יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני אחות לאישה שהייתה מוכה בנישואיה. זה קרה לפני המון שנים, אבל עד היום זה הורג אותי. אנחנו משוחחות על זה שעות, עד היום. חוזרות שוב ושוב על הדברים, דשות בנושא, נוברות בו מכל כיוון, ואני מנסה להבין, לפענח, למה, לעזאזל, אחותי היקרה לי מכל, נפלה לקשר כזה? והאם גם אני יכולתי ליפול לזה? האם כל אישה?
אז זהו, אני טוענת שלא. טל רבינוביץ' כתבה בפוסט שלה, שעל אישה מוכה יש מין אות קין על המצח, שהיא כאילו "מסומנת" מראש, מועדת לפורענות. ואני מסכימה איתה. האם את הופכת להיות אישה מוכה במכה הראשונה, או ביום בו הכרת את הגבר שיהפוך לתליינך?
אני טוענת שהשאלה השנייה היא הנכונה. אני טוענת שאנחנו "מריחים" זה את זו כבר ברגע בו נפגשנו, אולי אפילו לפני כן, כשהוא ראה אותך, הריח אותך, את הטרף הקל, כפי שכתבה טל.
אליהו, הגבר המתעלל שהיה בעלה של אחותי שולמית, לא סבל אותי מהרגע הראשון ואני לא סבלתי אותו. הייתי כמעט ילדה כאשר הם הכירו והתחברו, ואני הכרתי אותו. רק בת 13, אבל כבר אז הייתי נערה דעתנית, נחושה, חזקה, לא נותנת לאיש לקבוע לי, בטח שלא לשום גבר. אפילו על אבי הייתי צועקת ומקטינה אותו כמו שבלול.
אני טוענת, שאדם כמו אליהו, לימים בעלה של אחותי, קלט אותי מייד ו"פסל" אותי על המקום. אני לא החומר שהוא יכול להתעלק עליו, להתעמר בו.
במשך השנים, כל הגברים שהכרתי, שהיו ברדיוס שלי, שפגשתי אפילו, היו גברים שהעריכו אותי, שכיבדו אותי. מעולם, אבל מעולם, אני עצמי לא משכתי אלי גברים משפילים, מעליבים. ואיך אני יודעת זאת?
הייתה פעם אחת בחיי, פעם אחת בלבד, בה נתקלתי במקבץ של גברים שונאי נשים, עם פוטנציאל חמור לדעתי להתעלל בנשים. זה קרה במסיבה שערכה חברתי לחוג החברים שלה.
לחברתי היו כמה חברים ומערכות יחסים קצת פוגעניות. לא, זה לא הגיע למכות, אבל זה גבל בהשפלות, הקטנות, הנמכות והקנטות מסוגים שונים, מצד הגברים עימם קשרה קשרים אינטימיים, אליהם נמשכה.
אני לא הכרתי את חבריה, את אותם גברים שפגשתי באותה מסיבה שהיא ערכה. וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי בה איזשהם גברים נהגו בי בגסות, בהשפלה.
אחד מהם הביט מי מלמעלה למטה, וקבע שעלי לרדת חמישה קילו, ואז אני אהיה "בסדר". מעולם לפני כן שום גבר לא אמר לי מילה בנוגע למשקלי או למראי החיצוני. הרגשתי כל כך קטנה כשהוא אמר את זה, כאילו הייתי בשר תלוי על אנקול בשוק הכרמל.
אחד אחר שרקדתי איתו, נהג בי בזלזול וגסות, גרר אותי בעודי שיכורה לאיזה חדר, התמזמז איתי מבלי שיכולתי להגיב, ואז זרק אותי שם ונעלם. שוב הרגשתי שנוהגים בי כמו בנתח בשר. ומעולם לא נהגו בי כך, גם לא בנעוריי.
המסקנה שלי מהאירוע הזה הייתה, שנתקלתי בגברים כאלה משום שאלה היו הגברים שחברתי משכה אליה. אני לא הייתי מתקרבת לגברים כאלה, וגברים כאלה לא היו מתקרבים אליי. משום שנקלעתי לאירוע הזה, נתקלתי בגברים שלא היו נמשכים לרדיוס שלי לעולם.
אני טוענת, שגברים ונשים "מריחים" אלו את אלו ברגע הפגישה. אני זוכרת פעם, באיזה פסטיבל קולנוע בגרמניה שנסעתי אליו כדי לשמש שופטת. נכנסתי באיחור לאולם בו ישבו בוודאי חמישים מאורחי הפסטיבל – שופטים אחרים ואנשי צוות – ומבטי נפל על גבר שהביט בי. בוודאי ראו עלי שאני נבוכה, והגבר הזה אץ אליי, וניסה לעזור לי מייד למצוא את מקומי. מאותו רגע נעשינו "כגוף אחד" ולא משנו זה מזו בכל שבוע הפסטיבל, וגם לאחר מכן שמרנו על קשר. כבר מין הרגע הראשון קלטנו זה את זה. ולא מדובר רק במשיכה, אלא בקליטה מהירה ולא מודעת של פרטים באישיותו ובשפת גופו של האדם האחר. אני טוענת שבבלי דעת אפילו קלטתי שהוא "יעשה למעני", "יהיה שם בשבילי", והוא בוודאי קלט את האישה האסרטיבית, "המושלת" שאני.
כן, אני נוטה למשוך אלי גברים שיהיו מעט "שפוטים שלי". כזו אני. אין מצב שגבר משפיל או מתעלל יתקרב אלי בכלל. משחקי השפלה סדו מזוכיסטיים לא מושכים אותי בכלל, אפילו לא וירטואלית. פעם באתר היכרויות מסוים, עשיתי צ'ט עם גבר שהתחיל מהר מאוד להשפיל אותי. ישר ניתקתי את הצ'ט.
אני טוענת, שאישה הנושאת בתוכה את "הזרע הרע" של להפוך לאישה מוכה, או אישה שמוכנה לספוג השפלה, אפילו הכי קלה מגבר, תימשך לשיחה כזו.
מישהי בפוסט של טל שאלה אותה אם היא לא מאשימה בדבריה את האישה המוכה, כאילו היא האחראית למצבה. אני יודעת שזה מאוד לא פי.סי לומר זאת, ובתור אחות לאישה מוכה אני לעולם לא אאשים נשים מוכות, אבל אני כן טוענת שהאישה המוכה "מושכת אליה אש", מושכת את הגבר שעלול להפוך לתליינה האישי. אני טוענת שישנו סוג של אישיות, מבנה נפשי או בעיה נפשית, שמושכים אליהם בן זוג מתעלל ומשפיל.
לא מקובל לומר זאת. ושוב אני טוענת, אינני מאשימה נשים מוכות נפשית או פיזית (או גברים מוכים נפשית או פיזית). אני רק טוענת ששום אדם לא יגיע למצב כזה, אלא אם כן זרעי הפורענות מצויים בו כבר.
מהם זרעי הפורענות? אחותי שולמית תנסה לבדוק את זה בבלוג שלה, לנתח את אישיותה של האישה המוכה.
אני מציעה כבר עכשיו אבחון מהיר אחד: אישה שעלולה להיות מוכה, היא אישה שמוכנה לספוג יחס מתנשא/גס/משפיל/בעלתני/ שתלטני/ביקורתי כבר ברגע הראשון שהיא פוגשת מישהו. מילה אחת לא יפה, מבט אחד עקום, זה פתח למשהו מאוד לא טוב ביחסים.
לפני המון שנים הזמנתי את רונית בן ארי להעביר סדנא לחיילות שהייתי אחראית עליהן.
היא לא אמרה בדיוק את זה, אבל בערך.
היא הביאה רשימה של התנהגויות מעוררות חשד (מעצב לך מחדש את המלתחה, את החברים, מתנות נורא יקרות בכל ריב, זקוק לך נואשות – זה מה שאני זוכרת).
אחרי כמה שנים השתמשתי במידע הזה כשפגשתי בחור שניסה באמת לעצב אותי מחדש, וכמובן שזה לא הלך לו, מה שהוביל לריב על כל דבר קטן.
אמרתי לו שימצא ילדה ויגדל אותה (למרות שהייתי די ילדה בעצמי). הנורות התחילו להידלק ולצעוק – זהירות!
וזה מה שהוא עשה.
אני חושבת שכל אחד/אחת יכול לומר משהו מעליב או לצאת לרגע מהפסים. בהתנהגות של אנשים אלימים יש הרבה יותר מזה – זו שטלתנות על כל דבר – אורח חיים, מראה, מחשבות. תובענות רגשית איומה שבהתחלה יכולה להחמיא.עד שהיא מבודדת אותך מהעולם וגם מעצמך.
זה ודאי לא יקרה לכל אחת. הם מזהים על מי זה יעבוד.
הי יעל, מעניין לקרוא מה שכתבת. האם מתפרש מכך שהאחריות היא על הנשים? כמה מתוך זה?
האחריות לזהות ולהימנע מזה, כן, של האישה בלבד. הרי אי אפשר לצפות מה"טורף" שלא יטרוף. לכן על האישה להכיר את הסימנים, ללכת לטיפול, לעשות הכול כדי לא ליפול במלכודת.
לגבי האלימות, בוודאי שהאחריות לזה היא של הגבר, הוא המתעלל, הוא האלים, אבל אישה המועדת לפורענות ולא תיזהר, תיפול ברשת של אחד כזה.
לכן זה לא שאלה של להאשים, אלא של אחריות למצב.
לצערי, אני מכירה נשים שנמצאות עם גבר כזה כחברות, וכל הסימנים מראים שזה רק ילך ויסלים, והן מבקשות "עזרה", כביכול ומזהירים אותן, והן בכל זאת הולכות ומתחתנות עם אחד כזה.
מיכל,
לא מדובר כאן על יחסים ארוכי טווח, בהם בוודאי שכל אחד יכול לפלוט איזה עלבון או "לרדת מהפסים" כדברייך.
אבל בקרב בני אדם "רגילים, לא אלימים, לא שתלטנים, זה לא יקרה בדייטים הראשונים. אם כבר על ההתחלה יש סימני השפלה או שתלטנות, זה סימן רע מאוד.
זה בודאי צריך להביא למסקנה המתבקשת.
אלא שישנם גברים אלימים שלא יראו שום סימן אלימות עד אחרי החתונה. או רק בזמן ההריון הראשון (מתוך קינאה חולנית גם בילד שלהם).או כשקרובי משפחה באים לבקר בפעם הראשונה (כנ"ל).
בסדנא שעליה סיפרתי סיפרה רונית על בחורה מאוד צעירה (כיתה י"ב!!!) שיצאה עם בחור מבוגר ממנה שנתן לה אינסוף מתנות ופינוקים ויחס.
לא היתה אלימות, גם לא מילולית.
ממש כלום.
היא הגיעה ליעוץ בנעמ"ת (או משהו בסגנון)כי היא חשה שהיא בדרך להיות אישה מוכה. היה משהו בתשומת לב שלו שהיה חונק ושתלטני. משהו אמר לה שצריך להיזהר.
כך שאם אפשר היה להסתמך על איזו התנהגות חריגה כבר בפגישות הראשונות זה היה מצוין. זה יותר מזה.
מיכל,
משיחות עם הרבה נשים מוכות, אני אומרת לך שזה מופיע כבר בפגישות הראשונות, אבל צריך להביט בזה בעין מזוינת. מי שלא רוצה לראות, לא תראה כמובן. כן, זה בא לעיתים עם הרבה תשומת לב, פינוק ואהבה, כביכול. אבל זה חונק, זה לוחץ, זה שתלטני. תקראי בבקשה את הפוסט החדש של אחותי, על איך היא פגשה בבעלה, ואיך כבר בחלום היא הבינה שמשהו לא בסדר. ולא הרקשיבה לזה כמובן.
כן, הם מביאים פרחים, מתנות, מוצי פוצי, אבל אומרים לך, "אני אוהב שאת הולכת עם שיער פזור", וכו", תאמיני לי, כבר זה סימן רע. אפילו דבר כזה קטן.
כן, כבר ברגע הראשון, אנחנו מריחים זה את זו, ולא רק בעניין הזה, בכל תחום ותחום. אני טוענת, אנחנו מזהים זה את זו, מזהים אם הצד השני מתאים לנו, לדפוסים הנפשיים שלנו, כבר על ההתחלה. גם את הטוב אנחנו מזהים, גם את הרע, והכול בתת מודע. מי שילמד להכיר את הסימנים, יידע לזהות.
אני חותמת לך על זה, מיכל.
מה הבעיה? שמי שזהו הדפוס הנפשי שלי, תימשך ולא תעזוב גבר כזה, גם אם יכתבו לה את הסימנים באותיות קידוש לבנה.
אגב מיכל, גם אצל אחותי זה החל ממתנות, פינוקים ואהבה "אין קץ", היא גם כותבת על כך בפרק הראשון. אבל כבר בתוך זה היתה השלטנות. פעמים רבות, זה בא עם סוג של שתלטנות, אפילו חמקמקה. ובפוסט אני נותנת כמה סימנים, אחד מהם הוא שתלטנות. אפילו כשהם אומרים את זה כאילו בעדינות, אבל יש שם לחץ. גבר לא אלים, לא משפיל, לא יעשה את זה. גבר אוהב וטוב, לא ינסה לתקן אותך לפי דרכו, לא יחנוק אותך, לא יהיה אובססיבי עלייך. אין מצב.
אנחנו מסכימות, בקיצור.
חשוב להגיד שזה קיים כל מצב ובכל מקום –
אני מכירה חתן פרס ישראל שהוא גבר מכה. וגם כמובן מרצים באוניברסיטה.
לאחד מהם לפחות אישה משכילה ובתפקיד בכיר (על האחרים אני לא יודעת).
מדהים שאנשים חושבים שזה נמא רק אצל מי ששונה מהם, או אצל עניים.
זה ממש לא ככה. ממש לא.
נכון, מיכל. תתפלאי כמה אנשים שסיפרתי להם את פרשת אחותי, היו בטוחים שהוא איזה מזרחי עלוב ועני. והוא היה אשכנזי, צפוני, מבית מבוסס, משכיל, אקדמאי. ואחותי גם (טוב, לא אשכנזיה).ותמיד כולם היו המומים. כאילו התאכזבו שהוא לא איזה מרוקאי שתיין.
יעל,
הענין הוא שצריך כל הזמן להיות און אלרט. במודעות מודעות ועוד מודעות.
להיות במצב של מפענחת את הצפון החבוי . הענין מתחיל בנתינת אמון באדם. וזה לא נובע מאישיות חלשה . נתינת אמון היא אפילו סוג של חוזק וחוסן. אבל היא יכולה להיות גם סימפטום של עוורון.
לגבי דידי גברים מסוגים שונים נמשכו אלי. אם היתה אלימות נפשית של כמה מופרעים, והאלימות התממשה במידה מסוימת, הרי שהייתי בחוסר דריכות. הרי שנתתי קרידט לשינוי שיחול בהם. וזה כנראה אסור בתכלית האיסור. צריך לעצור מיד.יש להגיב מיד דעל הסיטואציה על הרגע שבו מתחילה הסכנה לבצבץ.
להכריז על עצמך חזקה ובלתי חדירה
נראה לי שזה מצב אוטופי.
אה ושחכתי, לגבי האינטואיציה:
האינטואיציה היא מלכה שיושבת בחושך, לרוב לבד.
לא מקבלת את המקום שמגיע לה.
בסוף היא אומרת "אמרתי לך" .
והיא צודקת. היא באמת אמרה.
צריך הרבה אומץ לדעת שהיא צודקת וזהו זה. אין בכלל ויכוח.
נכון, מיכל. והשאלה היא למה לא מקשיבים לה. האם זה חוסר באומץ? מה דעתך?
לפעמים חסר אומץ.
לפעמים זה העכבות של החינוך הכאילו רציונאלי.
בענייני אהבות יש כמובן את המודלים של "ה"אהבה שמתגברת על מכשולים ומליחה למרות ועל אף ופוסעת לעבר השקיעה וכו".
אני חושבת שיש כאן גם פחד ממהירות התגובה של האינטואיציה. הרי היא מגיבה מיד, לפני שהשכל נכנס לפעולה. ואז שוב נכנסים לחינוך שאומר שבעצם זה לא יכול להיות, שיש החלטות מושכלות ובלה בלה.
קשה לי להסביר אבל אינטואיציה היא לא בניגוד למחשבה . היא אולי המחליטה בסוף אבל אנחנו מונעים ע"י עוד דברים.
ולכן אנשי מעשה נורא נבהלים, כי מה יהיה עם כל המודלים של קבלת החלטות, סדנאות למנהיגות, מרתונים למנהיגות עצמית ועוד כאלה? (וממה הם יתפרנסו, אן יורשה לי?)בשביל מה למדנו והשכלנו? בשביל בסוף לחזור לאינטואיציה?
יש בזה משהו מאכזב אפילו.
שאלה זהירה, מיכל. האם ייתכן שבמצב זה של נשים מוכות, הן לא רוצות להקשיב לא בגלל חוסר אומץ, אלא כי הן נמשכות אחר ההרס שלהן?
ואני לא מאשימה, רק שואלת האם ייתכן שמי שנכנסת למצב הזה של אישה מוכה, באיזה אופן לא מודע רוצה בכך, או "לא יכולה בלי זה"?
כי אני מאוד חוששת שזה אכן כך. ולכן אומרים שאי אפשר להציל אישה מוכה. יש לי הרגשה שזה נכון. למרות שלא יאהבו מה שאני אומרת.
הנשים המוכות שהכרתי – הכרתי מרחוק ולא הכרתי אותן לפני שהיו במצב הזה.
אני מכירה מקרוב נשים שנשואות למתעללים נפשיים ויש שם בהחלט מוטיב נורא חזק של הרס עצמי. מאוד מאוד.
שוב אחזור לרונית לב ארי שאמרה שככל שמצבה הכלכלי של האישה/ הזוג טוב יותר, כך הפתולוגיה גדולה יותר.
כי וילה אפשר לחלק לשתי דירות סבירות. זה לא שלא יהיה מה לאכול. ובכל זאת הן נשארות.
כך שודאי שזה קיים ומטופל.
אני חושבת שלא מרבים לדבר על זה כי זה באמת יכול לתת נשק לכל מיני מניאקים- "היא ביקשה את זה", "זה מה שהיא מבינה" – מה שאמרו במשך שנים על נשים שנאנסו.
נכון. אבל למרות הפי.סי, אני חושבת שכן צריך לפתוח את זה, לנתח את זה, לתת לנשים כמו אחותי לדבר. לא להשאיר אבן אחת לא הפוכה, גם אם זה אומר לבדוק את האחריות הנפשית של האישה המוכה למצבה. אני חושבת שמסגרת הפי.סי, והרצון לכבד את הקורבן, מה שרצוי שיהיה כמובן, קצת מדחיקים את העניין זה, של לבדוק מה חלקה של האישה במצב, כדי שאפשר יהיה למנוע מנשים מועדות לפורענות להיקלע לזה בעתיד.
ואולי אי אפשר. זה מה שהכי מפחיד אותי, ומדכא אותי. אולי אי אפשר.
לנסות צריך, זה בטוח. אמרו פעם גם שאי אפשר יהיה להשיג זכות בחירה. אמרו כל מיני "אי אפשר".
המודעות והחינוך הם חלק מהעניין. ובנושא הזה לא נעשה כלום כלום.
פעם הצעתי רעיון כזה לאיזו קרן שנותנת מילגות מנהיגות וכאלה, בנושאים של חינוך יהודי.
הרחבתי את זה גם למיתוסים של משפחה, של כלכלת בית של החיים המשפחתיים והאהבות.
הוספתי כמובן ענייני מקורות יהודיים שיהיו מבסוטים.
הם עיקמו את האף. אמרו שעדיף להתמקד באיזו קהילה ולהכין לה קבלות שבת (בחיי. אני כותבת וצוחקת. כאילו שאלה ילדים בגן. וזה בטח נורא יעוזר הקבלות שבת האלה).
אז שם פעלה האינטואיציה שלי מעולה ואמרה לי שחבל על הזמן של כולנו. אמרתי שלדעתי האופנות היאפיות האלה יסתדרו בלעדי. ובזה כמובן שהסתיימו יחסינו.
אף אחד לא רוצה להתעסק בדברים האלה.איפה נפגש המיתוס עם המציאות. איפה נפגש מה שלא נעים להגיד עם מה שחושבים בשקט.
ואם לא ננסה, איך נדע?
אמירה, אין כזה דבר בלתי חדיר, אבל יש בהחלט סימנים מראש, ואם נזהרים מהם, זה לא יקרה.
מה שכן, אני בהחלט סבורה שכולנו מושכים אנשים מסוימים ולא אחרים, בהתאם לדפוסים שלנו.
יש הרבה בדברייך.
(לא הספקתי לקרוא את כל התגובות אז תסלחו אם אני חוזרת כאן על משהו אבל) ייתכן וישי מקום לנסח אחרת את הדברים, כי בכל זאת יוצא שמידה של אשמה יושבת עם האישה, ואילו כולנו מסכימים (נראה כי מותר להניח זאת) שכל האשמה צריכה להיות עם הגבר, על אחת כמה וכמה אם הוא בוחר בטרף קל.
והינה גם לינק למאמר מעניין על הדרכים בה בני זוג רבים ועל הנזק שגברים מביאים על בנות הזוג שלהם על-ידי דיבור מעליב:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/909752.html
אומי, זן לא ההאשמה, זו קריאה לנשים לקחת אחריות על חייהן. האלימות של הגבר היא אחריותו ואשמתו. זה שאישה מגיעה לקשר עם גבר כזה אינו אשמתה, אבל כן במסגרת אחריותה. ואם לא נטמיע את זה, לא יהיה שיפןר ועוד נשים ייכנסו למעגל האלימות הנוראי. חייבים לדבר על זה בגלוי בלי פי.סי פופוליסטי.
בדיוק, מלה במלה, מה שאני חושבת.
ואני מאד מודה לך שכתבת את זה, כי
אני אישית לא הרגשתי שיש לי לגיטימציה לכתוב את זה לשולמית או לטל,
למרות שזה מה שאני מאמינה בו וגם מתוך היכרות די קרובה עם הנושא.
יש אנשים שעדיין לא מודעים או לא רוצים להיות מודעים ל"אחריות" שלהם בתוך התרחיש, גם אם היא חלקית,
ודברים כאלה יכולים מאד להכעיס אותם ולעורר התנגדות שיכולה להתפרש אצלם כעלבון או הטלת אשמה.
מה שלא כן, אגב, במקרים, לא עלינו, של אונס או הטרדה מינית חד פעמית.
כאן אני מאמינה שברוב המקרים אין לקורבן כל שליטה או אחריות על המקרה, כיוון שהוא נעשה ע"י אדם זר או לוא דווקא זר, אבל לא מתוך זוגיות בדר"כ.
לא צריך להיות אשה מוכה פיזית כדי להכיר בעצמך את הצד הנמשך למאניאקים, אלה שאוהבים להנמיך או להשפיל,
או סתם לעשות לך את המוות ע"י היותם דון-ז"ואנים או אדישים,
יש כל מיני רמות של השפלה ושל "אנשים מוכים" ככלל,
וממה שאני מכירה, תמיד אבל תמיד,
זה קשור בילדות המוקדמת.
בסוג יחסי האובייקט שחווית.
הנפש נמשכת אחר כך באופן לא מודע בדיוק לחוויות המוקדמות האלה.
ולמה?
בכדי לטפל בבעיה, לחזור לזירת הפשע.
אני חושבת שהתסריט יכול להתחיל להשתנות רק מתוך מודעות שהולכת וגדלה, וע"י הבנה, קשה ומפרכת ואיטית, שאת ראויה למישהו שיהיה אלייך טוב ומעריך.
כנראה שעם העלאת הבטחון העצמי, האהבה וההערכה העצמית,
ככה אופי המשיכה שאנו חווים למין השני משתנה, ואנו בהדרגה מתחילות למשוך אלינו בחורים מסוג אחרים ופחות ופחות להימשך ל"רעים".
נושא סבוך לאללה.
עבודת חיים.
זהו נושא מאוד כאוב. פעם היתה לי דעה נחרצת בנושא. חשבתי שאם אישה נשארת לאחר שבן זוגה מרים עליה יד, אז זאת אשמתה כי היא לא עצרה את זה. היום קצת קשה לי לשפוט ולנסות להבין מה עובר בראשה של אותה אישה מוכה. הרי אם זה היה שחור או לבן, אף אחת לא היתה נשארת ולא היו נשים מוכות. שאלה קשה.
יעל, התרשמתי מאוד מדברייך ונעצבתי על אחותך. גבר שמכה ואישה מוכה – יש להם מכנה משותף, חוסר ביטחון עצמי. הגבר מחפש לו אישה שתהיה לו למשרתת, והאישה גבר שיוכיח לה עד כמה היא איננה שווה. כל אישה שתרה אחרי חברת גברים מזלזלת, הוא אות הזהרה כמו סימנים שמשאיר אחריו מתאבד. חוסר הערכת עצמי.
על כל פנים, שני הצדדים זקוקים להרבה סיוע, כי מכל מה שאנחנו קוראים בעיתון הנושא מתחיל לתפוס מימדים רציניים מידי – רצח.
עקב קרבה אישית גדולה מדי לפוסט הזה… אני אגיב בבלוג שלי על זה בימים הקרובים.
חשוב לי לענות לך,
חשוב לי לומר לך למה זה כן יכול לקרות לכל אחת.
אבל מראש אבהיר – אני נורא שמחה שזה לא קרה לך, ושיש נשים שהצליחו לאתר את הסימנים המוקדמים ולא נפגעו.
אני, לצערי, נפגעתי.
נושא חשוב מאין כמותו, תודה שהעלית.
ענת
תודה ענת. אני מתה לקרוא את פוסטך.