השפחה של השפחה

היו דברים רבים שלא שכנעו אותי בקומוניזם של ברה"מ, אבל הדבר שהכי קומם אותי היה האיצטלה הפמיניסטית לראווה שהוא עטה. כאילו, הנה אנחנו, החברה הכי השוויונית בעולם, מעניקה שוויון זכויות והזדמנויות לגברים ולנשים, הנשים אצלנו עושות קריירות נהדרות והן יכולות להיות אפילו מדעניות טילים.

וזה לא היה רק שם. גם במקומות אחרים בהם משל הקומוניזם, למשל בקובה. לאחרונה ראיתי סרט דוקומנטרי בשם "מלכת הקונדומים של קובה" על האישה שהקימה את מערך החינוך המיני בקובה החל משנות השישים, כשהצטרפה בעקיפין למערכת החינוך של קסטרו. חוץ מללמד את בני הנוער להשתמש בקונדומים ושאר אמצעי מניעה, היא ניסתה לדבר נגד המאצ'יזמו האופייני לחברה הספרדית. כרגיל, התוצאה של המהפכה הזו הייתה שנשים קודמו שם לתפקידים בכירים, אבל בבית הן נשארו מאחורי הסירים.

יהודית אוריין נזכרת ברשימתה בברה"מ הקומוניסטית ובמה שאהבה בה. מאחר שהיינו שם יחד, במשלחת של מבקרי קולנוע, גם אני זוכרת דברים דומים. אבל אני גם זוכרת שיחות עם נשים, שהראו לי את הצד האפל של הפמיניזם הסובייטי.

דיברתי שם עם כמה נשות קולנוע רוסיות, כולן נשות קריירה, עובדות שעות רבות בהפקות. כולן עשויות ללא חת, לביאות של ממש. הן מאוד הרשימו אותי. יפות, מטופחות, עובדות שעות בתעשיית הקולנוע. זכורה לי במיוחד עוזרת הבמאי של ההפקה שבה ביקרנו, אישה בת 29, שכבר בגילה הצעיר דיברה במרירות רבה נגד הגברים הסובייטים ועל מצב האישה בברה"מ.  

היא ונשים אחרות סיפרו לי על כך שהן עובדות שעות על שעות בחוץ, ואחר כך שעות על שעות בבית. הגברים לא נוקפים אצבע. ואחר כך הם הולכים ומשתכרים. רוב הנשים שדיברתי איתן כבר היו גרושות או נשואות בשנית או בשלישית. תמיד חיפשו את הגבר השוויני שיקבל על עצמו את מעמדה החדש של האישה בברה"מ הקומוניסטית "הפמיניסטית", אבל זה אף פעם לא קרה.

וכולן לא רק שהתלוננו על הגבר הרוסי השתיין והשוביניסטי, אלא גם טענו שהיו מעדיפות גבר מערבי, כי שמעו שהללו הרבה פחות שוביניסטים. אמרתי להן שאני בכלל לא בטוחה בקשר לזה, אבל דבר אחד מפריד בין הפמיניזם הסובייטי לפמיניזם המערבי. לאישה המערבית הקרייריסטית יש אישה שתעשה את עבודות הבית ותטפל בילדים ותבשל ותקנה, כי יש לה אפשרות כספית לכך, בעוד שלסובייטיות לא היה, אולי רק למי שהיה מקורב לצלחת השלטונית.

בספר "האישה הגלובלית" מתארות המחברות את "שרשרת המזון" שנוצרה במערב לטובת הפמיניסטיות המערביות: בלי האו-פריות מכל מיני מדינות בדרום מזרח אסיה ודרום אמריקה, קשה להניח שהפמיניסטיות המערביות היו שורדות את הפמיניזם שכה כמהו אליו. כי הלוא בלתי אפשרי באמת להיות סופר וומן: למנף קריירת ענק ולטפל בבית ובילדים במקביל. כי מהי אישה קרייריסטית ללא המטפלת של הילדים? סביר להניח שאינה אלא עבד. עבד של עצמה. או מוטב, השפחה של עצמה.

וזה בעצם היה מעמדן של הנשים בברה"מ הסובייטית "השיוונית". הן הרגישו כמו עבד, היו מתוסכלות בטירוף ומאוד כעסו על הגברים, והעדות: רמת הגירושים המאוד גבוהה שהיתה בברה"מ בימי הקומוניזם.

מה שמחזיר אותנו לכך שגם המהפכה הפמיניסטית המערבית לא היתה מחזיקה הרבה זמן בלי כל העובדות הזרות, "השפחות של השפחות", שמגיעות בהמוניהן "לעשות קריירה" כעובדות משק בית של נשים אחרות שעושות קריירה כמו הגברים.