בננות - בלוגים / / תגובתו של גיורא לשם לגבי אן סקסטון
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

תגובתו של גיורא לשם לגבי אן סקסטון

אני מפרסמת כאן את תגובתו של גיורא לשם על הפוסט שלי, שהתייחס גם אל אן סקסטון.

 

 

ליעל יקירתי שלום.

מכיוון שסגרת את הפוסט לתגובות, אני מגיב בדרך הזאת.

אמקד את דברי בסקסטון בלבד, שבה רכשתי לעצמי מומחיות גדולה.

הבעייה בפוסט "האמת העירומה" היא התייחסותך אל הדברים בשחור-לבן.

באשר לסקסטון, שנולדה עם נטייה התאבדותית, ממש כוירג"יניה וולף, פלאת ודליה רביקוביץ שלנו, הדברים סבוכים בהרבה.

היא עצמה לא היתה בטוחה אם אכן היתה התעללות, אם לאו. כל (אני מדגיש, כל!) מסמכיה האישיים והפסיכולוגיים פתוחים לעיון, על-פי בקשתה שלה בעודה בחיים. בתה לינדה גם סיפרה את כל הידוע לה על חיי אמה, וגם זה בספרים, נוסף על הביוגרפיות הטובות שנכתבו עליה.

דרכה של סקסטון אל השירה היתה בלתי שגרתית לחלוטין. עד גיל 28 לא עלה בדעתה שהיא בעלת כישרון חריג ביצירה. תחילת שירתה מקורה במקרה. הפסיכולוג שלה, שאליו הלכה בשל דכאונותיה ההתאבדותיים, הציעה לה להקל על רגשותיה בכתיבה.

סקסטון החלה לשרבט דברים, כלומר שירים, ומיד הסתבר לכל שהיא משוררת מן השורה הראשונה. בכך הבחינו מיד משוררים חשובים כהולמס, לואל, ואחר-כך פלאת ואדריין ריץ", שלמדו אתה בסדנת כתיבה אצל לואל, לאחר שסקסטון החליטה ללמוד שירה.

הסתבר לה שהמחשבה על התעללות (ובואי נניח לרגע אם הסתמכה על אמת, אם לאו) היא מקור פורה לשירה, כמיתוס אישי בתקופה שבה התפתחה השירה הווידויית מבית מדרשו של לואל.

ובכן, שאלת ההתעללות נשארה פתוחה, חוץ מן העובדה שזה היה מקור שירה פורה.

לפני 12 שנה ביקרתי את אדריין ריץ" בקליפורניה והיא עצמה היתה סבורה, מהיכרות אישית, שלא היתה התעללות.

יתר על כן, מקסין קומין, המשוררת היהודיה-האמריקנית שהיתה ידידתה הקרובה ביותר של סקסטון ושמרה עליה שנים מפני התאבדות, היא קרובת משפחה שלי על-ידי חיתון. גם היא היתה סבורה שמחשבת ההתעללות היתה תעתוע ולא עובדה.

ב-1974, כשקומין באה ארצה לביקור משפחתי, סקסטון "ניצלה" את ההזדמנות והתאבדה ביושבה במכונית שמונעה פועל במוסך נעול — צורת התאבדות דומה למדי לזו של פלאת.

בלא להכריע אם היתה התעללות אם לאו, טכניקת השחור-לבן שאת נוקטת בה מקשה על בירור האמת.

ראי עובדה נוספת. אביה של פלאת מת עליה כאשר היתה בת שמונה. המבנה המיוחד של רגשותיה (וגם היא היתה התאבדותית מלידתה) פירש את מותו המוקדם כנטישה מכוונת, עד כי היא קוראת לו באחד משיריה "נאצי". פירוש הדבר הוא שרגש שמבוסס על לא אמת עשוי להיות מקור פורה מאוד לשירה, דווקא משום שהוא עשוי להיות רגש אוניברסלי, ולאו דווקא אישי.

יעל, אם רצונך בכך, הוסיפי את מכתבי לפוסט שלך, ואם אינך רוצה בכך, השאירי את תגובתי לעצמך.

שלך,

גיורא

 

 

ברצוני לומר שאינני מבטלת כלל את דבריו של גיורא לשם, ידידי הוותיק מימי עיתון "על המשמר",  בו עבדנו יחד 11 שנים יפות, וחלילה אינני מפקפקת בידענותו הרבה בשירה בכלל, ובחייה של אן סקסטון בפרט. חלילה לי.

 

אני פשוט אומרת, שמשיחות ומעבודה עם נשים רבות שטוענות להתעללות במשפחה, וגם מתובנות אישיות שצברתי מהטיפול הפסיכולוגי הארוך שלי (ואני לא עברתי התעללות), וכן מקריאה בחומר מקצועי, הבנתי שהגישה הפרוידיאנית, שלא אחת מפרשת מחשבות על התעללות בילדות כפרי של הזיות, היא גישה מיושנת מאוד, וכבר שנים שאיננה תופסת.

 

מי שחושב או מאמין שעבר התעללות, גם אם אינו בטוח בכך, ואפילו אינו בטוח מי התעלל בו – עבר התעללות. אין אפס. ברור שהזיכרונות יהיו מעורפלים ולא וודאיים. ברור שכל הנושא הזה הודחק חזק, ולכן האדם מפקפק בעצמו ובזיכרונו.

 

היום יש מספיק מחקרים ועדויות שמוכיחים את זה. זה לא דבר יוצא דופן שאדם כזה לא יהיה בטוח אם עבר התעללות, אם לאו, ולפעמים יפקפק בעצמו.

 

לא אחת גם קורה, שבסופו של דבר, אחרי טיפול ארוך, מתברר לאדם שלא מי שחשב שהתעלל בו הוא שהתעלל, אלא אדם אחר. זה יכול להיות במקרה של סקסטון. אולי באמת לא אביה הוא שהתעלל בה, אולי היה זה אדם אחר שאינה זוכרת, והלבישה זאת על אביה. אין לדעת.

 

אכן, הפסיכיקה שלנו סבוכה, ואין בה שחור ולבן. אבל היום אנחנו יודעים הרבה יותר מאשר בימי אן סקסטון, והפסיכולוגיה התקדמה רבות, והמחקר של גילוי עריות התקדם רבות – ואנחנו יודעים שמי שאומר או חושד או נדמה לי שהתעללו בו בילדות, אז התעללו בו.  וגם אם זה לא ברור לו, או שהזיכרון מעורפל מאוד, התעללו בו. כאן כן יש סוג של "שחור ולבן."

 

מובן שהרבה יותר קל לנו להאמין שישנם כאלה שמדמיינים את זה, כי אז קל יותר לרכך את המחשבה על גילוי עריות והתעללות בילדות. זה נותן לנו פתח לחשוב שהמצב לא כזה גרוע, כי חלק בוודאי מדמיינים את זה: מסכנים, תודעתם רפה, מבולבלת, הם בטוח מדמיינים, זאת אומרת שהשד לא נורא כל כך, אפשר להשתיק אותם, להתעלם להם.

 

אלא שהשד כן נורא. ועל אף שאיננו יודעים מספרים מדויקים, יש לנו מספיק נתונים, למשל ששלושים אחוז מהנשים מתלוננות על אונס, כולל במשפחה. וזה הרבה.

 

בצעירותי הייתי בקבוצה טיפולית בשם ייעוץ הדדי. עבדתי שם עם המון נשים פגועות מינית במשפחה. הייתה שם אישה בת 44,  שתמיד הרגישה רע עם עצמה, תמיד חשדה במשהו, אבל לא היה לה זיכרון מובהק, לא יכלה לשים את האצבע על שום דבר.

 

עד שיום אחד, בשעת הטיפול, נזכרה. ולאט לאט עלה בה הזיכרון מגיל ארבע, והוא היה מוחשי, עם הריח והטעם: התחושה של אבר המין של דודה נתחב בפיה, הטעם וריח הזרע. והפחד. והאימה המשתקת. ילדה בת ארבע. גם היא לא הייתה בטוחה שנים רבות, והכול היה אצלה מעורפל. עד שנזכרה.

 

ואני יכולה לספר עוד הרבה מקרים, אבל אני מאמינה שהצלחתי להבהיר היטב את הסוגיה גם מבלי לתאר גרפית מקרים נוספים.

 

זיכרון הוא חיה משונה. אבל כשאדם מרגיש שהתעללו בו, גם אם אינו יודע לשים את האצבע על המקום המדויק, גם אם הוא מפקפק בעצמו פעמים רבות – אז התעללו בו. 

היום אנחנו יודעים את מה שלא ידענו אז, למשל בימיה של סקסטון, לפני מעל לשלושים וחמש שנים. כמו כן, ידוע לנו שבאותם שנים עדיין נהגו לפקפק בזיכרונות מעורפלים כאלה. תודה לאל שהתקדמו די הרבה מאז בהכרה בכל תחום ההתעללות במשפחה. הבעיה היא שגם היום ישנם עדיין אנשים רבים שנתלים בכוח בספק, שהכול הוא דמיון היסטרי ותו לא. בטוח שהרבה יותר נוח ככה.

 

 

10 תגובות

  1. אני מסכימה עם גיורא בטענה שגם פלאת המציאה דברים כדי לחזק את כתיבתה. אך ה עולם קיבל אותם כעובדות והתעסק בהם יותר מאשר באומנותה.

    בחיים זה משהו אחר.

    • ברור שממציאים בספרות. וזה לגיטימי. אבל אני דווקא לא מדברת כאן על ספרות, אלא על המציאות.

      • יש הרבה משוררות שאוהבות לשרבט את השם סילביה פלאת" כדי לחזק את אמירתן על הקושי או הסבל הנורא שעברו .
        השם סילביה פלאת" הפך למילה נרדפת בז"ארגון המשוררות הווידואיות עלק.
        לטעמי איזכורים כאלה מעוררים תחושה של פתטיות. במקום לכתוב מהמקום שלהן הן משתמשות בסיפור חיים של אשה שהם לא הכירו, היא סיפרה בכתובים על חייה, הן פשוט מעתיקות אותה.

  2. במשך עשרות שנים קיימת נטייה להכחיש ולהתעלם מהעובדה שנשים וילדות רבות עוברות התעללות בתוך המשפחה. נשים שמעזות לצאת החוצה עם סיפורי ההתעללות שלהן מתויגות כמשוגעות או שקרניות. ולא פלא, קשה מאד להכיל את הידיעה כי התעללות מסוג זה קורית בקנה מידה כה נרחב.
    אני לא בקיאה גדולה בביוגרפיה של אן סקסטון. אבל אני בקיאה גדולה בסטטיסטיקה העוסקת במקרי התעללות במשפחה. הסטטיסטיקה מדברת על כך שאחת משבע ילדות עוברת התעללות מינית בתוך המשפחה (וזוהי עוד סטטיסטיקה סלחנית כיוון שיש המדברים על אחת מחמש ילדות). עוד דבר שאני יודעת זה שאין דבר כזה- נטייה להתאבדות מלידה. גם אם מדובר במחלות נפש, נדיר שהן מתפרצות בילדות מאד מוקדמת. הביוגרפיה של וירג"יניה וולף למשל מדברת ללא כל היסוס על גילוי עריות שעברה.
    קשה מאד להכיר בעובדות הללו. פרויד עצמו חזר בו מתיאורית הפיתוי שלו כי לא היה מסוגל להתמודד עם הביקורת שנמתחה עליו. הכרה בעובדות הנוגעות להתעללות במשפחה מערערת על ההגמוניה הפטריארכית ומציגה אותה כמערכת מתעללת.
    אבל אסור להיכנע להכחשה הזו כיוון שההכחשה יוצרת התעללות נוספת. צריך להכיר בדברים כיוון שההכרה ונתינת הלגיטימציה לאותן נשים מסייעת להן להחלים.

    • אליענה,
      טעות אחת בדבריך. קיימת גם קיימת נטייה התאבדותית מלידה. כמוה כנטייה לחרדה, לדיכאון, סכיזופרניה וכו".
      במקרים האלה מאורע חיצוני הוא "טריגר" (מחולל) בלבד ולא סיבה.
      את העניין הזה בירתתי במשך שנים עם רופאים מוסמכים משום שתירגמתי משוררים ומשוררות רבים שסבלו מן הנטיות האלו (רנדל ג"ארל, הארט קריין, פלאת, סקסטון ואחרים) ואף פרסמתי מסה גדולה על דליה רביקוביץ בהקשר הסינדרלי שלה.
      אחד השירים הראשונים שהצבתי בבלוג שלי בבננות הוא שירה של סקסטון "מכה הנשים" שלו יכולתי הייתי מפרסמו מדי יום ביומו בעמוד ראשון של העתון הנפוץ במדינה — אולי זה היה עוזר במקצת.

      • אני פעם ראשונה שומעת על המושג והרעיון של "נטייה התאבדותית מלידה". מה הכוונה מלידה, שזה גנטי?
        לא סביר ולא מתקבל על הדעת בעיניי.

        • גבריאלה,
          צר לי שעלי להפתיעך. למאניה-דפרסיה, לחרדה, לדיכאון, לסכיזופרניה ולהפרעות נפשיות אחרות מאותו הסוג העלולות למצוא את ביטויין בהתאבדות, עשוי להיות רקע גנטי. ההפרעות האלה עלולות לנבוע משינויים ביוכימיים פאתולוגיים בתפקוד המוח, בלא שיהיה להן רקע חיצוני, אישי, משפחתי וכו".
          עם זאת ברור, שאירועים חיצוניים עשויים להיות ה"טריגר" שיתבטא בהקצנת ההפרעות הללו עד כדי התאבדות.
          בדקתי את הדברים היטב בספרי רפואה (וליידע אותך: אני בעל תואר ראשון בביוכימיה).
          קחי בחשבון שהפרעות מטבוליות במערכת העצבים (כולל, כמובן, המוח) עשויה לגרום לכל התופעות הללו.
          כמובן, קיימת האפשרות שבמקרים רבים ההפרעה נגרמת על-ידי זיהום, מחלה, תרופות, סמים, אלכוהול וכו", אולם אני מתכוון בפירוש למקרים "הברורים יותר" (סקסטון, פלאת, ג"ארל, רביקוביץ ועוד) שבהם לא נרשמה "היסטוריה אישית" של זיהום הגוף בסמים וכו".

  3. תודה על התכנים שאת מעלה, יעל
    אני בינתיים שותקת, שואלת עצמי שאלות.

  4. בעיני שירתן של פלאת" (ורביקוביץ"), גם אם מוצלחת מבחינה טכנית, פגומה מיסודה. וצרה מדי.
    אולי היה עדיף שנמנעו השתיים משירה והתעסקו במשהו אחר שהיה מנעים עליה יותר את שהותן הקצרה על האדמה.

    כשרון הוא נטייה טבעית. כשרון כתיבה, כשרון מתמטי כשרון הנדסי. הדיכאון הוא רק אמצעי לתרגם אותו בפועל לכתיבה. לצד הדיכאון יש עוד אמצעים: התנזרות, התמסרות לקידוש האל, אדישות, אטימות, אכזריות. הרפתקנות. הומור.

    כל אלה הן תכונות אנושיות שמתרגמות משהו שכבר שם מהכוח לפועל. דיכאון זה אמצעי קל כי הוא רק דורש לשים מינוס על יד כל דבר . לשלול במקום לחייב. זה קל, והמחיר שלו גבוה. בדיוק כמו שהמחיר של סמים גבוה. הוא גבוה כל כך שגובה מהן את חייהן.

    באשר לסקסטון. קראתי שיר שלה באנטולוגיה של "עכשיו". כמובן שיר שמוקדש לפלאת". חבל, אולי אם היתה טורחת ליצור לעצמה פרסונה שירית חדשה ומלאה במקום למלא אחר המרשם של אמה הרוחנית, הייתה גם מתפתחת יותר ככותבת. שירתה נדמית חצי אפויה. לא מעניינת. שירת רפאים שמוקדשת לרוח רפאים אחרת. גם פלאת" לא הצליחה לייצר לה אני חזק, לכן מיטב שירתה היא הד: לאביה, לבן זוגה שעזב.

    לעומתן ורג"יניה וולף, ובאמת שלא נברתי בבעיותה האישיות, מייצרת כתיבה מרתקת, שלמה ועצמאית. אני לא מרגישה במרת דאלווי ובאל המגדלור ובאורלנדו את הדיכדוך הטבוע בה. גם לא בחדר משלך. אני מרגישה כוח וחיוניות. אם כך כתיבתה לא ניזוקה מהדיכאון שלה. וודאי שלא צומחת מתוכו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל