בננות - בלוגים / / רגע אחד באוטובוס
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

רגע אחד באוטובוס

עוד בעמדי בתחנה, שמעתי את האם והבת צווחות זו על זו בקולי קולות. רק שלא יישבו לידי, חשבתי מיד, אין לי כוח לדרמות ארגנטינאיות. כמובן, הן ישבו בספסל לידי, איך לא. כל הדרך נאלצתי לשמוע אותן מתקוטטות כמו אם ובתה המתבגרת. ואיזה מתבגרת? היה רגע בו הבחורה צווחה על אמה: "איך אני, אישה בת 33 צריכה ללמד את אימא שלי איך נוהגים במקרה הזה," וכו".

 

   מכאן למדתי שאישה בשלה ולא נערה מתבגרת היא זו הצועקת על אימא שלה, מטיפה לה מוסר ומקללת אותה במילים כמו טיפשה ומטומטמת. בדיוק כמו נערה בת 15. ולא שהאם הייתה טלית שכולה תכלת, גם היא בוודאי מעצבנת עם העצות היכנעיות שלה. ובכל זאת, היא אימא שלה, לא?

 

   אפילו בגיל 15 לא העזתי לקרוא לאימא שלי טיפשה ומטומטמת. לא קיללו ולא העליבו בבית שלנו. כן, היא ואני קצת צעקנו זו על זו בהיותי מתבגרת, אבל לקלל את אימא שלך? איך הגיעו הדברים לידי כך?

 

   איך הגיעו הדברים לידי כך, שאני באה ללמד צעירים בשנות העשרים לחייהם במוסד אקדמי מכובד, ושיעורים שלמים עליי להפעיל משמעת כמו בכיתה א"? צעקות, צווחות, ולא עלינו עלבונות, ולא רק כלפיי, כלפי כל המורים, וגם זה כלפי זה. מאבקים של ממש. וכל זה במוסד אקדמאי, לא בבית ספר תיכון. ובוז, והתנשאות. מאיפה הבוז הזה, אני שואלת? מניין התחושה שהם יודעים הכול, ואתה המבוגר מהם אינך יותר מאפס? מה יוצא להם לתת למורים תחושה שהם זבל?

 

  לפני 25 שנה, כשגם אני הייתי בגילם ולמדתי בבתי ספר גבוהים דומים, כל כך כיבדנו את המורים. נכון, לפעמים מורה לא מוצא חן בעיניך, זה נורמלי. אתה לא מתחבר לאישיות שלו, הוא נראה לך משעמם, קפוא, מנופח. לא תמיד אוהבים מישהו. אבל את כולם כיבדנו, לא צעקנו עליהם, לא התנפלנו עליהם, לא העלבנו אותם, בין אם חיבבנו והערכנו אותם, בין אם לאו.

 

   אני שואלת את עצמי שוב ושוב איך הדורות החדשים הולכים ומידרדרים, איך יחסי אנוש הפכו למאבקי כוח, איך נעלמו ערכים כמו דרך ארץ, מעט כבוד למבוגר ממך, כבוד להורים.

 

   ואם זה כך עכשיו, מה יהיה עוד עשור? עוד שני עשורים? מורים ומרצים בכלל יוכלו להיכנס בשערי האקדמיה? או שאולי יחכו להם עם תת מקלע?

 

   ומה בכל זה אשמתנו כדור ההורים, המבוגרים, החונכים? איך תרמנו לזה? כפי שאמרתי, בביתי לא קיללו ולא העליבו. כך חינכו אותנו, לכבוד לזולת, למבוגרים מאתנו. זה נקרא דרך ארץ. כך גדלנו והעברנו הלאה את הערכים הללו. כך היה גם בביתם של רבים מחבריי. אז מה קרה כאן, מה? מה השתבש?

 

 

23 תגובות

  1. יעל, כמה שאת צודקת.
    רק שנדמה לי שגם להורים יש אחריות פה.
    ילד שלא מקבל הכל אלא גם נותן, שמקבל אחריות ומבצע אותה, מרגיש שיש לו שליטה מסוימת על העולם שלו. אבל נדמה לי שלקחו את זה מהילדים. "נתנו להם הכל" – כלומר לקחו מהם כל אחריות. מה הפלא שהם מלאים כעס?
    קצת מוזר לי לדבר בתור הורה, ואולי לאחרים יש התנסות אחרת, אבל הנסיון שלי אומר שעוד קצת אחריות, נגיד על משהו בבית, מובילה לעוד אחריות של הילד על עצמו, לילד שמח שמכבד את עצמו ולכן את גם מכבד אחרים.

  2. נדמה לי שהיום "דרך ארץ" זה רק שם של חברת אוטובוסים.
    אגב, התרופפות הכבוד/משמעת היא הסיבה העיקרית שלמרות כישרון בתחום מעולם לא נכנסתי להוראה, אלא רק ריחפתי סביב התחום. לפחות הניסיון שלי בהוראה אקדמית (באוניברסיטה הפתוחה) מוצלח יותר משלך (אולי בגלל שבאו"פ יש למי שלא רוצה להיות שם את האופציה פשוט לא לבוא).

  3. את כל כך צודקת!!!!!!!!
    ועוד כשאת קוראת עיתון ורואה שאין הנהגה למדינה. אני זוכרת שהערכתי את מנהיגי וזה נתן המון כוח. אין הערכה. אין דרך ברורה , איו כבוד הדדי. כשאת פוגשת מישהו שמדבר בנימוס את נעצרת בהשתאות. וכן כאם אני יודעת שלא הגבלתי מספיק ולא דרשתי מספיק את זכויותיי כאדם מהם. נכון שהיום הם מבינים ןמשתדלים אבל זה לא מובנה יותר בתרבות. פתחת פה צוהר יעל להתבוננות במצב הצעירים היום והוא מדאיג. אגב אני נוטה להאמין שבמגזר הדתי יותר המצב יותר טוב . אבל במגזר החילוני . אבדן ערכים כדברייך.

  4. זה נורא זה פשוט נורא. אנו מדברים על זה הרבה ולדעתי זה היסוד של חלק מהבעיות כאן. ואם אני הייתי מאשימה את ההורים, זה לא היה בכיוון של לתת להם יותר אחריות דווקא. אני חושבת שההורים לא מבלים הרבה עם הילדים בכלל ואז מפצים את עצמם/ילדיהם על כך על-ידי כך שלא אומרים לא ומרשים וקונים כל דבר וכבר מפחדים מהילדים. אין גבול. זה באמת נורא.

  5. יעל קלעת . אני הפסקתי ללמד בגלל זה וזה חסרון כיס, אך איני עומדת בזה.
    אנחנו אשמים . בני שנות השמונים המחורבנות שהערך היחיד שקרץ לנו היה כסף וזה המסר שעובר הלאה.אני בכלל לא מאשימה אותם. העברנו להם
    שאם לא נקנה. ניתן , נשחד , יהיה רע . וצד שני הילד בא אל בית ריק כי אימא צריכה לפתח קרירה עד שבע בערב .
    אני נקטתי בביתי צעדים בנדון וילדי נמצאים במוסדות שבהם קמים למורה. אך זו בחירתי. הייתי שמחה אם השוחד הזה ..היה נפסק.
    תתפלאי אבל פעם לימדתי בתיכון של עשירים והבן של ראש המועצה אמר לי שהווקמן שלו עולה יותר מהמשכורת שלי ולכן זכותו לא להקשיב לו. וזה רק פרט מהמון גועל שממשיך להשתולל.

  6. יעל, אני מסכימה איתך.

    בביתי לו הייתי מקללת, הייתי מקבלת סטירה הלוך-חזור.
    הדור הזה מושפע רבות מן סרטים בטלוויזיה, משחקי וידאו של מלחמה. הם נעשים אלימים יותר, שותים יותר, ואף מגיע למימד של רצח. אני חושבת שלדור הזה יש בעיה עם הזדהות, הם מחפשים את עצמם לרוב ואת מקומם – וזו הדרך שלהם להתבטאות. מה שכן, זהו דור מפונק יותר מידי, והפינוק הוא הדרך הטובה ביותר להרוס את הילד.

  7. יעל
    שיחה בדרך הביתה:
    "מותק מי פגע בך?, כן בטח שהמורה טיפשה, אני אצלצל אליה ואומר לה את דעתי"
    "אמא מתי תקני לי את נעלי הנייק, הדגם החדש?"
    "אל תדאג היום אחרי שאדבר עם המורה"
    אוי איזה מטומטם הנהג הזה, יא בן..,
    ראיתה איך הוא נוהג ההדיוט"
    "כן אמא ראיתי"

    אז מה חדש?

    בעתיד לא ילכו לבית הספר אלא הכל יהיה מהבית, דרך המחשב.

    • מיכל ברגמן

      אני מסכימה עם אמיר ואומי.
      הקניות הבלתי פוסקות, הפחד מטרור הילדים (הוא עלול חלילה לכעוס, או לבכות לא עלינו), היעדר הזמן והכוח להתפנות לילד – כל אלה מביאים לדור של מפונקים.
      איך יחיה אדון מפונקי עם גברת מפונקת? האם אפשר בכלל לחיות כך יחד?
      מחלקות מדעי הרוח הולכות ומתרוקנות ולדעתי יש לזה גם קשר. הרדידות והחומרנות – כי איך נרקנה אנו לילדינו "הכל" אם לא נלמד פרסום-שיווק-מנהל עסקים או עריכת דין?

      • "בני טובים"? הנה לאן זה הולך:
        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2889&blogID=182

        אם לא נשנה גישה, לא "יהיה טוב" – וכלום לא ישתפר. מתוך עבודה עם בתי ספר, צריך לומר שגם מצב המורים אחראי לזה. הילדים לא טיפשים – הם קולטים את חוסר האכפתיות שמסביב.

        • מסכימה איתך וגם כתבתי לך תגבה על זה אתמול. לא הם לא טיפשים , אבל אנחנו כן!

          ואני מנסיוני עם גידול ילדיי שהחומר הוא האויב מספר אחד. יום הולדת חייב להיות עם ליצן . בר מצווה באולם חתונות ועוד ועוד ומי שלא מנודה.קודם מחברת המבוגרים בני גילו ואז כמובן גם ילדו, כי ילדים הם חקיינים.
          והיוםהם מתוך הזילות שאנחנו מעתירים עליהם צורחים . אז שנחנק עם זה, זה מגיע לנו.או למי שאומר זה הדור..

          • מסכים אתך. זה לא שיש רע בחומר, אבל יש רע בחומר כתחליף.
            הם חכמים וטובים ביסודם, וגם "חקיינים" לא יותר מאתנו. יש נורמות והם רוצים להתקבל, להיות נאהבים. זה בבית הם לומדים שלהיות נאהבים בזכות עצמם זה עניין מפוקפק. נותנים להם כל מיני "במקום" ולא נותנים להם לקחת פיסת עולם ולהיות אחראיים עליה באמת.

  8. נסעתי אתמול לירושלים, וכדי לעלות לאוטובוס נערך בין הממתינים בתור קרב סומו. אדם דתי במעיל שחור שהגיע
    אחרון ועמו אישה ותינוקת בעגלה הצליח לחדור לאוטובוס בין הראשונים.
    כאשר מכל שלושה שרים, כולל ראש הממשלה, שנים נחקרים על שחיתויות כאלה או אחרות – אין יותר סמכות הורית ממלכתית. כל דאלים גבר. במקום הורים יש חורים. בסילבסטר, הרחובות התל אביביים מלאו קטינים שנשאו בקבוקי אלכוהול בידיהם למשתה סוף השנה. ההורים הם חורים. אפשר להמשיך… אנוכיות היא המצווה העליונה.

  9. תרצה ספקטור

    אולי זה תרבות ה"כאן ועכשיו", "שלום עכשיו", "סיפוק עכשיו". נהיינו חסרי סבלנות כלפי אחד אל השני. הטכנולוגיה פתחה לנו מלא אפשרויות אבל נהיינו אטומים, פחות מתקשרים, פחות רגישים אחד לשני, פחות סובלניים. משהו השתנה, משהו תמיד משתנה. אולי אני בכלל טועה ואין גורם אחד לשינוי הזה. אבל בקשר לפחד להיות מורה בעתיד, אני מאמינה שלא יהיו כיתות בעתיד, הכל יעבור דרך האינטרנט, דרך שיחות וידיאו, עבודת מרצה מול חונך. שיעורים שיעברו דרך המחשב. אז תהיי מוגנת. (: אל ייאוש, העולם לא יחרב מחר. תרצה

  10. תרצה ספקטור

    ואולי גם זה שאנחנו לא מגדלים את ילדנו. כבר כתבתי לך על זה פעם לדעתי. היום הילדים גודלים לבד, צומחים מהטלויזיה, מהאינטרנט, נחשפים לחינוך אלטרנטיבי ולא ביתי. השכונה, החברים, החברה האלימה שלנו מחנכת ומצמיחה אותם. אנחנו עסוקים מדי בעבודה, בחיים שלנו וזוכים במצב הטוב לשעת איכות אחת ביום עם הילדים.
    מצד שני שאני קוראת פה את התגובות על הקטינים והאלכוהול אני בספק שפעם היה כזה תמים ובטוח, גם פעם היה אלכוהול, סמים, הנוער היה מורד בדרך זו או אחרת אבל אולי הווליום עלה…לא יודעת, בגילי קצת קשה לי להיות אוביקטיבית.

    • הכל נכון, אבל נידמה לי שההכללוה מוגזמת. כל דור בועט בזה שלפניו, כל דור רואה בזה שאחריו דור מופרע. הילדים נערים הללו מתבגרים ורובם מיישרים קו. ואנחנו צריכים לתת יותר תשומת לב לשוליים, העולים החדשים ישנים, אלה שנעקרו מתרבות אחת לאחרת ולא מוצאים את עצמם. וכן, נכון צריך להשיב את הסמכות ההורית, אחרי תקופת סמר היל הלכנו לאיבוד, אנחנו לא יודעים ללכת על קו התפר בין סמכותיות למרחב מחיה לילדים, לאחרים, ולנו.

      • אורה, גם אני כמוך חושבת שהכאוס יצמיח טוב .
        אבל מה שברור שזה לא סתם מרד ובטח לא של השוליים. מדובר בהמון " בני טובים" .

        אני אופטימית לגבי לאן זה הולך .לגיבוש זהות! אבל לא בטוח שהגרוע מכל עוד לא לפנינו.

        • אני מקווה שרשויות החוק ימו את החקירות והדין עם בעלי השררה שסרחו, אולי זה יתן מנוף לשינוי כללי, ואולי אני נאיבית. יש אי שקט במדינה, בגלל המצב הבטחוני, השליטה על עם אחר, ולאורך כל כך הרבה שנים, הולידה אלימות , כהות חושים, רמיסת האחר מכל סוג שהוא, מימין ומשמאל, ולכל האורכים. אני מקווה שלאחר החזרת השטחים יהיה אחרת, או חלילה נהפוך הוא יהיה כאוס אמיתי שיוליד סדר, מי יודע?

          • נראה לי שהבעיה עמוקה יותר. אבל מכבדת את זכותך לחשוב ככה.

            חומרנות לא קשורה לכיבוש. להפך אני מעריצה את הערבים שבזים לנהנתנות שלנו ושורדים בתנאים קשים רק בזכות אמונה .

          • גם זה נכון. יש אלימות, מתח, והחפצה של הזולת. אני לא רוצה לדמיין בכלל מה יקרה אם יהיה שלום – כל האנרגיות האלה יתפוצצו אצלנו בפנים.

  11. אני מכירה את ההתנהגות הזאת במוסדות להשכלה גבוהה וגבוהה למחצה. אני שמחה שאני לא היחידה שזה מפריע לה.
    לליברליזציה בכל תחומי החינוך בדורות האחרונים יש מחיר – וזה המחיר.
    לא הייתי ממליצה כמובן לחזור למה שהיה מקובל לפני שישים שנה – כשילדים היו צריכים לעבור לדום כשהורה או מורה נכנס לחדר, וכמובן לשתוק עד שייפנו אליהם. אבל למצוא את שביל הזהב בין השיטה הוותיקה לגישה המודרנית, שבה הכל מותר ואסור אף פעם להגיד לילד לא – כדאי מאד.

  12. עדנה גור אריה

    יעל את כל כך צודקת. גם כשאני הרצתי באקדמיה, וזה לא היה מזמן, חשתי בהתנהגות הזאת. אני הגעתי למסקנה שהם לא באו ללמוד אלא באו לקבל תעודה. ואם דורשים מהם לעשות משהו, הרי שאת לא בסדר. הם באו לשבת את מינימום השעות שהם חייבים ובסופם לקבל תעודה.
    במה זה תלוי, בתרבות הכללית בחברה. אנחנו המרצים לא עושים הרבה כסף ולכן איננו שווים. היום הכסף, או היותך סלב זה הדבר החשוב.
    כנראה שאנחנו בעצם אשמים באיזה שהוא מקום. אולי לא חינכנו אותם כראוי.

השאר תגובה ל עדנה גור אריה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל