בננות - בלוגים / / גסות וביזיונות במוזיאון ארץ ישראל
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

גסות וביזיונות במוזיאון ארץ ישראל

 

 

הגיעה תערוכת חתולים למוזיאון ארץ ישראל. לא אלך? אני?! ברור שכן. איזו שאלה. בשבוע שעבר בוטלה הפתיחה החגיגית אליה הוזמנתי, בשל השביתה במשק. נו, טוב, אמרתי לעצמי (ולעורכת שלי), אדדה לי לשם באחד האמשים המיוזעים.

היחצנית הבטיחה נאמנה שיחכו לי זוג כרטיסים, במקום הפתיחה המפוספסת. באתי ביום המיועד, אין כרטיסי הזמנה, איני רשומה ברשימת המוזמנים. טוב, פשלות מן הסוג האלה לא חסרות במקומותינו. יותר מדי שנים אני עובדת בעיתונות כדי להכיר מלפני ולפנים את מערכת המחדלים של היחצ"נים הישראלים.

ניחא, אז היחצ"נית שכחה. קורה. אפשר להרים טלפון, לא? 

ביקשתי בעדינות מהקופאית להתקשר למשרד היחצ"נות שעובד מולנו, העיתונאים, ולאשר את בואי. הגברת החוצפנית סירבה. הוויכוח הגיע לטונים רמים וצורמים, אני ביקשתי ממה לקרוא לממונה עליה, היא שוב סירבה. אני אמרתי שבאתי לכאן באופן מיוחד, בהזמנת משרד יחסי הציבור, לסקר את התערוכה לטור החתולים שלי ב-NRG מעריב, הגברת אוטמת אוזניים, לא מעונינת להקשיב. אני מוסרת לה את מספריה של היחצ"נית, שלא תטרח לחפש, כל מה שצריך זה להתקשר אליה ולברר, שיחה קטנה של שתי דקות. היא ממשיכה לסרב. וככה הידהד הוויכוח הצורמני בלובי הכניסה וצרם את אוזני הממתינים בתור בחוסר סבלנות.

אלמלא עשיתי סצינה קולנית מכוערת, שאין מחובתי לעשות כדי לבצע את שליחותו העיתונאית האומללה, היה יוצא שהגעתי לחינם. אבל אני עקשנית, אז הפעלתי את הדציבלים הצרודים של גרוני, ובסוף הגברת הואילה, אחרי מריבה צווחנית של עשר דקות, לתת לי לדבר עם המפקחת שלה. זו אישרה מיד את הבקשה. 


ואני שואלת, ותסלחו לי אם אני קטנונית, האם הקופאית לא יכלה לבצע את שיחת הטלפון הקטנה הזו בראשית השיחה, לפני שהניחה לי ולעצמה לבצע פשע המוני נגד לחץ הדם שלנו? לא מספיק קשה בארצנו הלוהטת והמעצבנת מבלי להערים קשיים? מדוע כל עיסוק מול בירוקרטיה נידון להגיע לצווחות ולצעקות? 


הבעיה איננה קופאית אומללה ועצבנית אחת, שאולי עוברת מחזור מחורבן, אלא מדיניות לא שקולה ולא מנומסת של מערכת שלמה. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת תלונות על מוזיאון ארץ ישראל. האפיזודה האומללה של היום רק הוסיפה לתחושה הלא נעימה שאפפה אותי בכל הביקור הדלוח.

ואם זה לא מספיק, אחרי שיצאנו מהתערוכה (הביקורת תופיע בירוק נושך NRG, בעוד שבועיים, אל תחמיצו), ועוד תערוכה על חתולים, על כמה הם נפלאים ונהדרים, לא פחות ולא יותר, ועל האנשים שמאכילים אותם ודואגים להם, מה אנחנו רואים בחוץ? את אחד מעובדי המוזיאון בועט בחתולה אומללה מפני שנקרתה על דרכו!


מבחינתי, זה הולך להיות הביקור האחרון שלי במוזיאון ארץ ישראל. סורי, אבל אם דורכים עלי ועל כמה חתולים אומללים ומזי רעב, שמה רע עשו לעולם, אני את רגלי לא שמה שוב באותו המקום. הרבה דברים אפשר לומר עלי, אבל מזוכיסטית אני לא.

    

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. מירי פליישר

    זהו חיכיתי לתגובתך לתערוכת החתולים.שאת לא תלכי?
    אין הסבר להתנהגות רשלנית ופוגעת שכזו.
    בושה. מרכז תרבותי כאילו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל