האמת הערומה

 

 

נדמה לי שאחת התחושות האנושיות הכי קשות ומתסכלות עולה כאשר אנחנו אומרים משהו, ואלה שמקשיבים לא מוכנים להאמין לנו, או מתקשים לקבל את מה שאנחנו אומרים, או סותרים אותנו, או מנסים להסביר לנו את הרגשות שלנו.

ואנחנו, כל מה שרצינו היה להגיד את מה שאנחנו מרגישים. אבל יש המון דברים שהחברה והאנשים מתקשים לשמוע, לכן הם מיד משתיקים, או מטיפים, או משמיעים כל מיני רציונליזציות מנוכרות ולא לעניין.

 

ובעיקר, הם לא מסוגלים להביע אמפטיה אמיתית לבעיה שלך, כי מה שאמרת מאיים. נורא מאיים. על סדרי החיים והחברה. על הרגשות שלהם. על הדברים שהם עוסקים בהדחקתם באופן נואש כל השנים. כי אם יודו בהם, מי יודע מה יקרה. אולי הם יתמוטטו.

 

אני חושבת שזה קורה הכי הרבה לילדים, שהמבוגרים לא מוכנים לקבל את מה שהם אומרים או מרגישים, וסותרים אותם או משתיקים אותם או כועסים עליהם. כי ילדים אומרים אמת פשוטה, ערומה, וזו האמת שהכי קשה לשמוע.

 

אבל זה קורה כל הזמן גם בקרב מבוגרים. נשים שאומרות שהבעל מתעלל בהן, ולא מאמינים להן. אומרים: זה לא ייתכן, אני מכיר אותו, הוא איש נהדר. ילדים אומרים שאנסו אותם במשפחה, ומשתיקים אותם, לעיתים באלימות. נשים נאנסות, ואנשים אומרים שהן משקרות. לא חסרות דוגמאות.

 

אחותי למשל, שהייתה אישה מוכה, ואת הבלוג שלה כולם קראו אני מניחה (ואם לא, אני ממליצה), קיבלה בעקבות הראיון שערכתי איתה ב-YNET בזמנו, מיילים מלאי נאצה מקרובת משפחה רחוקה של בעלה המתעלל.

 

האישה הזו מסרבת להאמין לדברי אחותי עד היום. היא בכלל לא פגשה באחותי ובבעלה בזמן שהיו נשואים, כל מה שהיא זוכרת מדודנה הרחוק זה משהו מעורפל מנעוריהם, ובכל זאת היא חושבת שהיא מכירה טוב יותר את דודנה מאשתו, אחותי. בעיני האישה הזו, לא ייתכן שהוא היה גבר מכה ומתעלל שכמעט רצח את אחותי. מה שאומר, שבעצם היא טוענת שהיא משקרת. לא רק שאחותי הייתה קורבן, עכשיו היא גם שקרנית.

 

מיותר לציין שלפני 25 שנים, כשאחותי התלוננה במשטרה על בעלה, צחקו לה בפנים ושלחו אותה הביתה, והורו לו בבוז שתחזור "רק אם יהיה דם". ומיותר לציין את הדיינים בבית הדין הרבני שלא רצו להאמין למילה ממה שאמרה, כך אמרו במפורש, "אנחנו לא מאמינים לך", "את משקרת," הם אמרו. אפילו לא רצו לשמוע את כל מה שיש לה להגיד.

 

ואני יכולה לספר לכם על עוד המוני מקרים של חברים ומכרים שהכרתי במשך החיים, אנשים רבים שעברו התעללויות במשפחה, ואיש לא האמין להם, לא המשפחה, לא החברה, לא הממסד.

 

ועד היום זה קורה. ואם נדמה למישהו שכיום אנחנו יותר רחמנים ומקבלים ופתוחים ואוהדים ואמפתיים, אז יש לי חדשות: לא רחמנים, לא מקבלים, לא פתוחים, לא אמפתיים ולא בטיח. אנחנו שופטים, ואנחנו מטיפים, ואנחנו מתנשאים, ואנחנו מסרבים לקבל עדות של בנאדם, כי היא הורסת לנו את התמונה היפה שאנחנו מציירים על העולם. כי משהו יתמוטט. למשל, אם נודה באמת אולי הכי כאובה בקיום שלנו, שלא מעט הורים בכלל לא מסוגלים לאהוב את ילדיהם, וכי הילדים בשיט שלהם. וזה עוד המקרים הקלים.

 

תמיד כשאיזה פרשת רוז פיזאם מגיעה לכותרות, אנשים מצקצקים ולא מאמינים. ומיד מתחילות המגננות: זה שם, לא כאן, לא אצלנו. זה בכלל לא קרוב אלינו. וילדים ממשיכים להיאנס בבתים, ונשים ממשיכות להירצח. ואנחנו ממשיכים לצקצק בחוסר אמון, מדחיקים רגשות, לא רוצים לקרוא על דברים רעים כי זה לא נעים לנו. כי הכי קל להתעלם.

 

לא פעם אני שואלת את עצמי למה כשאנשים שומעים אדם אומר שהתעללו בו בילדות, ישר מנסים להגיד לו: לא הוא מדמיין,  לא, הוא מגזים, לא, הוא ממציא את זה, זה לא ייתכן, הוא בסך הכול רוצה להתעלל או לנקום בהורים שלו. דברים כאלה. אוי, כמה פעמים שמעתי את זה!

 

כמה פעמים שמעתי הטפות ועצות יכענעס כשאמרתי: לא, אימי לא אהבה אותי, ככה זה. כמה ניסיונות אטומים להוכיח לי שאני טועה, שהיא בטח אהבה ולא הרגשתי. שהיא בטוח אהבה, רק לא אמרה את זה במילים. כמה פעמים אמרו לי: נו, תנסי לפשפש בזיכרון, את בטח זוכרת אותה מנשקת אותך ומחבקת אותך מתי שהוא כשהיית פעוטה. ואומרים לי שאני בטח מגזימה, ושהאמת היא לא כזו פשוטה. ושאני בטח לא מבינה אותה, ולא מרחמת עליה, ולא אמפטית אליה. דברים כאלה. (מה שכמובן לא מפריע לי לרחם עליה  ולעזור לה, על האישה הזקנה שהיא היום, לא האם הלא כשירה שהיא היתה אי פעם).

 
ואני, אני ראיתי במו עיני כל כך הרבה אימהות מחזיקות את תינוקן בזרועותיהן כאילו היה חפץ, בלי רוך, בלי שמץ של אהבה. ככה זה. מציאות. רק שהמציאות הזו כה מפחידה, שלא מוכנים לקבל את מה שאת אומרת כאכסיומה. ולפעמים מנסים למחוק לך את המוח, כפי שעשו בוודאי למשוררת אן סקסטון.

 

לא, אני לא מאמינה שאן סקסטון המציאה את זה שאביה התעלל בה, גם אם במהלך הטיפול הכניסה לעצמה לראש שהמציאה הכול. רבים הם האנשים שעברו התעללות בגיל מוקדם ולא זוכרים, ופתאום זה צף להם יום אחד, לפעמים בזיקנה, כמו שקורה לאימי בשנים האחרונות, שבעקבות מה שהיא רואה בטלוויזיה חוזרים אליה זיכרונות התעללות מינית מילדותה.

 

ובכל זאת, שוב ושוב אני שומעת את ההכחשות האלה. כשמנחם בן התקשר לאביה של שז כדי "לאמת פרטים", חחחח, איזה פרטים הוא רצה לאמת בדיוק? מה, לא מספיקה עדותה של המשוררת? על כמה אבות זה מאיים מה שכתבה?

 

ומי טירטר לאן סקסטון במוח כדי לגרום לה לחשוב שהיא מדמיינת את התעללות אביה? ומי ולמה אומרים לאדם שמתוודה על התעללות בילדות שזה שקר ושהוא רק רוצה להתעלל ולנקום בהורים שלו? למה שיתעלל? בשביל מה לנקום? הרי אם אהבו אותו, יאהב אותם בחזרה עד כלות ויעשה הכול למענם. נורא פשוט. כמוני למשל, אבי אהב אותי, אז אני מודה שאין אדם בעולם שאהבתי כמותו. לו אימי אהבה אותי, הייתי אוהבת אותה בחזרה עד כלות. המשוואה הכי פשוטה שיש.
 

כל כך הרבה פעמים אני שומעת את ההכחשות האלה, את התגובות האטומות האלה, ונראה  לי שזה הדבר שהכי מכעיס אותי בעולם. אם מישהו אומר לכם שפגעו בו, תקבלו, תהיו אמפטיים, אל תשפטו, אל תוכיחו, אל תנסו "לפקוח את עיניו ולהראות לו את האמת", אל תתנו עצות, והעיקר, תאמינו לו, יש לו סיבה לומר את מה שהוא אומר. מי שמתוודה על כאב, אומר אמת. אין לו שום סיבה לשקר או להגזים, והוא לא, ואני חוזרת, הוא לא מדמיין דבר.

 

כי מי שלא אהבו אותו, מרגיש את זה.

 

כי מי שהתעללו בו, דובר אמת.

 

כי מי שאנסו אותה, לא ממציאה שום דבר.

 

ואנחנו, כל מה שרצינו היה להגיד את זה, כמו בשיר ההוא של יותם ראובני:

"אפשר לחיות בלי אהבה, אבל אי אפשר בלי להגיד את זה".

 

 

 

 והנה רשימה שכתבתי בנוגע לאמי, לכל מטיפי המוסר.

והנה עוד אחת, מעניינת

 ועוד אחת

ויש עוד הרבה כאן בארכיון ובבלוג שלי ברשימות, בארכיון. למי שמתעניין.