להיות קשובה יותר לאנשים, להיות רגישה יותר אל מה שהם משדרים, להבין את הנפש האנושית, ובכלל, להיפתח יותר לאנשים. העובדה שזה נעשה בד ובבד עם הטיפול הפרטני עזרה לי בכך ללא ספק. פעם בשבוע ישבתי מול הפסיכולוגית שלי וניתחנו את תכני חלומותיי מול המאבקים הדינמיים בחיי, פעם בשבוע הייתי בסדנה של ייעוץ הדדי, שם עובדים על תכנים כלליים ואז יורדים לתכנים אישיים, ועוד פעם או פעמיים בשבוע עשיתי סשן עם מישהו מהקבוצה, שבו עובדים פנים אל פנים.

במשך השעה או השעה וחצי של הסשן, חצי ממנו אני דיברתי על מה שמטריד אותי, והאדם שמולי, "היועץ", הקשיב באמפטיה וניסה לכוון אותי ללב הדברים, כפי שעושה פסיכולוג, ואחר כך היינו מתחלפים. בשיטה כזו נוצרת ערבות הדדית, כי מאוד אכפת לך מבן הזוג שלך לסשנים, שיצליח להגיע למעמקי נפשו ולפתור קונפליקטים בתוכו, ובנוסף, אתה מתחיל להיות מאוד קשוב לזולת.

מאחר שישנן הוראות ברורות ומדויקות כיצד לבצע את הסשנים האלה (מקשיבים קשב רב, אבל באמפטיה, לא בביקורתיות; לא נותנים עצות בשום פנים ואופן, אלא רק מכוונים את האדם לנקודות הבעייתיות שלו, וכו'), קרה שאפילו אנשים שמאוד מרוכזים בעצמם ולא ממש יכולים להקשיב לזולת, פתאום הפכו קשובים מאוד.

נפגשתי ועבדתי שם, בסדנאות של ייעוץ הדדי, עם הרבה נשים, ביניהן המון ניצולות של משפחות מתעללות, וכך ירדתי לעומקה של הנפש הנשיית בכללה. מובן שגברים היו הרבה פחות בייעוץ הדדי. בדרך כלל נשים יותר פתוחות לשיטות של עבודה עצמית על הנפש, ולכן היו בקבוצות הללו רוב של 70% נשים מול מיעוט של 30% גברים. לכן ערכתי פחות סשנים עם גברים ויותר עם נשים, וכך הצלחתי לצלול לתוך הנפש הנשיית ולהבין מה מסתתר בתוכה. שמעתי כל כך הרבה עדויות, כל כך הרבה וידויים מפי נשים שעברו כל מיני סוגים של התעללות מינית, נפשית או פיזית, וזה עזר לי מאוד לרדת למעמקי הנושא הענקי והחשוב הזה.

הגברים היו פחות פתוחים, ואלו שיכלו לפתוח יותר את צפונות נפשם היו על פי רוב גברים הומואים. אבל גם לעבוד בסשנים עם גברים היה מרתק ופתח לי צוהר לנפש הגברית, למרות שחלקם, כאמור, נפתחו פחות מנשים.

באותו שלב בחיי הייתי פתוחה מאוד לעולם. זה הפך אותי מקבלת יותר, הרבה פחות ביקורתית ושיפוטית, חומלת יותר. ואני יודעת שזה היה הרבה בזכות שיטת ייעוץ הדדי, שפתאום גורמת לך להביט על אנשים אחרת: לא בעין שיפוטית, לא בקטע של רכילות ושיחות קשקשת, אלא ממש להביט לתוך הנפש שלהם, לקבל אותם כמות שהם, ללכת נגד הדפוסים הרגשיים שגורמים לנו לחבב אנשים שהם כמונו ולהסתייג מאנשים שאינם כמונו. בקיצור, באמת לקבל את האחר.

אחד הכללים החשובים בשיטה הזו היה לא להתיידד עם האנשים שעשית איתם סשנים מעבר לסדנאות ולסשנים, כדי לא להעמיס על הסשן מתחים שנוצרים בדרך כלל בקשר חברי, כדי שהסשן יהיה נקי רגשית עד כמה שניתן, כדי שבחצי שעה מול האדם שממול נרגיש שהוא שם בשבילנו, כמו שפסיכולוג אינו חבר שלך, אבל הוא מאה אחוז בעדך (או לפחות, כך צריך שיהיה).

מובן שכאשר עוזבים דבר כזה, כמו כשעוזבים טיפול פסיכולוגי, איכשהו ההישגים נעלמים או נחלשים עם השנים. מניסיוני הארוך הבנתי (כמו שאמרו פעם ברברה סטרייסנד ווודי אלן), שבטיפול צריך להיות כל החיים, אם רוצים לשמור על ההישגים. כי טיפול הוא סוג של שסתום ללחצים הנפשיים, ומאחר שתמיד יש לחצים בחיים, אז אידיאלית ואופטימלית היה רצוי להיות כל החיים בטיפול. אבל מאחר שזה לא מעשי, לא כספית ולא רגשית, אנחנו עוזבים את הטיפול, ולרוב חוזרים לסורנו.  

כך קרה לי כמובן גם עם ייעוץ הדדי. את מה שלמדתי שם על נפש האדם לא אשכח לעולם. אבל את הכללים החשובים לקבל כל אדם כמות שהוא, לראות אותו מעבר לדפיקויות שלו, מעבר לדפוסי הנפש הגרועים, את זה איבדתי מעט עם השנים. הרעיון עדיין אהוב עלי, אבל ללא התרגול השבועי של השיטה, מול אנשים שאינם חברים שלך, אבל אתה ערב להם במאה אחוז – זה התעמעם, כי זה כל כך קשה לביצוע.

מאחר ששיטת ייעוץ הדדי היא מחתרתית משהו (לא מפרסמים – הכול מפה לאוזן; זו אינה שיטה שמיועדת לסחיטת כסף, ולכן לא מחפשים אנשים שרק יבואו וירשמו), יוצא שמעטים מכירים אותה, ואף שהיה לה איזה "פיק" בארץ לפני עשרים שנה, היום נדמה לי שדי שכחו אותה. וחבל. כי יש בה הרבה טוב ויופי, ובעולם עוין כמו שלנו, אנחנו מאוד זקוקים לערכים החשובים של קשב וכבוד הדדי שהיא מנחילה.

 

37 תגובות

  1. מקסים יעל. ואת לא יכולה להגיד שאין לך את זה היום. יש לך אותי:)
    לי למשל שיחות של פנים מול פנים בקבוצה לא מתאימות, כי יש בי טווס שעסוק בלהרשים.
    אבל בכתיבה אני משתדלת להיות יותר אמיתית גם ביחס שלי אל האחר, וגם ביחס שלי אל עצמי, כך שמצידי את מוזמנת להחזיר את השיטה כאן לבלוג ואני הראשונה שאשמח להרשם.

    • יעל ישראל

      אמממממ סיגל, טיפול פסיכולוגי בכתב? וואלה נשמע מעניין. דרור גרין עושה את זה. מעניין אם זה היה עובד גם בייעוץ הדדי.

      • עליזה קיי

        הי יעל,
        אני לא מאמינה שאותן תפיסות וזיקות הלכו לאיבוד. זו הגישה הפסימית שלנו כלפי עצמנו שמטעה אותנו, לא מה שאת חושבת על עצמך, זו את.הרגישויות קימות, תכירי בהן ולעיתים תחשפי אליהן, אך לא בכוח, לא במאמץ אינסופי. קימת זרימה פנימית לא תמיד אנו מודעים לה.

        עליזה

        • יעל ישראל

          עליזה, ממהחווית הטיפולית שאני עברתי, התובנות הן חלק יפה אבל לא החלק החשוב בטיפול. החלק החשוב היא המירורניג שנעשה מול המטפל, ההעברות החשובות כל כך, כאן מתבצע בעצם הטיפול. כאשר הקשר עם המטפל נפסק, ישנה נטייה לדפוסי רגש אקוטיים לחזור, וזה לא ממש קשור לאמונה בעצמך וכו'. ממה שאני תופסת טיפול, זה תהליך כה מורכב, וכה קשה ומחייב, בגלל שרובו תלוי בקשר עם המטפל כראי לקשרים בחיים, כך שפעמים רבות מדי אני רואה כיצד אנשים "שבים לסורם", מחששים דפוסים בלי משים, בגלל שאין יותר את הקשר עם המטפל. זה לא שהכול הולך לאיבוד חלילה, אבל הרבה מזה מתעמעם בשל צוק העיתים של החיים.
          מה שכן, ישנה אפשרות לחזור ל"תיקונים" פה ושם, כדי לרענן את הפרקטיקה, וכמובן, הטיפול התרופתי הוא היום מעולה ממש, והוא בהחלט יכול לשמש כחלופה, מניסיון.

          • עליזה קיי

            הי יעל,
            אכן צוק העיתים הוא סוג של אויב.אך הקשר עם המטפל נועד ליצירת השלכה והעברה הוא שלב ביניים, הפרדה גם היא חלק מהתהליך, עם הטיפול אכן הצליח, תכני הקשר הם חלק מהאישיות של המטופל. כדאי להתיחס, לתאורטיקן בשם תיאודור רייך, שתאר תהליך המתחיל בהזדהות טוטאלית והפרדות הדרגתית, עד לכינוס החוויה בתוכך עצמך. בנוסף , נדמה לי שקיימים מרחבי תמרון נוספים לקשר מטפל מטופל.אני השנה משתתפת בקורס"מרחיבים אופקים"במוזיאון, ופתאום התגלתה לפני דמות הצייר הסוראיליסט המופשט מירו, הנה נתגלה אבא שלי אבי, שהיה מורה לספרות בהרבה מובנים דמה לו, כל עולם הציור ,הפיוט חזר אלי בצורה כה חיה יום אחד אכתוב משהו אודות מספר ימים במחיצת דמות אבי. כך שאנו צריכים להיות קשובים לתכנים מעוררים.

      • יעל יקרה,

        ודאי שזה היה עובד גם בייעוץ הדדי, ואולי אפילו באופן יעיל יותר, כפי שהטיפול באמצעות האינטרנט מאפשר קשר עמוק ונקי יותר ממפגש פנים-אל-פנים.

        למעשה, כל התכתבות (כפי שפעם נהגו להתכתב) היא סוג של יעוץ הדדי. אני, כמי שמטיל ספק במיסטיקה של ה'טיפול' הנפשי, מאמין שהייעוץ ההדדי הוא כלי נפלא לחיים, ואין כל סיבה שלא לעשות אותו גם באמצעות כתיבה, במכתבים או באינטרנט (אם תרצי אפשרת לנסות זאת באמצעות 'הקליניקה הווירטואלית' שפיתחתי באתר 'פסייקום'.

        להתראות,

        דרור

  2. לי עברון-ועקנין

    ייעוץ הדדי באמת נשמע מרתק.
    לגבי טיפול, אני מבינה מה את אומרת על ירידה מסוימת אחרֵי, אבל אני כן חושבת שכמה דברים שנרכשו – נשארים, אנחנו פשוט מתרגלים לנוכחותם ולוקחים אותם כמובנים מאליהם…

    • יעל ישראל

      השאלה היא כמה שנים עברו, לילוש. מניסיון אישי ומניסיון של הרבה חברים, אני רואה שדי חוזרים לדפוסים הקודמים ללא "האימון" השוטף של הטיפול. בעיקר בגלל שהחיים לא צפויים ומעמיסים קשיים חדשים. התובנות מהטיפול נשארות תמיד, אבל הפרקטיקה מתעמעמת, ודפוסים ישנים צצים על פי רוב שוב.

      אצלי למשל, הדיכאון הקל/דכדוך קיומי שמלווה אותי בחיי, חזר שנה אחרי תום הטיפול, בעקבות מות אבי שהיה קשה לי מאוד. ואז התחלתי בטיפול תרופתי שהוא יעיל מאוד.

      טוב, אני לא מתכוונת לייאש אף אחד, ובכל מקרה טיפול פסיכולוגי הוא דבר מעולה.

      • לי עברון-ועקנין

        אין ספק שמול קשיים חדשים חוזרים יותר לדפוסים ישנים… ולי באמת יש פרספקטיבה של שנים ספורות בלבד.
        וטוב שיש טיפול תרופתי גם!

  3. עדנה גור אריה

    מסע לנבכי הנפש הוא מסע קשה ומתיש אך תורם המון. מעניין מאד הנושא של יעוץ הדדי. כי אחת הבעיות בייעוץ האישי היא העלות הכספית הגבוהה שלו.

    • יעל ישראל

      לכן ייעוץ הדדי הוא באמת אופציה למי שאין לו אמצעים לטיפול. אינני יודעת אם זה ממש תחליף לטיפול, כי הייתי בו זמנית בשניהם, אבל זה ללא ספק עוזר.
      וגם אם לא ממש, לפחות רוכשים כלים של אמפטיה, כבוד ההדי, ערבות הדדית והקשבה לזולת.

  4. "באוריטנצייה יונגיאנית",שזו דרך יפה לומר שהיא…הטרידה אותי!!

    • יעל ישראל

      אז אולי במקום לפלוט תגובות פרוידיאניות אצלי כל שני וחמישי, תגיהה/י לי את הבלוג? מה דעתך? יש מבין?

  5. מירי פליישר

    יעל חומר למחשבה.
    ייתכן שהכתיבה בבלוג היא דרך חדשה לטיפול, כשהביטוי "ערבות הדדית" דוקא נתפס פה כמחוייבות הדדית שלפעמים מכבידה. איכשהו הכתיבה בבלוג משחררת אצלי שסתומים ואני מקבלת תגובות שמתאימות לי , ואם לא יש אפשרות להסתייג.
    הקיצר כתיבה בבלוג כטיפול קבוצתי ואישי גם יחד.
    כל זאת בתנאי שלא מעמיסים ציפיות יתר על תקשורת זו. כמו שקראתי לזה בפוסט האחרון שלי "ידידות מסוג אחר" או נקרא לזה ידידות חלקית. מה שמצדיק את תחושתי שידידויות הבלוגייה אינן חברויות לנצח ויש להפיק מהן את מה שטוב לנו.
    לסיכום הקשבה הדדית,ידידות נעימה,ביטוי אישי,חופש יצירתי,סביבה תומכת.
    אפשר לייחס פה את האוירה למייסדת – יעל ישראל!

    • יעל ישראל

      האמת מירי, לדעתי כתיבה אינה טיפול, למרות שהיא עוזרת לפרוק רגשות. בכל אופן, מנסיוני בשני הכיוונים, כתיבה וטיפול, איני מוצאת הרבה קשר. ובוודאי שאין קשר בין כתיבת ספרות לטיפול, כי כתיבת ספרות אינה תרפויטית בעיני, היא מטלה כבדה מדי. אשר לכתיבת רשימות, זה נעים ומתגמל, אבל אני חוששת, שוב, מניסיון, שקשה מאוד לטפל בעצמך ככה, בין השאר מפני שקשה לאדם לטפל בעצמו. כדי שיהיה מירורינג הכרחי לטיפול הרי צריך את המטפל, או את בן הזוג בייעוץ הדדי, כדי שתתקיים העברה הכרחית וכו'. הלוא טיפול אמיתי אינו תובנות, אלא מה שקורה ביחסים מול המטפל. לכן אני לפחות לא מוצאת אפשרות לערוך טיפול בכתב. אבל דרור גרין עושה זאת. מי יודע, אולי זה יכול פה ושם לעזור. לכל תדעי.

      • יעל ישראל

        אגב מירי, לדעתי מה שיפה בבלוג זה שהוא מקום חופשי מכל ציפיות ומחויבויות. אני לא מצפה שייכנסו אלי או יגיבו לי, ולא מרגישה מחויבת להיכנס לבלוגים של אחרים, ולא מרגישה חובה לקחת את הקשר הוירטואלי רחוק יותר. אני גם חושבת שמה שיפה בבלוגיה, זה שבלוגר יכול להיעלם לו לכמה זמן שבא לו, וזה בסדר גמור, או לא לפתוח תגובות, וזה בסדר גמור, וכו'. בקיצור, אתה קובע את מידת הקשר שאתה רוצה. אם כל מה שמתאים לך זה קשר וירטואלי, אחלה. ולהפך. הגמישות כאן היא מה שיפה בעיני. זה שאני לא מחויבת לכלום.

        • יעל ישראל

          ועוד משהו, מירינקה, תודה על המחמאה, אבל אני לא מרגישה שבהכרח נוצר כאן מקום של הקשבה וכבוד הדדי, וזה מאוד מצער אותי. יש את זה, אבל די בקטן. אני דווקא מרגישה הרבה חוסר הקשבה, דו צדדי, וזה עצוב. ואולי אין דרך אחרת בחיים. לכן כתבתי את הפוסט הזה, למרות שאני יודעת שרוב בני האדם לא מעוניינים לצערי להשתפר ולשפר את התקשורת שלהם עם הזולת. טוב, אני פסימית עכשיו. יאאלה, יהיה טוב…

        • מירי פליישר

          יפה, מרחיב את מה שכתבתי בפוסטי על הידידות החלקית הטובה בבלוגייה

      • מירי פליישר

        יעל דיברתי רק על כתיבה בבלוג ובבלוגייה כאן במיוחד. כמובן שלא כתיבה כטיפול !

        • מירי פליישר

          יעל
          אני בכל זאת חושבת שיש משהו מרפא מאוד בכתיבה בבלוגייה הזאת במיוחד בתנאי שמקטינים ציפיות.
          טיפול הוא טיפול הוא טיפול.
          כאן משהו אחר שצריך עוד הגדרה מחדש !
          ואם יש חילוקי דעות שאינם מגיעים להשלמה זה נובע מהחלק המצפה הכמהה לקשר אמיתי, וגם שם לצערי, כמעט לא פגשתי אנשים שממש מבינים אחד את השני.
          אמשיך לחשוב על איכויות הכתיבה וההשתייכות לקבוצה בלוגית. אני אופטימית!
          הקטנת ציפיות בחיים בכלל יכולה להועיל
          אבל את עוד צעירה!

          • יעל ישראל

            אבל מירינקה, אין לי שום ציפיות מאף אחד באופן אישי, ולא בגלל ציפיות אני נמצאת כאן, אלא מסיבות אחרות. אבל כן יש לי ציפיות מהאנושות בכלל, שנמצאת גם בבלוגיה – הלוא כולנו בני אדם – להיות אנשים טובים יותר, כי תראי איך האנושות מידרדרת. אשר לי אישית, כאמור, אין לי שום ציפיות, ואני לא מרגישה צעירה אלא רבת שנים, ואני גם די מרגישה שלו סיימתי עכשיו את פרק חיי, זה לא היה מעלה או מוריד, מבחינתי לפחות. ראיתי ועשיתי די בחיי. אבל מצב האנושות עדיין מצער אותי.

            • מירי פליישר

              לא נותר אלא לעשות את מה שאנחנו עושים ומאמינים בו ולחסוך אם אפשר מעצמינו סבל מיותר.

              • יעל ישראל

                מירינקה, אני לא סובלת מהבלוגיה, דווקא נהנית, בגלל זה אני פה. לצערי יש לי עומסים משפחתיים קשים יותר, יו נו, ומהם קשה לא לסבול, את גם בטח יודעת מנסיונך.

  6. לא שמעתי על השיטה, מענין למה אבדה. כרגיל למה שאין מותג, קשה לשמור.
    מרתק.
    להתראות טובה

    • היא לא אבדה, היא השתנתה. עקב חילוקי דעות עם המרכז בארה"ב פרשה קבוצה גדולה שייתכן שעדיין קיימת. לגבי החלק שהיה קשור למרכז בארה"ב אין לי מושג.

      • יעל ישראל

        לפני כמה שנים ביררתי ועדיין יש סדנאות של ייעוץ הדדי בארץ, אבל באמת קשה להגיע אליהן, בגלל שלא מפרסמים. אבל מי שירצה, ימצא.

        • רונית בר-לביא

          יש כאן, שני מטר מהבית שלי קבוצה כזו.

          השיטה מאד ידועה והיא נקראת co משהו, לא זוכרת כרגע.

          אני זוכרת שהייתי במפגש כזה ואז לפני שנים זה פחות דיבר אליי, כי הייתי זקוקה למטפלת אחד על אחד,
          אבל אני זוכרת שזה עזר מאד לאנשים שם,
          ודווקא שוקלת משהו כזה היום.

  7. תַּלְמָה פרויד

    מרתק!!

  8. יעל ישראל

    נהפוך הוא… גיליתי את האור… חחחח. היום אני משתמשת בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, וזה יעיל לא פחות מטיפול. כתבתי על כך רבות בבלוגיי, כדאי לך לקרוא. רבים פונים אלי בעצה בעקבות הרשימות הללו.

    • רפואה שלמה. לא הבנתי את עומק מצוקתך. אין לי עניין אישי לקרוא על תרופות. אני מעדיפה לקרוא פוסטים אחרים שכתבת.

      • יעל ישראל

        לאילני, חבל… כי מהתגובה שלך גם את נשמעת במצוקה לא קטנה. ובכל מקרה, כדאי לך לקרוא את רשימתי הבאה על טיפול, ומדוע ההשיגים שלו זמניים.

        • יעל ישראל

          ועוד דבר לאילני, כנראה שאת חיה על הירח. לא שמעת שהיום כל אדם שלישי לוקח נוגדי דיכאון וחרדה??? אין לי כמעט חברים מתחום הספרות והקולנוע שלא לוקחים. כולנו על כדורים. זה צוק העיתים. ואין בזה בושה, וזה לא נובע ממצוקות גדולות, אלא ממצוקות חיים קטנות בעולמנו. אני סבורה שתגובתך מאוד שמרנית וצרת מוח. ואם את מעוניינת להחכים בנושא ולפתוח קצת את הראש, תקראי את הרשימות הבאות שלי בנושא, אולי יפקחו עינייך. כי דעה כמו שלך זה כמו עב"ם בעיני. קשה להאמין שעדיין ישנם אנשים שחושבים כמוך בעולם!

          ואגב, בנוגע לביקורתיות שלך, ייעוץ הדדי היה מאוד מועיל לך. קחי את זה כטיפ. ביקורת לא מובילה אף אחד בחיים למקומות יעילים.

          • שמעתי כדורים ועבמ"ים אז באתי, כי בדיוק שילבתי בין השניים בתגובה אצל אמיר אור.
            נראה לי שההיא פשוט נבהלה והתנצלה ולא ממש הייתה לה כוונה עוקצנית,
            כך או כך את צודקת באמת יצא לי לגלות שהמון אנשים לוקחים כדורים נגד דכאון או חרדה והייתי בהלם מהגילוי.
            לי קרה לפני כמה שנים שהלכתי לרופאת המשפחה ואמרתי לה שאני חושבת שאני בדכאון עמוק והיא אמרה לי שזה נחשב קל, ושאם אני לא אתאושש בזמן הקרוב אז שאבוא אליה בעוד שבועיים והיא תרשום לי פרוזאק.
            בקיצור נתתי לדכאון הזה להמשך שבועיים פחות יום ועבר לי לבד. אני פשוט לא יודעת לבלוע כדורים ותמיד אני חצי נחנקת. בעיניי זה כאילו שהיא איימה עלי ברצח כשהיא אמרה כדורים, אז זרזתי את תהליך ההתחזקות ויצאתי מזה לבד. אבל זו לא עצה כללית לאנשים לנסות לעבוד כך עם עצמם. לדעתי אם רופא קובע שאדם צריך כדורים אז הוא יודע. הייתה לי חברה שהחליטה על דעת עצמה להפסיק ליטול תרופות ותוך חצי שנה היא מצאה את עצמה באישפוז במחלקה סגורה. היום היא כבר יודעת יותר טוב מזה שאין לה ברירה ועם הכדורים היא חיה פשוט מצויין.
            לאילני זה לא מעניין כנושא ואני יכולה להבין.
            כשהגעתי לבלוגיה קראתי פוסט של מי שאתמול הבנתי שהיא אחותך ולא דיבר אלי. זה לא היה מכוונה רעה. הייתי במצב שחיפשתי מקומות שמחים לקרוא בהם.
            לעומת זאת אתמול בלילה מישהי הגיבה אצל אחותך וגיליתי את הבלוג שלה מחדש.
            קראתי בשקיקה מההתחלה ועד הסוף. היום דברתי עליה עם חברה עד שהיא כבר כיסתה את האוזניים. הרבה אנשים בתגובות הציעו לה שתכתוב ספר וזה גם מה שאמרתי לעצמי בסוף הקריאה.
            ואם אני כאן וגיליתי גם את הפוסט על ספרך החדש, אנצל את טיפות הערות האחרונות שנותרו בי לאחל לך המון בהצלחה על הספר וגם אני נמנית על אלו שהתלהבו מהעטיפה שיצרה עבורך סמדר. שם הספר בשילוב העטיפה לא ישאירו בחנות אדם אדיש.

            • יעל ישראל

              ווי, מהפה שלך לאלוהים, סיגל המתוקה!!! אמן שהספר יקסום לאנשים.

              לגבי אחותי, הרבה מאוד נשבים מכתיבתה בבלוג. גם אני אומרת לה שתכתוב ספר.

          • לא הבנת אותי. אני לא ביקרתי אותך על
            כך שאת או אנשים אחרים נוטלים כדורי הרגעה.
            נהפכו. אם זה עוזר ומביא מזור אני בעד. גם רוב החברים שלי באותו מצב של לקיחת תרופות.
            אני מ2/3
            שלא זקוקים לתרופות להתמודד עם העולם. זה גם לא אומר שההתמודדות שלי טובה יותר משלך. כוונותיי לא היו לפגוע בך בשום פנים ואם נפגעת אני מתנצלת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל