בננות - בלוגים / / דברים שאני מצטערת עליהם
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

דברים שאני מצטערת עליהם

 

שנתקעתי יותר מדי שנים בעיתון "על המשמר". היה לי שם נעים ונוח וביתי, וחששתי לאבד את מעמדי שם כמבקרת הקולנוע של העיתון, תפקיד שהביא עמו הרבה הנאה ופרנסה טובה, אבל גרם לכך שבגלל שנתקעתי בעיתון קטן שרק קיבוצניקים של השמוץ קראו, איש חוץ מהם לא ידע מי אני. אין ספק שזה פגע אנושות בקריירה שלי כמבקרת קולנוע, כי אחרי 11 שנים שם, כשהעיתון נסגר, לא הצלחתי למצוא שוב עבודה כמבקרת קולנוע. במשך השנים הללו ב"על המשמר" חשבתי לפעמים לפנות לעיתונים הגדולים ולהציע את עצמי, אבל גם לא היה לי אומץ, וגם פחדתי לאבד את המקום הזה, "על המשמר", שהיה לי בית חם. בדיעבד יכול להיות שממילא לא הייתי מצליחה לשרוד בקופות השרצים של העיתונים הגדולים, שלימים עבדתי בהם, וגיליתי כמה אני לא מתאימה לתככים האיומים שהלכו שם. ואם חושבים על המבקרים שעבדו אז, אז אחד מהם כתב שנים בעיתון הכי גדול במדינה כי אשתו עבדה בתפקיד בכיר באותו העיתון ולא נתנה שיסלקו אותו, והאחרת, בעיתון המקביל, הייתה אישה כוחנית מאוד ששלטה ביד רמה בוועד העובדים. ואילו אני הייתי סתם בחורה בלי קשרים וכוחות, אז סביר להניח שצערי על כך שלא ניסיתי להתברג לעיתונים הגדולים כמבקרת קולנוע הוא מיותר. סביר שממילא לא הייתי שורדת בהם. ובכל זאת, עד היום יש לי תחושה שבגלל הפחד מפניהם, ומצד שני נינוחות היתר שבה שקעתי בביתי החם "על המשמר", גרמו לקטיעת הקריירה שלי כמבקרת קולנוע, תפקיד שכה אהבתי.

 

שפחדתי להתראיין בגדול ובמלוא החשיפה על ספרי הראשון. היחצ"נית של "עם עובד" השיגה לי ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, שכתבה אז במוסף של שבת ב"מעריב", והכתבות שלה היכו גלים. מה גם שהיא אהבה את הספר. אבל אז דיברנו לפני הראיון, והיא שאלה "מה יש לי למכור לה". לא הייתי מסוגלת אז לדבר על משפחתי הבעייתית, על אמי, על אחותי נכת הנפש, על מותו של בן זוגי אדם, על חיי המסובכים, למרות שאין ספק שיש בהם המון בשביל עשרות צהובונים. אבל הייתי צעירה מדי, וכנראה עדיין לא בשלה להתמודד עם חשיפת חיי בצורה כה בוטה, ובנוסף הייתי נורא חסרת ביטחון, אז אמרתי לה שחיי רגילים ושאין לי משהו מיוחד לספר לה, ובילי אמרה שאם כך, אז זה לא מתאים לה ל"מעריב" של יום שישי. משום מה, עד היום יש לי הרגשה שבכך סגרתי לי את האפשרות להתפרסם אז בגדול, בספר הראשון, בתקופה שבאה קצת לפני בום ספרות המקור הגדול. כי אחר כך נעשה כמעט בלתי אפשרי להתפרסם. ועוד הרסתי לי כשעיתונאית אחרת וחשובה התלהבה מהספר ואמרה שהיא תגיד לידיד שלה גבי גזית, שהיתה לו אז תוכנית בפריים טיים בערוץ הראשון, הערוץ היחיד, ושוב לא עשיתי עם זה כלום ולא לחצתי. ובקיצור, הרסתי את כל הזדמנויות הפרסום הגדולות מרוב פחד. תמיד נראה לי שהדברים בנוגע לקריירה הספרותית שלי היו נראים אחרת לו היה לי אז יותר אומץ.

