בית של משוגעים

תמיד הרגשתי שבאתי מבית של משוגעים. אימא שלי ואחותי המשוגעת תמיד צווחו זו על זו. הייתי שומעת אותן כבר כאשר עליתי מאבן גבירול דרך פרופסור שור לבית שלנו באפשטיין. ידעתי שבעוברי ברחוב, אף אחד לא יודע שאני מהמשפחה המטורפת הזו, אבל תמיד חשתי מין בושה פנימית, אולי בכל זאת יזהו שאני קשורה לצעקות שבקעו מהקומה הראשונה.

   פעם, כשנשמעו צעקות מחרידות מהבית ליד, חשתי תערובת של הקלה ובושה. מצד אחד הרגשתי שהנה, אנחנו לא היחידים ברחוב שמשמיעים צווחות ומרעישים ככה בשכונה צפון תל אביבית מנומנמת. מצד שני, התביישתי עבורם, כאילו ראיתי בהם אותנו. נכון שהפעם זה לא היינו אנחנו, אבל לשמוע צווחות זה מחריד בכל מקרה, גם אם מגיע ממשפחה אחרת.

   שנים רבות הייתי אומרת לחברים "יש לי אחות משוגעת" וצוחקת די בהיסטריה. כנראה שהחלטתי להתמודד עם המבוכה דווקא באמצעות החצנה של המידע באוזני חבריי. הם היו מביטים בי באימה: איך זו צוחקת על דבר כזה מבעית? בטח חשבו שאני בעצמי משוגעת, שאני צוחקת ככה בקולי קולות על העובדה שיש לי "אחות משוגעת".

   כשעוד גרנו בזלוטופולסקי, שם גרו גם אנשים עניים ופשוטים: עניים מרומניה, ניצולי שואה נטולי פרוטה וכאלה – פחות התביישתי בטירוף המשפחתי. איכשהו, הוא היטשטש עד רקע סיפורים מבעיתים ודרמות מטורפות שחוללו השכנים.

   לאלה הייתה ילדה נכה מנישואיו הראשונים של הבעל, אליה נהגו יתר בני המשפחה כמו הייתה סינדרלה מסכנה. זה היה חובט באשתו. לאחרים היה בת מפגרת ובן שאמרו כי נאנס בגן העצמאות. כל הזוועות האלה נלחשו ברכילות בין השכנות, והגיעו גם לאוזניים שלנו.

   אצל משפחה אחת שגרה ממול, האימא השמנה שגובהה היה מטר ושמונים לפחות הייתה מרביצה לפעמים לבעלה הנמוך והצפלון. ראינו הכול, היא לא טרחה להגיף את התריסים. וכמובן, היו שתי אחיות מבוגרות די מבהילות, שלאחת מהן הייתה "יד יבשה", מי יודע מאיזו סיבה. וכל אותם ניצולי שואה, שמי יודע מה החביאו בין הצעקות שלהם. זו הייתה צפון תל אביב בשנות השישים. כאן כנראה הרגשתי יותר בבית עם המשפחה המשוגעת שלי.

   אבל כאשר הכסף הגיע והצפנו עוד יותר, אל האזור שליד כיכר המדינה, איפה שגרו בעלי העסקים הבינוניים, כל מיני ייקים שנסעו בקייצים לביאריץ וסן סבסטיאן,  שמביתם בקעה מוזיקה קלאסית, פה לצווח, פה לעשות פאדיחות? זה לא שחשבתי שהם בסדר ואנחנו לא, פשוט לא נראה לי לחצין ככה את הבעיות שלנו. לפעמים נדמה לי שכל הבתים משוגעים, אבל הם לפחות לא עשו אקטינג אאוט כזה של טירופיהם.

     בילדותי, התביישתי להביא חברות הביתה. לא בגלל הבית, כולם גרו כמונו בבית קטן וצנוע, אלה היו הזמנים. התביישתי במשוגעת, התביישתי באימי המדוכאת השוכבת על הספה בחלוק מסריח.  גם כשעברנו לבית הגדול, עדיין התביישתי להביא חברות. בית גדול, שטיחים פרסיים מקיר לקיר, ומצידי, אני חברות אפגוש רק בבתים שלהן. לקח לי עוד כמה שנים עד שהייתי מסוגלת לארח חברות. אז כבר ניסיתי לקבל כמיטב יכולתי את העובדה שאני מבית של משוגעים.

   אני חסינה היום פחות או יותר. כשאחותי המשוגעת באה לביקור, אכפת לי כשלג דאשתקד מה חושבים עלי ועליה השכנים.