בננות - בלוגים / / אהבה בת 20
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אהבה בת 20

 

ליתר דיוק, 26. עוד כמה ימים, ז"א. ואני לא אחת שסופרת. אבל בדיוק הראו ב"אופרה" קטעים מהגרסה הקולנועית החדשה של "אהבה בימי כולרה" לגבריאל גרסיה מארקס. נראה שם השחקן ספרדי הסקסי חוויר ברדאם, בתפקיד הגיבור המאוהב. מקץ 40 שנה, וכך וכך חודשים, ימים ושעות, הוא נפגש שוב עם אהבתו הנכזבת ומונה בפניה את המספר המדויק של הימים והשנים שחי בלעדיה בכאב נוראי. 

אז אני לא סופרת, אבל זה גרם לי לספור, ולהיזכר שבדיוק לפני 26 שנים, בסוף מאי, כמה ימים אחרי יום ההולדת שלי, פגשתי באדם, האיש שהיה ועודנו אהבת חיי, למרות המוות שקטל אותה. כי במאי כעבור שבע שנים בדיוק, כמה ימים לפני יום ההולדת שלי, הוא מת.

 

והנה גם סבינה כתבה על אהבתה בת הארבעים שנה, אהבה שרירה וקיימת, אהבה טובה ומנחמת, וכל זה גרם לי להיזכר ולכתוב. כי זה נושא שמלבד חדירתו לספריי, לא נגעתי בו עדיין בכתיבה ישירה כזו, כמו בבלוג.

 

אהבות כאלה הן כמו רוחות רפאים. אני נושאת את האהבה הזו בתוכי כבר 19 שנה. המון שנים, וכאילו רק אתמול. אנשים חושבים שאפשר להתגבר על אהבה, לשכוח, לעבור הלאה, אבל כנראה שלא.  ישנן אהבות החרוטות בלב.

 

לא, אני לא חושבת מדי יום על אדם, גם לא חולמת עליו הרבה. אבל הוא תמיד נמצא איפה שהוא בתוכי. חי בתוכי, ובטח צימח במשך השנים כל מיני שורשים בנפשי. כי גם כשאדם שאהבנו מת, זה עדיין לא אומר שהוא מת בתוכנו. לפעמים הוא חי שם הרבה יותר מקודם.

 

הוכחה לכך שלפעמים אהבה או התאהבות נתקעת בנו היא המקרה של רונית רינת. זוכרים? מלכת היופי לשנת 1964. גם היא ובעלה החדש התראיינו אצל אופרה וינפרי. מסתבר שבעלה דהיום, פסיכולוג בשם מוטי, התאהב בתמונתה בעיתון באותן שנים ותמיד נשארה חקוקה בליבו. לקראת גיל שישים הוא החליט לעשות צעד, יצר איתה קשר, והם נשואים כבר שלוש שנים.

 

אילו סיפורי אהבה, אה?

 

אני את אדם שלי פגשתי בעודי תינוקת ממש. הייתי רק בת 22. לא נטולת ניסיון, אבל גם לא עתירת ניסיון. כמו כל הבנות בגיל הזה. חבר בצבא, זיונים, דברים כאלה. הייתי מאוהבת גם לפניו, אבל כשהתאהבתי בו הבנתי שכל ההתאהבויות הגדולות והקטנות שהיו לי קודם, היו שום כלום. הכול החוויר מול האהבה האדירה, הכובשת, שחשתי כלפיו.

 

ידעתי שזו לא סתם אהבה. באמת היינו תאומי נפש, כמו שאומרים. תמיד הרגשתי שאני מכירה אותו לפני ולפנים. פעם חלמתי שהוא עובר תאונת דרכים, ואכן, שבוע לאחר מכן זה מה שקרה, לא משהו חמור, אבל תאונה. עד כדי כך הוא היה בתוכי, גם בחלומותיי.