 

שתמיד רבתי והסתבכתי בהוצאות לאור שעבדתי בהן. אני כזאת, פיינשמקרית. ואני מתעקשת מול סופרים ומתרגמים שאני עורכת. ואני מגיעה לפעמים לפיצוצים. ועל בטוח שזה לא עוזר לי. היום אגב, זה הרבה יותר טוב מפעם, כי בעבר סגרתי לי ככה כמה מקומות עבודה בעקבות "התפרעויות" שלי. היום אני כבר בסדר. נרגעתי. אני יודעת איך להתנהג באסרטיביות, בלי לריב עם אף אחד. אבל זה קשור ל"מצטערת" הבא… 

 

שהתחלתי לקחת נוגד דיכאון וחרדה ממשפחת SSRI מאוחר מדי בחיי. התחלתי לקחת את הכדור שלי, "רסיטל", רק לפני חמש שנים, ואין ספק שהוא עזר לי פלאים. לקחתי אותו בעקבות תקופה קשה של דיכאון וחרדה, שבאה בעקבות תקופות לא קלות של אבטלה, הרגשה שאני תקועה מבחינת הקריירה הספרותית שלי, ועוד. אבל היום אני יודעת כמה הוא היה יכול לעזור לי ולשפר את חיי, גם מבחינה מקצועית, לו לקחתי אותו בגיל צעיר, למרות שכמובן, אז הוא עדיין לא היה קיים. לו היה כדור כזה בצעירותי, אני בטוחה שחיי לא היו מונחים על ידי רגשות כמו עצבים וכעס וחרדות ופחד ורגשי נחיתות. אני בטוחה שהיה לי אומץ לפנות לעיתונים הגדולים ולעבוד בהם כמבקרת קולנוע, כי יכולתי גם להתמודד טוב יותר במסגרת המלחיצה של העיתונים הגדולים הללו, ולא רק בחממת "על המשמר", שבה כולם טיפחו אותי כמו ילדה חמודה. אני בטוחה שידעתי להתנהל טוב יותר מבחינת יחצ"נות כשיצא הספר הראשון שלי, וגם כשיצאו ספריי האחרים, ואין לי ספק שהייתי נעשית סופרת ידועה, ולא אלמונית כפי שאני כיום. פשוט לא היה לי כוח נפשי לדחוף את עצמי, ופחדתי כל כך מחשיפה. אני גם בטוחה שלא הייתי רבה ומגיעה לפיצוצים בהוצאות לאור, ובעקבות כך סובלת מאי ודאות כלכלית. ויש עוד המון. בצעירותי ניסיתי כמה פעמים ללמד קולנוע, וזה היה פייסקו ענקי, כי הייתה לי חרדת קהל קשה. והנה, היום אני מלמדת, מרצה ועומדת בפני קהל בקלות, רק מפני שה"רסיטל" עוזר מאוד גם לגבי החרדות כאלה. אני יודעת שלו היה כדור כזה כשהייתי בת עשרים, חיי היו נראים אחרת – ואני לא רוצה להתחיל לדבר על חיי הפרטיים וחיי הרגש שלי – אבל בטוח שחיי המקצועיים היו נראים אחרת. הייתי חזקה יותר נפשית, ויכולתי להתמודד ולקדם את עצמי ואת האינטרסים שלי הרבה יותר טוב. ובקיצור, במילים אחרות, ברור לי שהיום הייתי סופרת ועיתונאית מפורסמת. רק החרדות מנעו ממני מלמצות עד הסוף את היכולות שלי. זה כל כך ברור לי.  ואם כבר, עצוב לי שלא לקחתי את הכדור הזה כבר לפני עשור פלוס, כי אז הוא כבר היה קיים. אבל אז עדיין פחדתי מהכדורים האלה, כמו כולם, וכך הפסדתי עוד כמה שנים ראויות יותר.

 

 

זהו, זו לא יחצ"נות לכדורים, בחיי. רק רצון להראות שיש דרך אחרת לחיות את החיים טוב יותר מבחינת איכות החיים. ושרבים מאיתנו נתקעים ומתפספסים בגלל בעיות נפשיות: פחד, חרדה, בושה, כעס, רגשי נחיתות, חוסר ביטחון, הסתבכות במריבות, ועוד. כמה חבל. היום, כשהמון צעירים פונים אלי דרך הבלוגים שלי ושואלים האם כדאי להם לקחת נוגדי דיכאון וחרדה, ומספרים על חיים תקועים או לא ממומשים עד הסוף, אני נורא ממליצה. ולגבי עצמי, עצוב לי שלא היה לי בצעירותי את העזרה הזו, הסעד הזה שנותן הכדור, כי ברור לי שחיי היו נראים אחרת: הרבה יותר טוב.   

 

28 תגובות

  1. הנחבא אל הכלים

    תודה על מה שכתבת.
    אני שואל לא בשביל לקנטר: האם לדעתך כוחו של הפרסום "החיצוני" הוא כל כך גדול שהוא יכול להמית או להחיות קריירה ספרותית?

    • בוודאי. פרסום לא אומר כלום לגבי איכות, אבל בלי פרסום נתקעים. אוי, כמה דוגמאות יש לי.

      • נתקלתי במקרים לא מעטים שהפרסום והיחצ"נות גרמו להידלדלותה של היצירה האמנותית ולהצנפחות הדימוי העצמי של היוצר עד שהוואקום שאב אל תוכו את השתן שעלה לראש.
        בלא לציין שמות גם בבלוגייה הזאת כותבים אחדים כאלה.
        מנסיוני אני יודע שאם אינך זמין לעתונאים ולעתונות אתה מצליח לשמור על חרותך הגמורה וזה לא יסולא בפז, ולעזאזל ה"פרסום"!

    • אל תצטערי, יעלה, על דבר כל. ארועי חיינו אינם שרשרת מקרים לא צפויה אלא מהלכים מכווננים ומונחים מראש. הפרסום אינו עושה יצירה לחשובה העובדה שספרך נכלל ברשימת הספרים בקורס נחשב באוניברסיטה מעידה שאת מוערכת, שהאיכות חשובה. את מפורסמת אצל מי שמעריך ספרות יפה. גם זכיתך הספרותית האחרונה מעידה על כך, ולגבי הכדורים -הם הגיעו בזמן שהיית מוכנה לקבלם ,א לפני. אני חושבת שיש לך במה להתגאות . יש לך עשיה ספרותית ענפה, סיפוריך מוערכים ומתפרסמים באנתולוגיות שונות. ומוקיריך יודעים זאת.יש הרבה סופרים טובים שאינם מוארים באור זרקורים חלק נכבד מהם כאן בבלוג, שהוא אחד ממפעליך המבורכים ועל כך כבר נאמר: תבורך מנשים יעל! חג שמח ושבת מלכה, יקירה.

  2. הרבה אנשים יכלו לפרנס צהובונים ודווקא אי המוכנות שלך למכור את נפשך לשטן היא דבר שלדעתי את יכולה להיות גאה בו ולא להצטער עליו.
    לגבי הכדורים, זה תמיד נשמע לי כמו תרופת קסמים אבל אני נמנעת מקסמים ועיקשת כמו פרד חייבת לבד ובדרכי גם אם היא הלא נכונה הכי בעולם.

    • סיגל, זה לא תרופת פלאים. זה כמו אקמול, רק לנוירוטרנסמיטורים במוח, שמנחים את חיינו. הייתי 6 שנים בטיפול, וזה לא עזר לי כמו שהכדור עוזר, למשל נגד חרדת קהל. היום אני יכולה ללמד, לפני כן פחדתי מדי ולא הייתי מסוגלת. ועוד ועוד. אני תמיד בעד לטפל בשורשים בעזרת טיפול, אבל מסתבר שחלק מזנ הוא פיזי לגמרי, אז למה לא להשהתמש בכדור כמו שאנחנו משתמשים כשאנחנו חולים פיזית?

      • לא יודעת לענות לך על הלמה. יש לי פחד קהל ופחד גבהים ושינאה למקומות סגורים. יש לי פחד מכבישים ופחד מחורף ופחד מלהיות לבד. בצד השני שלי נמצא הצמא לכל אלו. לעמוד מול קהל, לטפס לגובה, לתת למקום קטן וצר לחבק אותי. ללכת באומץ בתוך כביש סואן ושהמכוניות תהינה אלה שתבהלנה…ממני, לאהוב את הגשם כמו אנשים נורמליים ולדעת להיות לבד.
        כל זה בכדור אחד? נדמה לי שזה המפחיד מכל. מה יהיה עם הזהות שנתנו לי פחדיי?

        • סיגל, אולי אנחנו פחות מסובכים ממה שנדמה לנו, אם כדור יכול לפתור כל כך הרבה בעיות ולשחרר מחרדות. גם לי זה נשמע מוזר, ויש כאלה שטוענים שזה רק מעין אוטוסוגסטיה, אבל אני ניסיתי לפני הרסיטל עוד ארבעה כדורים שלא עזרו לי בכלל, כולל היפריקום שהוא טבעי.
          אני מניחה שאנחנו גוף ונפש, וענייני הגוף משפיעים רבות על מה שאנחנו מכנים "נפש". אולי זה באמת פשןט. גם אותי זה מפתיע כמה פשוט.

          וזהו, שלפני זה, בשנים של הטיפול למשל, גם אני הרגשתי שקשה לי לוותר על "אישיות הפחדים" שלי. אבל הכדור לא שואל אןותך בכלל. הוא רומס את הפחדים וזהו.

          בגילי כיום, אוטוטו 49, להמשיך לחיות על "לנסות לבדי", "להילחם לבדי" זה ממש בזבוז זמן. באמת חבל לי שלא גיליתי לפני שנים רבות. הרבה כאב ותסכול הייתי מונעת ככה מעצמי.

          • או במילים אחרות: מה אכפת לי מה עוזר, העיקר שעוזר.

            • צודקת. העיקר שעוזר. אני מרגישה שאת מבינה אותי, זאת שרוצה לעשות הכל לבד ולנצח בלי עזרה. אני לא רוצה שאיזה כדור יצליח במקומי, אולי בעוד כחמש שנים כשאהיה בת גילך יהיה לי שכל אחר או יאוש סופי, ועד אז אם בינתיים תצמח לך עוד עין או נחיר :0) נא לא להסתיר, כי תופעות לוואי הן כנראה מה שהכי מלחיץ אותי בכדורים, ואני מעדיפה לחכות עשר עשרים שלושים שנה לפני שאני בטוחה שמשהו הוא "רק טוב".
              (אגב, פעם איזה מורה אמר לי שאקמול עוזר לעכשיו, וכשמזדקנים הרמטיזם זה השאריות של האקמול שהגוף צבר באזור הרגליים…מאז אני נוגעת באקמול רק בכאבים מטורפים שמכניעים אותי שאז אני אומרת לעצמי…רמטיזם, שטרמטיזם מי יחיה עד אז).

              • גם נכון, סיגל. אבל זה מזכיר לי את כאבי הווסת בנעוריי, שהחלטתי לא לקחת כדור משכך כאבים, ונורא סבלתי. מה יצא מזה? שסתם סבלתי. יאאלה, לי נמאס לסבול. רוצה שעכשיו יהיה לי טוב. יום אחד הבנתי שמה שחשוב זה העכשיו, לא מה יהיה פעם. גם אם אשלם מחיר, זה שווה לי.

