הגיע הזמן שנתחיל ללמד את הגברים

פנו אלי השבוע מאיזה עיתון כדי להגיב על פרשת לאור, שלחתי את תגובתי מאוחר מדי, ולכן היא לא הצליחה להיכנס לגיליון. אז אני מביאה אותה כאן:
 
 
מה שהכי מרגיז בעיני במקרה איציק לאור, זה לא רק העובדה שכולם, גברים ונשים, ידעו ושתקו שהוא מהמטרידנים המילוליים הגסים ביותר בברנז'ה, אלא גם שהוא לא המקרה הראשון או היחיד במלייה הספרותי. כולנו עברנו ועוברות עד היום הטרדות מיניות מילוליות בביצה הספרותית. אני עברתי לא מעט הטרדות מילוליות כסופרת צעירה בבית הקפה של בית הסופר לפני 25 שנה, וזה באמת הוציא לי סופית את החשק להסתופף ב'בוהמה'. וגם היום משוררות, סופרות ועיתונאיות צעירות עוברות את זה. ובכל זאת כולם ממשיכים 'להעלים עין', כי לא פעם מדובר באנשים מוכרים ומוערכים מאוד. לו פירסמתי שמות של מטרידנים מתחום הספרות והעיתונות מצעירותי, הרבה רעש זה היה עושה. וכך גם אצל כל אחת מאיתנו. אבל מה נעשה? נכרות את הענף שעליו אנחנו יושבות? שנסומן כטרבלמייקריות ולא יפרסמו את יצירותינו, ולא יעסיקו אותנו בעיתונות? הרי מה שקורה בביצה הספרותית הוא לא פחות גרוע, ואולי אפילו יותר גרוע, ממה שקורה בעולם "הרגיל", כי מדובר באנשים שנתפסים בעיני כולם כ'אנשי רוח מצפוניים, נעלים ורגישים'. אז טוב מאוד שמקרה לאור נחשף סוף סוף, כי כולם נגעלו ושתקו, אבל בעיני זו רק החוליה הראשונה בשרשרת. שאף אחד לא יחשוב שלאור הוא מקרה יחיד. אולי הוא רק מהחמורים שבהם.

 
ואוסיף עוד כמה דברים שלא אמרתי לעיתונאית:
אני שואלת את עצמי למה אנחנו הנשים משתפות עם זה פעולה בכך שרובנו עדיין איננו מתלוננות. אז כמובן, יש את האלמנט של "מה נפסיד מזה". הרבה פעמים זה בא על רקע עבודה או פרסום יצירותינו. זכור לי מקרה של עורך ראשי אחד, שעבדתי תחתיו בעריכת ספרים. אני חייבת לומר שאני מחבבת אותו מאוד, תמיד חיבבתי אותו. ומאחר שזה כך, תמיד הייתי מאוד נחמדה אליו. הרבה פעמים גברים מפרשים את זה שאת נחמדה אליהם, כי את פשוט מחבבת אותם, בכך שמותר להם לפלרטט איתך, וחמור מזה, להתחיל להטריד.
 
האדם הזה הוא בסך הכול איש עדין, ואת חיבתו אלי העביר רוב הזמן בצורה עדינה יחסית. ולכן הסכמתי שינשק אותי על הלחי ויחבק אותי, כמו דוד טוב (והוא באמת מבוגר ממני בכ-25 שנים). ולמרות שלא התלהבתי בכך שייגע בי, אמרתי לעצמי שאין דבר, בסך הכול זה אבהי, מה שנקרא. אבל פעם הוא פתאום תפס אותי מאחור ונצמד אלי, כאילו בחיבוק מלא אהבה, אבל היה בזה משהו תוקפני שהפחיד אותי. מפני שאני אדם אסרטיבי, ניתקתי ממנו מיד, בתנועה תקיפה מאוד, ומפני שהוא לא אדם אלים בדרך כלל, ראיתי שהוא נבהל מזה ונסוג. והרפיתי מכל העניין.
 
אבל זו היתה הטרדה. זה הביך אותי והשפיל אותי, כי הרגשתי שהוא מרשה לעצמו יותר מדי, והרי לא אני נתתי לו את האור הירוק, לא אני פלירטטתי איתו, אני הייתי רק חביבה ונחמדה, זה הכול. ויש הבדל ענקי. אני לא שידרתי שום סקס. ואילו הוא פירש את הנחמדות שלי כמסר מיני. ולא היה. אציין כאן שכבר לא הייתי אז ילדה שלא מבינה מהחיים שלה ומהטנגו העדין בין המינים, אלא אישה בת 40. וכבר ידעתי יפה מאוד איך לשדר לגבר אמפטיה בלי שמץ מיניות. אז זה לא נבע ממני. זה היה בראש שלו. זו היתה הפרשנות שלו להתנהגותי החביבה.
 
והיו עוד כמה כאלה בחיי המקצועיים. גברים ממקום העבודה שמנשקים אותך פתאום, מחבקים אותך פתאום, נוגעים בך פתאום, אאוט אוף דה בלו. וגם אם זה לא נעשה במקומות מוצנעים בגוף, את הרי בכלל לא רוצה שיגעו בך. ואת לא מבינה מדוע הם לא מבינים שזה שאת נחמדה, לא אומר שאת רוצה להתקדם למצב יותר אינטימי ביחסים, ופתאום, משום מקום, הם מנשקים אותך.
 
זכור לי מקרה אחד של עמית לעבודה. הוא בא לנשק אותי על הפה, זה היה לי ברור מאוד. אבל לי יש רפלקסים מהירים, אך ישר הפניתי את הראש והנשיקה נפלה על הלחי. ולא אמרתי כלום, ולא פציתי פה, ולא הוכחתי אותו על ניסיונו הנלוז, כאילו הוא באמת רק התכוון לנשק אותי נשיקה של דוד טוב.  
 
וככה כולנו. מאחר שלא נפגעת מאוד, את מבליגה ושותקת. לא תאבדי עבודה בגלל דבר כזה. לא נעים לך "לעשות עניין". ככה את מרגישה, "שאת עושה עניין". ברוב המקרים האלה הלוא מדובר בגברים נחמדים באמת, אמפטיים בסך הכול, שלפעמים הם נסחפים, כי הם חושבים שמותר להם להיסחף.
 
ואילו אנחנו, הנשים, אף פעם לא אמרתנו להם סטופ, נִסְחַפְתָּ, אני לא מעוניינת שתחבק או תנשק או תיגע בי. זה נראה לנו הנשים קטנוני. או יותר מדי מעיק. ולא בא לנו לעשות מזה טררם. לא בא לנו להביך את עצמנו ואת הגבר. ולכן אנחנו מבליגות ושותקות, גם על הטרדות עדינות יחסית, וגם על גרוע מזה.
 
והגברים ממשיכים לא להבין. ממשיכים לחשוב שאם את נחמדה, אז את רוצה. לא קולטים את שפת הגוף שלנו, לא קולטים את הניואנסים שמאותתים להם שאנחנו "לא רוצות"!
 
כתבתי כאן לפני איזה שבועיים על ההבדל הגדול בין פלרטוט להטרדה מינית. כל אישה יודעת ומרגישה את הגבול הזה. וכל אישה יודעת את הההדל בין סתם להיות נחמדה לפלרטוט. כנראה שגברים לא יודעים, וזה בגלל שאנחנו לא אומרות להם מה הגבול. אולי לו התחלנו להעמיד אותם במקום בשל כל פיפס, בלי להתבאס מזה שנביך אותם ואת עצמנו, אולי הם היה מתחילים להבין.