 

הוא היה מבוגר ממני בכ-16 שנים. זה הרבה מאוד כאשר את מאוד צעירה. הוא בא עם עבר של שני נישואים כושלים וילד. כל יועצת ופסיכולוגית זוטרה תגיד לך שזה לא מתכון מי יודע מה לזוגיות: בחורה צעירה ולא מאוד מנוסה וגבר מנוסה מאוד, אולי יותר מדי, שלא מצליח להחזיק מעמד בקשרים.

 

בעייתי. ידעתי את זה? בוודאי. אולי הייתי צעירה אבל לא מטומטמת גמורה. אבל לא יכולתי להתנגד לאהבה העזה הזו, הגם שבמהלך הזמן נודע לי שהוא גם חולה בסוכרת נעורים.

 

פגשתי בו בדרך מוזרה. למדתי אז קולנוע בבית צבי ועשיתי סרט גמר שנה א'. חיפשתי רבות שחקן ולא הצלחתי למצוא. בסוף מצאתי מישהו, אבל ברגע האחרון הוא הבריז. אז, ממש יום לפני התחלת החזרות, וכמה ימים לפני הצילומים, פגשתי את אדם. הוא לא היה שחקן מקצועי, אבל הופיע בכמה סרטים בתפקידים קטנים ובסרטי סטודנטים.

 

הסרט שלי היה מבוסס על סצינה מתוך "סוף הדרך" של ג'ון בארת', ואדם היה אמור לגלם את הבעל של הגיבורה ששוכבת עם הגיבור. הוא היה טייפ קסטיג והתאים לי מאוד. אז ליהקתי אותו ללא שהיות.

 

בתום הצילומים הבנתי שזה לא ייגמר כאן במקרה שלנו. זה היה כל כך חזק, שאי אפשר היה להפסיק את זה.

 

וכך החל הקשר. קשר חזק, כפייתי, שנמשך שבע שנים עם פערים, כאשר מדי פעם נפרדנו. יש קשרים כאלה, קשרי התמכרות וכפייה, שאת יודעת שאינם בריאים לך, ובכל זאת נגררת לתוכם.

 

הקשר הזה לא היה בריא כי הוא חשף אותי לחרדת נטישה אינסופית. תמיד פחדתי שאדם ימות (הייתי איתו כמה פעמים בשעת קומה, כאשר רמת הסוכר שבדמו ירדה, והוא היה כמה שעות כמו מת חי), וגם חששתי תמיד שהוא יבגוד בי, לאחר שזה באמת קרה פעם אחת.

 

תגידו: הזמנת את זה. ואני אגיד: נכון. חרדת נטישה הייתה תמיד הבעיה הפסיכולוגית הפסיכודינמית שלי, כנראה על רקע אם קרה, לא מעניקה, שלפי תחושתי הפנימית הקמאית לא רצתה שאחיה. לא פלא שהגבר שבחרתי לאהוב, הגבר היחיד שאהבתי בטירוף ובעוצמות כאלה, היה אדם שתמיד גרם לי לתחושה של חרדת נטישה. כל אחד והבעיות הנפשיות שלו, כל אחד והמגנט שנדבק אליהן.

 

היחסים שלנו לא היו רצופים, אך היו עמוקים מאוד, כמו חבלים עבים ממש. אהבה ענקית, סוערת, משכרת, מרגשת, ממכרת. אהבה סבוכה וגדולה מהחיים. כאשר בגד בי, עזבתי אותו, אבל לא יכולתי לסבול להיות בלעדיו, אז חזרתי אליו כעבור שנה. 

כעבור עוד כמה שנים שהיינו יחד, הוא נאלץ לנסוע לארה"ב, בעקבות בנו הקטן. יחד החלטנו שכאשר הוא יתבסס שם קצת, אני אגיע. מקץ תשעה חודשים אכן הגעתי אליו לאמריקה, כדי לבחון אפשרות לחיות איתו שם. אחרי זמן מה הבנתי שאם אשאר שם, ארצח אותו או התאבד, כי סיר הלחץ, ועוד בארץ זרה, לא תרם רבות למתח ביחסים שלנו.

 

אני יודעת שעשיתי טוב לעצמי שעזבתי, למרות שלאחר מכן עדיין נשארנו בקשר. קשר כואב. מדמם. כל הזמן חרדת נטישה. אלא שעכשיו אני עזבתי. קודם הוא עזב לחו"ל, עכשיו אני עזבתי אותו. היינו צוחקים על זה בכאב, בטלפון או במכתבים, כי שנינו היינו אחוזי חרדת נטישה. לא יודעת למי מאיתנו הייתה חרדת נטישה קטנה יותר, אני חושבת שלי. אחרי הכול, אדם התייתם מאביו בפולין של אחרי המלחמה כשהיה בן ארבע בלבד, וכעבור שנה מת גם אחיו התינוק. הוא נשאר רק עם אימו, ותמיד היו בו רגשות עזים של כאב ושכול על האב שלא היה לו.

 

פלא שהוא רצה למות? תמיד אמרתי לו שיש לו שאיפת מוות. הוא לא מת במלחמת יום כיפור, אז הוא ימות בדרך אחרת, בכל הסיכונים שלקח בחייו. כבחור צעיר בקורס טיס (זה היה שנים לפני שחלה), הוא חדר עם מטוסו לשמי ירדן באחד התרגילים. פלא שלא יירטו אותו. והיו עוד המון סכנות שהוא העמיד את עצמו בהן. מה גם שבתור חולה סוכרת הוא בלע עוגות ושוקולדים כמו מטורף (ולא השמין לעולם, אגב, מה שתמיד התמיה אותי), מתעלם לגמרי מרמות הסוכר שהשתגעו בדמו. 

 

אני זוכרת איך היה מזריק לעצמו את האינסולין בירך, דרך מכנסי הג'ינס. כמו איזה פאקיר. גבר גבר. עד הסוף. תמיד. עם הלנדרוברים שלו וכלבי הזאב וראשו הגלוח כמו יול ברינר.

 

וכמה אהבתי אותו, כמה. אהבתי וכאבי נכנסו פה ושם לספריי ולסיפוריי, בייחוד ל"סוף סוף רומן", שם הגיבור רומן הוא בעצם בן דמותו של אדם שלי. כל מה שזכרתי ממנו, אהבתי בו, כאבתי ממנו, נכנס לרומן הזה. כל כאבי האובדן והשכול והאבל שלי על מותו נכנסו לשם.

 

הוא מת שבע שנים אחרי שהכרנו והתאהבנו, בארה"ב, מוטל בחדרו. שבץ מוחי. כנראה סיבוכים של מחלת סוכרת הנעורים. טוב, מעולם לא שמר על עצמו. והרי רצה למות, לדעתי, גם אם הייתה זו תשוקת מוות לא מודעת. בנו הקטן מצא אותו מוטל מת בדירה.

 

כעבור כמה ימים הביאו את גופתו ארצה והוא נקבר כאן בקריית שאול. ואני התחלתי כעבור שנים ספורות לכתוב את "סוף סוף רומן". ולא, לא הצלחתי מאז לאהוב ככה שום גבר. משהו כמו נחסם בי. נאטם בבלטות, בבטון מזוין. ולמרות כמה קשרים שהיו לי מאז, אני לאהוב ככה גבר לא הצלחתי שוב. במובנים רבים, אני אוהבת את אדם עד היום, למרות שהוא מת כמעט לפני עשרים שנה. כמעט עשרים שנה של אהבת רוח רפאים.

 

ולא כתבתי על זה ככה, כמו עכשיו, בשום מקום. בספריי וסיפוריי זה יוצא תמיד אחרת, כרוך בעלילה. פעם, באחד מהראיונות העיתונאיים על ספריי, הצליחה העיתונאית לדובב אותי, וסיפרתי קצת על אהבת רוח הרפאים הזו שאינה מרפה ממני, וכמה היא השפיע עלי ועיצבה אותי. אבל רק כאן אני מספרת לראשונה את הסיפור כולו. אולי הגיע הזמן.

 

 

 

 

 

27 תגובות

  1. יהושוע מלמד

    זה עצוב ויפה.
    הכנות הזו מרגשת וכתובה שבא לבכות.
    כל הכבוד לך
    את מיוחדת את.

  2. מיכל ברגמן

    באמת בא לבכות על מה שהיה, על מה שלא יהיה, על מה שלא יכול היה להיות אחרת.

  3. יעלה היקרה,
    כשאני קוראת דברי אמת כאלה, אם בכסות ספרותית ואם בכתיבה ישירה כזו, אני מרגישה הכרת טובה. שהרשו לי לגעת במשהו אמיתי וללמוד עוד משהו על אנשים ועל עצמי.
    והתרגשתי מאוד מהקטע, גם כי הקשר בין חרדת נטישה לעוצמות של אהבה מוכר במידה מסוימת גם לי, גם כי קצת הרגשתי את רומן שאני כבר "מכירה" עוד לפני שהצהרת על הקשר בינו לבין אדם, אבל בעיקר כי את מרגשת…

    • ליעל ,אהבה כזאת עם כל הכאב הכרוך בה היא מתנה קארמטית ,שצריך לברך עליה יש שממתינים לה שנות דור ולא זוכים, תראי עד כמה היא מפעמת בך עד היום

  4. יעל
    היקרה
    איך אםשר להגיב לכזה פוסט… זה יומן חיים, הצלתחת בדרכך המיחדת להוריד מאיתנו את הצער, ככה לתת שמות למקומות הכואבים… הסברים פסיכולוגים, "חרדת נטישה"
    אני חושבת שאם הייתי חברתך מלמטה בבית קפה בטח היינו דנות בספור פעמים בשבוע.
    ככה החיים הפגישו בינכם, זאת מתנה לכל החיים.
    אני מתפעלת מימך על היכולת שלך לספר לדבר, להיות קיימת, לכתוב בלוג אמיתי, זה תמצית הבלוג, להביא משהו שאת לא מצפה שפתאום יצא, ויסופר.
    להתראות
    באהבה רבה
    טובה

  5. יעל, איזה סיפור האהבה- מדהימה ביופיה. (על הכאבים לא אדבר כי לא אחדש לך כלום)

  6. דפנה שחורי

    "חי בתוכי, צימח שורשים בנפשי", כמו שאת כותבת ממש ממחיש במשפט כל שכתבת

    והזכיר לי מייד את השיר של רחל "בגני נטעתיך"…וכו"

    עצוב וגדול עלינוכי אי אפשר להבין למה הוא ולא הוא למשל

  7. אין לי מילים. טוב שלך יש. זה המעט שיש.

  8. עצם הכתיבה עליו תשחרר אותך בזה אני מאד מאמינה.

    קראתי אותך בבוקר בחופזה ומיד התקשרתי לחברתי שחולה באותה מחלה שנזכרת פה ועברה 2 ארועים מוחים וגם היא מזריקה דרך המכנס ומזלזלת בבריאותה. אם כי כרגע פחות.

    המחלה הזאת מתישה, היא הולמת בחולה בכל מיני כיוונים לא צפויים וגורמת לו לומר על החיים ועל המוות.

    אבל אנחנואוהבים את אותם אנשים ולא רוצים שיעזבו.

    גם אני תהיתי ביני לביני למה נקשרתי בעוצמות כאלה דווקא לבחורה , שהפכה לאישה, אבל עדין חולה כל כך.

    אולי משהו בנפש שלהם , מתפתח יותר מאשר אצל מי שהקיום היום יומי ברור לו כל כך.

  9. מה שכתבת חזק הרבה יותר מכל מה שאפשר להגיב.

  10. סבינה מסג

    הכל בנוי כאן על תגובות אפילו בבחירת הפוסטים, זה מרגש ומשמח . אני לא הייתי יכולה לדבר בכזו כנות, כנראה שמשוררים רגילים למטאפורות ולאמירות שמתפרשות לכמה כיוונים. תודה על פיסת חיים מפרפרת שחשפת כאן ומי יודע מה זה ימשוך…

  11. ממאיר לחיות עם אהבה מיתולוגית; מאיפה את מביאה כוחות להיות ויטאלית ולהתבונן לשעה הבאה, ולכל מחר בעיניים?

  12. באמת ישנן אהבות שחרוטות בלב. עצוב.

  13. יעלה קראתי וכאבתי.

  14. סיגל בן יאיר

    אוי..זה סיפור עצוב נורא. נזכרתי בשני סרטים כשקראתי אותו – כמו מים לשוקולדה ו-מצב רוח לאהבה. מכירה? מאוד נגע לליבי בתור אלופת האהבות הבלתי ממומשות.

  15. אילנה גרף

    לאהבה כזו צריך באמת להתייחס כאל מתנה של החיים. מרגש, ואין לי מה להוסיף…

  16. יעל, אני קורא את הפוסט הזה וז"אק ברל מהדהד לי בראש ואת ההדהוד הזה אני מקדיש לך על הדברים שכתבת מנשמה גדולה, כואבת ואוהבת:
    ידענו אש, ידענו רעם
    ואהבה בת עשרים
    ברחנו זה מזו לא פעם
    אבל היינו חוזרים

    וחדר זה עודו שומר
    זכרון ימים יפים יותר
    עקבות סופה אשר פרחה לה
    כאן שום דבר אינו דומה
    לאשר עבר לאשר חומק
    לאשר הולך איתנו הלאה

    יפה שלי
    את יחידה ומכושפה שלי
    מאור השחר עד לבוא לילי
    אוהב אותך,
    אוהב עדיין.

    אני מכיר את כישופייך
    את השקרים את הסודות.
    צריך תמיד לפקוח עין
    ולהישמר ממלכודות.

    ובלילות הכי קרים
    היו ודאי גם אחרים
    שאת גופך השביעו נחת.
    הן אחרי ככלות הכל
    היה לי כישרון גדול
    להזדקן איתך ביחד.

    יפה שלי…

    הזמן שיר אבל מנגן עוד
    והימים כואבים
    אך אין מלכודת מסוכנת
    כשלוותם של אוהבים.

    אם את רוצה עכשיו לבכות
    ליבי נקרע עכשיו פחות
    יש בזהירות עכשיו ללכת.
    זה קו הגבול מכאן עד כאן
    כי המשחק הוא מסוכן
    המלחמה ברוך נמשכת

  17. יעל ישראל

    איזה תגובות מרגשות ויפות חברים יקרים!!! קצת פחדתי להעלות את הפוסט הזה, אבל אתם כל כך חיממתם את ליבי באהבתכם והפרחתם את הפחד. תודה תודה תודה תודה. יעל

  18. יעל, קראתי את הטקסט במהירות שיא כי הוא וידוי כל כך חזק שסוחף אותך, אבל הוא לא סנטימנטילי מדי, יצא במידה כמו החיים עצמם. קראתי את "סוף סוף רומן" ואני זוכר את הספר די טוב. זה ממש כמו לקרוא בטנה של משהו, הבפנוכו שלו. קשה לומר מילים מנחמות אחרי טקסט כזה, אז אולי כדאי לומר מילים קשות ואמיתיות של חנוך לוין "בסוף בסוף – יש סוף".

  19. איזה כוח ועוצמה יש בטקסטים שלך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל