הגולם ואני

עשרים ואחת שנה אנחנו נשואים. זה הקשר הכי ארוך שהיה לי, ועם זאת הכי חסר פשר. הוא עושה לי כל מיני תעלולים אפילו שלא נתתי לו שום פקודה, ומתעלם לגמרי מפקודות שאני נותנת, מקישה ומקישה על המקלדת עד כמעט בכי, והוא – אדיש. 

  לא מבינה אותו, בחיי. אפילו שאני איתו מאז גיל 26, שזה גיל מספיק צעיר לכל הדעות כדי ללמוד את רזי הטכנולוגיה שלו. ובכל זאת לא הצלחתי ללמוד אותו. לא ממש, לא לעומק, לא ככה שנהפוך ממש לסחבקים.

  כמה פעמים מצאתי את עצמי מתחננת לכל המומחים האלה ומבקשת מהם להסביר לי משהו, להציל אותי מאיזה פח שטמן לי מחשבי היקר, והללו מביטים עליי גבוהה גבוהה, ואני כבר מבינה שעם בן זוגי המחשב אני כנראה לעולם לא אמצא שפה משותפת. 

   הוא מוחק לי דברים בלי שביקשתי, משנה כל מיני פקודות על דעת עצמו, לפעמים אני פותחת אותו ומגלה שהוא שינה משהו לבד: רבק, אני רוצה לצעוק עליו, מי שמך? מי אתה? אתה העבד שלי, לא אני שלך! 

   מביקורים של טכנאים וחברים שבאים לרצות את גחמותיו אני הכי פוחדת, יען כי אז מתבררת ערוותי ברבים: זאתי, העלובה, לא מבינה כלום, תגיד לה תגיד לה, תסביר תסביר, תברבר באוזן, והיא, כלום, ראש בלטה. 

   "אה כן," אני לואטת, "בטח שמבינה. יופי, כן קלטתי, בצ'יק. אין עליך בהסברים". והחבר או החברה או הטכנאי הולך שמח וטוב לב לדרכו, אני נשארת עם כאב ראש וחור בלב ובכיס, והוא ואני עדיין אויבים שדרים יחד בלית ברירה.

   עשרים ואחת שנה, וכלום. הייתי מהראשונים שקנו מחשב אישי כדי לעבוד עליו, עשרים ואחת שנה דבוקים יחד, וכלום. אני לא יכולה לומר שאין לי הנאות ממנו, כי יש למכביר: ביום בו התקינו בעיתון "על המשמר", בו עבדתי אז, את המערכת הממוחשבת בראשונה בארץ, ב-'87, והתקינו לי מודם במחשב ותוכנת דואר מגוחכת בשם "תמר", קפצתי משמחה עד שכמעט נדבקתי לתקרה. סוף סוף לא אאלץ להיגרר למערכת כדי הביא את מנחת כתבותיי אלא אשלח כחץ מקשת. 

   ויש עוד יתרונות נעימים לצג האטום שלו. לפניו, הייתי כותבת את ספריי על המיטה, בפוזה עקומה שעשתה לי כאב גב, ואז מדפיסה בעמל וברוב שגיאות שהזדקקו לטיפקס שנזל אצלי כמים. ואילו מאז שאנחנו יחד תנאי כתיבתי שופרו לבלי הכר – את  זה אני דווקא מפרגנת לו.

   ההתחברות לאינטרנט הייתה בכלל טראומה מארץ הליליפוטים. שנים נתקעתי עם אינטרנט אנלוגי, שהרשה לי רק 8 שעות בחודש גלישה חינם, חחחח… מרוב פחד מהמרחב הווירטואלי, רק לפני שנתיים התחברתי למהיר. עימו באה גם הכניסה לבלוגים, ובהלה חדשה אפפה אותי: איך למען השם אסתדר עם הגולם הזה ששמו תוכנות של בלוגים? 

   הפעם הפתעתי את עצמי כשהצלחתי לעשות הכול לבד, פחות או יותר. וכאשר אני לא מבינה משהו, ואת הרוב אני עדיין לא, לפעמים יש איזה צדיק שמסביר. 

רק מה, גם לצדיקים אני אומרת בכבוד רב: "בטח שהבנתי, איזו שאלה?" ונשארת עם חוסר הבנה גדול ועם אותה הרגשה של מטומטמת, מה יהיה איתך, כמה שנים עוד תפחדי מהדביל הזה, המחשב?