האיש שכה אהבתי

 

אדם שלי, שאהבתי כל כך, שיצא שכתבתי עליו קצת לאחרונה, שהקשר איתו הזיק לי, אבל הייתי מכורה לו, שהקשר איתו גם העשיר אותי, ובסך הכול לא הייתי מוותרת על השנים איתו – היה איש יוצא דופן, לטובה ולרעה. "טיפוס" שכזה.

 

אדם נהרה ונולד בתוך המלחמה העולמית השנייה. בתוך מרתף או בור או קבר, כבר שכחתי את הפרטים, על אדמת פולין. משפחה של איכרים הסתירה את הוריו בחוותם, כל שנות המלחמה.

 

אדם נולד ממש בסוף שנת 1944. כעבור כמה חודשים נגמרה המלחמה. איך היניקה אותו אימו? אין לי מושג. איך לא נתפסו עם תינוק צווחני? לא ברור. איך בכלל נכנסה להריון עם התזונה הדלה של ימי מלחמה? עוד תעלומה. אולי בגלל שהיתה צעירה וחזקה, בראשית שנות העשרים לחייה.

 

אחרי המלחמה הוריו ניסו להסתדר בפולין, אבל אביו, שהמלחמה פגעה בבריאותו, מת כאשר אדם היה בן ארבע. אביו היה אז בן 40. אמו נשארה עם אדם ועם אחיו הקטן ממנו בשנה. כעבור שנה מת גם האח הקטן, והאם, שהבינה שאין לה עתיד בפולין, עלתה ארצה בסוף שנות הארבעים.

 

היא הגיעה למדינה קטנה בראשית דרכה. לא היה לה מקצוע, אז היא הלכה ללמוד להיות אחות, ואת אדם הקטן גידלו בינתיים דודו ודודתו. עם שובה מלימודיה הקדישה לו את חייה. לא תענוגות, לא גברים אחרים, הכול למען הנצר היחיד שנשאר לה בחיים.

 

אולי שגתה, כי אדם כַּמָּה לאב כל חייו. תמיד הפליא אותי שהוא מתעניין רבות באבי. תמיד רצה לשמוע עליו. הוא גם היה קשור לאבות של שתי נשותיו הראשונות. כאילו התחבר עם אישה כדי להשיג את אביה. ייתכן שלו אמו נישאה, ולא הקדישה למענו בצורה מזוכיסטית כזו את חייה על טס, אולי היה עדיף לו. יותר מדי תובענות אימהית "אידישעית", אינם מתכון לבריאות נפשית מרובה.

 

אמו של אדם רצתה שהוא יעשה חיל ויהיה גבר חייה. הוא למד כמו שצריך, היה תלמיד מבריק בתחום המדעים והטכנולוגיה, אבל לא חְנון (מעולם לא היו לו מתחרים במעשי קונדס), ובצבא גויס, כמו כל בחורינו הטובים, לקורס טיס.

 

הוא נזרק ממנו כעבור תשעה חודשים, כי באחד התמרונים נכנס לשמי ירדן. במזל לא יורט. תמיד אהב סכנות, תמיד חי על הקצה ותמיד הרס לעצמו. שלושה מרכיבים שהופכים לחומר נפץ אם מצרפים אותם יחד.

 

במלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש ירושלים המזרחית. במלחמת יום כיפור, אז כבר במילואים, שהה רוב החודשים במצרים. הוא סיפר לי שכשחזר יום אחד לחופשה, מצא את אשתו הראשונה מזדיינת עם חברו הטוב. אני לא יודעת מה מזה היה אמת, ומה הגזמה, אבל אדם נתן לה גט מיידית. בו לא יבגדו! משום מה, לא חשב שהכלל הזה חל גם עליו. הוא פזל לצדדים – גם כשהיה איתי, גם עם נשותיו הקודמות – והבעיה היא שתמיד היו לו קופצות, הרבה קופצות.

 

בראשית שנות השבעים אדם עדיין עשה חיל. היה אפשר לצפות שיהיה כמו הדור הזה שיצא מהמלחמה העולמית בשן ובעין וישקם את עצמו ויפרח. הוא הקים את חברת השליחויות הראשונה בארץ, היו לו שמונים שליחים והיקף עסקים ענקי. לולא שקד כל חייו להרוס לעצמו כל הצלחה, אישית או מקצועית, היה בוודאי נעשה כאחד הטייקונים בני דור המדינה.

 

אבל אדם המשיך במסע ההרס העצמי שלו, רדוף תחושות אשם על מות שני זכרים שכאילו ירש אותם, אביו ואחיו הקטן, רדוף רגשותיה של אימו, שהתעקשה שיהיה גבר חייה, שייתן לה את מה שמנעה מעצמה בהיעדר בן זוג, רדוף צורך עז להצליח ופחד ענקי מכישלון, נחנק מכל העול הרגשי שהוטל עליו, ותמיד רוצה לברוח מכל דבר שחייב אותו להתמודד עם עצמו ועם רגשותיו הסבוכים – נשים, מעבידים, עסקים, יצירה.

 

מעולם לא הכרתי אדם כה חכם, אינטליגנטי, חד עין, יצירתי, רב גוני ובעל עומק רגשי כמו אדם. ואני אומרת את זה לא משום שכה אהבתי אותו, כי למרות שאהבה היא עיוורת, אותו באמת הצלחתי לראות כמו שהוא, כמו שהוא תמיד ראה אותי כמו שאני.

 

האינטואיציות שלו היו אחד הדברים המדהימים בו. וגבר כה אינטואטיבי זה דבר נדיר. והיצירתיות שלו. הוא באמת היה איש רנסנס, גם מוכשר באומנויות היפות, וגם בעל הבנה נדירה במדעים ובמכניקה ובטכנולוגיה, ובעצם, כמעט בכל דבר. לא היה דבר שהוא לא ידע לעשות בשתי ידיו: נגרות, חשמל, בנייה, אלקטרוניקה, ציור, פיסול, בישול, מכונאות רכב, ועוד ועוד. וכושר ההמצאה שלו: היה לו מוח מהיר, שתמיד המציא משהו. באמת רב כשרונות.

 

לולא היה כה שקוע בצערו ובמרירותו על חייו, על היעדר אב, על כך שלא הייתה לו משפחה נורמלית, לולא שקע בהרס העצמי הקיומי שלו, היה בוודאי מפתח משהו מכל הכשרונות האלה. אבל רובם נשארו בתוך כותלי ביתו ומוחו: ציורים שפעם הראה לי, רעיון למסעדת "רק מרק", שכעבור 15 שנה מישהו אחר הקים בתל אביב, המצאה מכנית מסוימת וגאונית למדי למכוניות, שהמציא פעם אך לא היה לו כוח להריץ אותה במשרד הפטנטים, ועוד.

 

את חברת השליחויות שלו איבד בעקבות התפתחות מואצת, שבעקבותיה הגיע לגירעון כספי ניכר. כדי לשלם לצבא עובדיו החל בביצוע פשע מתוחכם: היה לוקח את הצ'קים שהיה על שליחיו להעביר מחברה לחברה, לובש תחפושת כלשהי, ופודה אותם בסניפים ברחבי הארץ. במשך כמה חודשים גנב כך המון כסף, עד שנתפס.

 

הוא ישב חודש וחצי במעצר. במשפט שלו העיד עדות אופי מטעם ההגנה, עזר וייצמן, שהכיר אותו מתקופת קורס הטיס כאשר היה מפקד החיל, ומשום מה מאוד חיבב אותו. כי כולם אהבו את אדם, שידע לעשות את מעשי הקונדס הכי מוצלחים, והצליח לעשות לעצמו שם בטייסת כאחד שקאל גדול, סחבק, הבחור הכי קוּל בצבא.

 

הוא קיבל על-תנאי בגלל שזו הייתה עברה ראשונה, וגם בגלל שהיה "בחור אשכנזי משכיל מבית טוב", אומנם "נֵפֶל מקורס טיס" אבל עם ההמלצה של "עייזר היקר".

 

אחר כך באו עוד כמה ניסיונות לעסקים, כמו חברת טיולים בסיני, וכאלה. אבל דומה שאחרי החודשים ההם במצרים במלחמת יום כיפור, ואשתו הראשונה שבגדה בו לטענתו, משהו בו התחיל להתפרק בקצב מואץ.

 

רוב הזמן מי שפירנס אותו היתה אמו, בזכות הרנטה מגרמניה והכספים שחסכה בעמל ממלאכתה, הכול למען "הבן יקיר לה". באותם שנים הוא גם התחיל עם מחול הסמים שלו: גראס ונאפאס באופן קבוע, ולפעמים גם קוקאין ואל.אס. די. פה ושם גם אני הצטרפתי אליו לחינגה. 

 

אבל הוא עצמו צרך את הסמים על בסיס יומיומי, כדרך להשקטת המתח הפנימי העצום שלו, התקוות הגדולות שתמיד הסתיימו במפלות, והמאבקים הפנימיים בין הרצון להצליח והצורך הכפייתי להיכשל.

 

ואולי כל הרגשות האלה, הסכסוך הנפשי שלו, תרמו גם להיווצרות מחלת הסוכרת, שהתפרצה אצלו בגיל 32. זו הייתה סוכרת נעורים, או סוכרת מסוג 1. יום אחד הלבלב שלו חדל לייצר אינסולין, בבת אחת, בעקבות ריב נוראי עם חבר.

 

הוא היה אז איש צעיר, בריא, רזה, ולא הייתה שום סיבה להופעת הסוכרת הזו. אני תמיד הרגשתי שהוא קיבל את הסוכרת מרוב מרירות על שלא הייתה לו ילדות נורמלית, לפי תפיסתו והאידיאלים שלו. אבל לאחרונה קראתי שמחקרים מראים שילדים שנהרים ונולדים בתקופות של תת תזונה, כמו בזמן מלחמה, מועדים למחלות כרוניות כגון סוכרת. אז אולי הפרשנות הפסיכולוגית שלי הייתה מופרזת. אולי גם כאן היתה זו המלחמה הארורה שגבתה ממנו מחיר כבד, לא רק בכך שלקחה ממנו אב ואח, אלא עתה, גם בכך שעלתה לו בבריאותו.

 

ואז הוא התחתן בשנית. הפעם לאישה ממשפחה מאוד עשירה. היא הרתה, ונולד הבן. תמיד הפליא אותי שהיא הסכימה להרות לגבר החולה במחלה כרונית כמו סוכרת. אבל כזוהי האהבה, מעוורת אותנו קצת…

 

מאחר שאדם לא היה מומחה גדול בקשרים (וזה בלשון המעטה, כדי לא לומר שהוא תמיד הרס את הקשרים שלו עם נשים), גם אשתו השנייה עזבה אותו. על פי גרסתו, הוריה השפיעו עליה לעזוב אותו כי היה חולה ולא עבד, ויום אחד הוא חזר הביתה, והיא והתינוק לא היו בבית.

 

טוב, זאת הפרשנות שלו. איכשהו, הוא תמיד ראה את עצמו כקורבן. אשתו הראשונה בגדה בו, אשתו השנייה ברחה ממנו עם תינוקו… תמיד כולם אשמים לו. הוא רק שכח דבר "קטן" אחד: שלהיות איתו היה דבר כה תובעני, שגם האישה הכי מאוהבת נשברה לפעמים וברחה.

 

גם בנישואיו, אדם היה נעלם לפעמים לנשותיו לכמה ימים או שבועות. גם לי הוא עשה את זה. ואם את עצמך סובלת מחרדת נטישה לא קלה, כמוני, להיות עם גבר כזה זה כמו לחתוך את עצמך שוב ושוב עם סכין גילוח. הפצע לעולם לא מגליד.

 

והשתיקות. ומצבי הרוח. והדכדוך. והדיכאונות השקטים. והפגיעוּת הקשה, שאז, כאישה מאוד צעירה, ללא ממש הבנתי אותה. לא הבנתי את כל הדקויות שהרכיבו את מהותו המורכבת.

 

וכמובן, רציתי להציל אותו. איך לא. כל כך אהוב, כל כך מוכשר, כל כך נהדר, כל כך מסכן. מישהי מוכרחה להציל אותו מפני עצמו. והוא, נשים כמו זיהו את זה עליו, תמיד היו לו קופצות. תוסיפו לכך את המראה הגברי יוצא הדופן: קרחת של יול ברינר שנים לפני שזה נעשה טרנד (אדם תמיד הקדים את זמנו), גוף שרירי, פנים נאות מאוד ועזות מבע, צמד כלבי זאב אימתניים ולנדרובר קלאסי – ותבינו את קסם המשיכה. "אדם הוא כמו סם," אמרה לי מישהי שגם היא הייתה מאוהבת בו אי פעם. ומסתבר שהיו רבות כאלה. כמה רבות מאיתנו ששות להציל גבר מושך ואומלל…

 

עם הלנדרובר הזה, שקנה פעם משגרירות בריטניה (היו לו שלושה בחצר, בכמה מצבי צבירה, לפני ואחרי תיקונים. וגם כאן כמובן הוא הקדים את זמנו, שכן היה בן שלושת האנשים היחידים בארץ שהיו אז בעלי לנדרובר) – עם הלנדרובר הזה הייתי רואה אותו לפעמים נוסע ברחובות תל אביב. והייתי מנופפת לו, והוא היה עוצר. ופעם נופפתי והוא לא עצר. וראיתי שהוא נוסע בזיגזגים מפחידים, והבנתי שהוא נמצא בהיפו-גלוקמיה, זאת אומרת שרמת הסוכר שלו ירדה באופן מפחיד, וידעתי שתכף הוא יעשה תאונה איומה.

 

לא פעם עברתי איתו מצבים כאלה, שבהם נכנס לסוג של תרדמת זמנית בגלל הירידה ברמת הסוכר בדם. פעם אחת זה קרה לנו אפילו בלוס אנג'לס, ואיש לא עזר לי לעזור לו. ותמיד פחדתי שבאחת הפעמים הללו הוא ימות לי בידיים, וזו הייתה עוד סיבה מדוע לחיות איתו היה בשבילי פחד מתמיד: או שהוא ימות לי או שהוא יבגוד בי או שהוא יעזוב אותי, כך שבכל מקרה אחווה חווית נטישה, שהכי הכי מפחידה אותי בעולם.

 

להגיד שלא הבנתי את זה מהתחלה, ושבין השאר, דווקא בגלל זה נמשכתי אליו? ברור שהבנתי. וגם ידעתי שהוא ימות. פשוט ידעתי את זה בתחילת היכרותנו. ידעתי עוד לפני שנודע לי שהוא חולה. משהו בתוכי אמר לי את זה. ואולי ניתן לומר: משהו בתוכי ידע ורצה בדיוק את זה. לחיות איתו תמיד בפחד: שימות לי או שיעזוב אותי.

 

אין ספק שזה היה חלק מהמשיכה, וכמובן, גם העובדה שמכל הגברים שפגשתי בחיי, אדם היה הכי דומה לאבא שלי. ומי שהיא קצת אדיפלית כמוני, לא יכולה לרוות נחת עם גבר שלא מזכיר לה את אביה. לכן, אולי, התאהבתי בו כל כך, עד שיכולתי אפילו למות למענו.

 

מעולם לא חוויתי רגשות כה עזים ומטלטלים כמו עם אדם. ותשוקה מינית כה עזה. והיענות טוטאלית. ונאמנות טוטאלית. ותחושה שאנחנו אדם אחד. וידיעה שהוא מבין אותי בלי לדבר. והרגשה שרק אני והוא קיימים בעולם. כל הדברים שמרכיבים את האהבות הגדולות, האכסטטיות, הנואשות. ועם זאת, מעולם גם לא חוויתי כאב וייאוש כה גדולים, כי תמיד חייתי בפחד של נטישה, שממש הרס אותי מבפנים. כמה לילות, אוי כמה לילות העברתי בבכי נוראי, שרק כוס ענקית של ברנדי השקיטה אותו, צונחת אל תוך תרדמה רדופה, מיוזעת, נטולת חלומות. 

 

בשבילי, לאהוב את אדם היתה זכות שעליה משלמים מחיר כבד במיוחד. לא אהבתי ככה לפניו וגם לא אחריו. מעולם לא הצלחתי לאהוב ככה גבר אחרי מותו. משהו בתוכי נפצע אנושות מהקשר איתו, ולא ממש הגליד. כל הגברים שבאו אחריו היו כמו מים בעיני: חיוורים, לא מעניינים, סתמיים. דבר לא הצליח לעמוד מול דמותו המיתולוגית. הוא היה גבר-חיי, ונשאר גבר-חיי.

 

החיים איתו העניקו לי תובנות עמוקות על עצמי, שאולי לא הייתי זוכה להן אחרת. ומצד שני, הכאב והייסורים הנפשיים שחוויתי הפכו אותי לקצת אטומה כלפי גברים אחרים. ואני מודה שלולא מת בגיל 44 מסיבוכים של המחלה, שבע שנים אחרי שהכרנו, בטח עוד היינו תקועים יחד וסובלים יחד, אוהבים יחד ומענים זה את זו.

 

אף פעם לפני כן לא כתבתי בצורה ישירה וביוגרפית כל כך על אדם, כמו שעשיתי עכשיו, ברשימה הזו. פרגמנטים מדמותו אומנם נכנסו לחלק מסיפוריי וספריי, אבל אף פעם לא דמותו בשלמות, כולל פרטים ביוגרפיים.

 

גם כאן כתבתי רק חלק קטן מדמותו ומחיינו יחדיו. ולא כתבתי על מסירותו, נאמנותו, אהבתו ואבהותו הנפלאה לבנו, שלפעמים נדמה שחי רק למענו. ולא כתבתי על יחסי האהבה-שנאה שלו עם אמו. ולא כתבתי כמעט עלינו, על אהבתנו. המקום צר מלהכיל. ואין לי ספק שאדם ראוי לרומן בפני עצמו. שנים לקח לי להחלים ממנו, ואולי ייקח לי עוד שנים לכתוב עליו ספר.

 

 

 

 

קטעים מחיי אדם שנכנסו לספריי:

אדם ואני בלוס אנג'לס

אדם במלחמת יום כיפור