  3. הרגשתי כאילו כתבת עלי. אני עדיין מתוסכלת מזה ואיני מצליחה אפילו לדבר על כך.
    תודה לך. פתאום הרגשתי שאני לא לבד.

  4. מירי פליישר

    יעל ההצטערות תגרום לך בעתיד להחלטות שקולות . לומדים בדרך הקשה ואת רק בתחילת דרכך ילדונת . גם אני . העולם רחב ופתוח . הורה!!!!!!!!!!

  5. ליעל,
    אני סבור שעבודתך ב"על המשמר" היתה בתקופת זוהר אחרונה של העתונות העברית!
    לאחר ש"על המשמר" ו"דבר" נסגרו הגיעו הברברים!
    הטיפול בכדורים נוגדי חרדה הוא נפלא. כבעל ניסיון עלי לומר לך שאפשר לקחת אותם תקופה מסויימת, להיגמל מהם בהדרגה כאשר התקף החרדה חולף ואחר כך לחזור וליטול אותם אם שוב מתעורר צורך.

  6. בלי להיכנס למשטר המחשבות החיוביות :) בכל זאת – זה כל כך בולט כאן, שהייתי חייבת להגיב: הכל אפשר לנסח כאן הפוך: איזה מזל שהיום את וכך וכך, ולא מבוהלת (ברור שזה לא רק הכדורים,אלא הרבה דברים, מה שאת, הגיל ובין השאר – גם דברים שלא אמרת.
    את מכירה את המימרה: עוד אף אחד לא הצטער על מה שהוא לא אמר???
    לא שהיא כל כך נכונה (עובדה), אבל שווה מחשבה.
    ועם על המשמר, לדוגמה: איזה מזל שיצא לך לעבוד בתקופה שעוד היה עיתון כזה ובעיקר בעיקר בעיקר תחושה של חום ובית בעבודה.
    על בילי מוסקונה לרמן יש לך רק לשמוח, אני חושבת שאת מגזימה בגדול עם ההערכה שלך את האפקט. ברוב המקרים הפרסום הוא נצלני גם כלפי הסלבס, משתמשים בצרות שלהם כדי למכור את העיתון, ולא כדי למכור את היצירה שלהם.

    • אחת ועוד אחת/ שתיים

      גם אני לא יכולה להתאפק. הסיפור שלי די דומה לשלך, יעל: סבלתי מחוסר בטחון ומפחדים, חסמתי עצמי מפני פרסום וחשיפה, ואפשר לומר, אף ברחתי מהם כמו מאש, דבר שפגע בהתקדמותי, נמנעתי מלהרצות לפני קהל, להופיע בפומבי, להשמיע את קולי. שנתיים לקחתי ציפרלקס, במקביל לפסיכולוג, והרגשתי בעננים. התחלתי להזיז דברים. היום אני 4 חודשים בלי כדורים (כל כך הפסקתי להתרגש ולדמוע שנבהלתי מקהות החושים), מרגישה חזקה, לא מפוחדת כעכברה, פותחת את הפה, מופיעה,דברים השתנו. גם אני שואלת מה היה קורה אילו,למשל, הייתי לוקחת את הכדור לפני 8 שנים…מה היה מתחולל יותר בחיי המקצועיים, לאן הייתי מגיעה. בהחלט יתוש מטריד.

  7. יעל עשית פה מן חשבון נפש פסחי, מזדהה לגמרי, לו היינו יודעים קודם, אבל זה כל הענין בחיים לא?

  8. יעל יקרה, אני מביט על כמה אנשים, משוררים וסופרים מפורסמים מקרוב יותר ומבין עד כמה הם חיים בבילבול אפל ודכאון וייאוש פנימי ולא רואה יתרון גדול בלהיות מפורסם. אף-אחד בעצם לא מתעניין בהם באמת. פרנסה? איכות חיים? יש לנו קצת מזה. עניין של מידת הסיפוק.
    אבל עשית דבר גדול מאוד. השתנית. פנימית וחיצונית. הבנת המון. צמחת מבפנים. כמה עשו זאת בגדול כמוך? לזה יש ערך אמיתי הכי גדול שאני מכיר. אני קורא את הפוסט שלך וחושב שאלוהים לא טעה בחיים שלך. הייתה זו הדרך הטובה לאותה צמיחה אישית שעברת.

    יעל יקרה, אולי תסכימי שנבוא לאסוף אותך ביום שישי 17 לחודש למפגש חברתי ליד תערוכה של איריס? קראי פרטים בפוסט שלי.

    אני מעריך מאוד את הפתיחות שבה את כותבת על הכל. לקבל דברים בישירותם ופשטותם בלי הסתרות והתחכמויות נראה לי כדרך גדולה.

    • תודה על ההזמנה גרא יקירי, כתבתי גם אצלך. אבל לצערי יש לי דד ליין נוראי בעבודה. אני מחוברת באינפוזיה למחשב.

  9. שלום יעל,
    קודם כל אני נהנית לקרוא בבלוג שלך, את הכתיבה השוטפת הישירה, של הסגנון שלך.

    אם יותר לי, ככותבת מתחילה, וודאי שנסיוני פחות משלך, קשה היה לקרוא על הקשיים שכנראה מלווים כל כותב בדרך לבנייתו, הפרסום ההוצאה לאור. האם באמת הפסימיות והקושי היא נחלת כל כותב? אני רוצה להאמין שכשרון ועבודה קשה, יש להם חלק בהצלחה (והצלחה היא היכולת לבסס לך שם, גם אם הוא ידוע, זמן מה, למעט).

    חג שמח שיהיה

    • השאלה מורכבת, איילה. להצליח לפרסם ספרים זה תמיד אפשרי, כי אם יש כישרון, אני טוענת שתמיד יהיה עורך שיראה אותו ויוציא את הספר.

      אבל פרסום שמך ברבים כסופר הוא כבר משהו אחר. הוא לא קשור לאיכות, לצערי. והיום, מרוב ספרי מקור, בכלל קשה לפרוץ את חומת האנונימיות. צריך קשרים, חשיפה, ועדיף שתהיה מפורסם קודם. כך שזה לופ.

      האם זה מדכא? כן, אבל כמו שאומר כאן גיורא, זה לא הכול. יש גם מי שמסתפקים בהוצאת ספריהם וההערכה של חוג ספרותי קטן, גם זה משהו, כמובן.

      לי אישית ברור שמגבלות אישיותיות חסמו אותי מהלצות את יכולת הפרסום שלי, שהיתה מועילה לי כסופרת ומבקרת. אבל זה אישי לגמרי כמובן.

  10. דפנה שחורי

    יעל אגיד שוב: אני אוהבת את הכתיבה הישירה שלך וקוראת עכשיו בהנאה צרופה את הספר ששלחת):

  11. דברים נוגעים ומוכרים, גם לי יש רשימת חרטות, אבל אני נוהגת לחשוב שיש משהו במצבו של אמן נאבק להכרה, מוציא ממנו משהו יותר טוב!

  12. יעל את נהדרת וזהו.

    • אומץ לא חסר לך, יעל. זה משתקף בכל מה שאת כותבת ואני בטוחה שגם בחייך. חני צודקת – את באמת נהדרת.

  13. אין לך מה להצטער. אל תזלזלי במפעלותייך, יעל. את יודעת כמה אנשים היו רוצים להיות במקומך ולהיות מבקרי קולנוע כל כך הרבה שנים?. אני בעצמי מקנאה בזכות שנפלה לידייך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל