פיוט קולנועי: "עץ החיים" של טרנס מאליק

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

שנה אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, הזדמן לי לראות את סרטו החמישי של טרנס מאליק, "עץ החיים". כסטודנטית לקולנוע ב"בית צבי", בראשית שנות ה-80, מאליק היה אגדה בעינינו, כמו בעיני הרבה סטודנטים לקולנוע בעולם באותן שנים.

עד אז, הוא עשה רק שני סרטים, את "בֶּדלֶנְדס" (בארץ קראו לו "שבילי הזעם") הנהדר, ואת "ימים ברקיע" המפואר – ואחרי שתי יצירות עוצמתיות כאלה, מן היפות והייחודיות שנעשו בשנות ה-70 – אי אפשר היה שלא להתייחס למאליק כאגדה כבר בחייו.

אבל אז הוא נעלם ל-20 שנה, מה שהעצים את "אגדיותו", וחזר עם שני סרטים שאת אחד מהם, "העולם החדש" (הגרסה שלו לאגדה על פוקהונטס), לא אהבתי, ואת השני "הקו האדום", לא הזדמן לי לראות. והנה, ב-2011, יצא סרטו החמישי בארבעה עשורים, "עץ החיים" – יבול מועט מאוד עבור במאי שמצפים ממנו להרבה יותר.

והאמת, מאוד ברור לי שאילו מאליק לא היה כה איטי בעבודתו (או אולי קפריזי, או פרפקציוניסט), ולו עשה הרבה יותר סרטים – באחד מסרטיו הוא היה בוודאי קולע ומנפיק יצירת מופת ענקית.

יש אצל מאליק, ובייחוד בשני סרטיו הראשונים ובזה האחרון, את כל המרכיבים המראים על כך שלבמאי הזה יש חותם אישי ייחודי כל כך, שלו עשה יותר סרטים, זה היה מוביל אותו ליצירת המופת הגדולה של כל הזמנים. בדיוק כמו אצל היצ'קוק, שעשה הרבה סרטים, אבל רק מעטים מהם הינם יצירות מופת של ממש. או כמו קורסאווה, שגם אצלו יש כמה יצירות מופת על די הרבה סרטים (יחסית) שעשה.

לפעמים להשתפשף זה טוב. וברור לי שאם מאליק לא היה במאי שהסתפק מרצון או מכורח רק בחמישה סרטים בארבעה עשורים – ברור לי שהשתפשפות ניכרת היתה מסייעת לו להיפטר מסרחים עודפים שיש ב"עץ החיים", שעם כל הפומפוזיות המסוימת שלו, הוא עדיין סרט נדיר.

ובכל זאת, רבים התנפלו עליו בכעס של ממש, ביזו, לעגו וכעסו על שזכה בפרס הסרט הטוב בקאן. אינני יודעת מה גרם לכך שאנשים כל כך כעסו על הסרט, כי בסך הכול, חוץ מחצי השעה הראשונה והמיותרת, יש שם שעה וחצי נדירות בעוצמתן הקולנועית, ליריות בצורה בלתי רגילה כמו שירה יפיפייה, והעיקר – פשוט מהפנטות.

 שעה וחצי של מבט מגובה העיניים והנפש על ילדות סרוחה בצל אב אלים ונוקשה ושמיים מעל – מגינים או לא, זו כבר שאלה שכל צופה יענה עליה מתוך עולמו הפנימי. לרגעים נדמה שהמצלמה המרחפת יוצאת מתוך נפשו או עיניו או רוחו של הילד שהוא גיבור הסרט. וכמו בסרטיו הראשונים והיפיפיים של מאליק, גם כאן הטבע העוצמתי הוא חלק אינטגראלי מעוצמתיות הנפש, והכול מתחבר לסימפוניה מרהיבה ומרטיטה, שמהפנטת את הצופה כאילו יצאה מחלומותיו.

וכמו בשני סרטיו הראשונים והמופתיים, גם כאן מה שאנחנו שומעים הוא את הוויס-אובר בקולו של הילד – כפי שהיה בסרטים ההם: קולה של הילדה ב"ימים ברקיע" וקולה של סיסי ספייסק כילדה בת 15 ב"בדלנדס". כאן, קולו של הילד, גיבור הסרט, הוא מין דיאלוג פנימי חרישי עם אלוהים, שאומנם לא עונה, אבל נוכחותו מורגשת, כפי שהיא מורגשת בכל פריים מרהיב.

לכן אני סבורה שמאליק באמת לא היה זקוק לחצי השעה הראשונה של הסרט, שאחרי כמה דקות של היכרות עם המשפחה, זו שתהיה גיבורת הסרט, עובר להיווצרות העולם בסדרת צילומי טבע מדהימים ביופיים אבל מיותרים, שבעזרתם, כך סבר מאליק, הוא יעביר לצופה את השתאותו מעוצמת הבריאה, שמסתכמת בסופו של דבר בחיים קשים ומרים בצל אב איום.

שוב, אני מאמינה שאילו מאליק היה עושה הרבה יותר סרטים, ומגיע ל"עץ החיים" בעקבות שפשוף יותר מאסיבי במקצוע, לא היה קשה לו לוותר על הסרח העודף הזה – שכשלעצמו הוא יפה ומרהיב, אבל אין בו שום צורך.

כי מה שהוא לא הבין, כנראה, זה שהמבט המבריק והמהפנט שלו פנימה והחוצה מנפשו של הילד, מספק את מלוא התובנות המטפיזיות על האכזבה הגדולה מקסם הבריאה המדהים, שנהרס ברגל גסה בידי האדם.

האדם שאונס והורס את הטבע (ב"בדלנדס", האלימות מתחילה בקטן: האב הורג את הכלב של בתו מפני שהיא יוצאת עם צעיר שאינו נראה לו, אחר כך רואים את מרטין שין, שבבוא העת ייקלע למרחץ דמים נוראי, מכניס בכוח את הפרות למכלאה, וזה לא פחות סדיסטי מההרג נטול המשמעות שהוא מבצע בהמשך); האדם שמבצע פשעים, דבר ראשון נגד מעשה הבריאה האלוהי; האדם שחומס ומפר את ההרמוניה באותה תעלומת בריאה מרהיבה ומחרידה כאחד.

 אילו מאליק היה במאי יותר משופשף, הוא היה מוותר על חצי השעה הראשונה המיותרת. והוא גם היה מוותר על ההבלחות נטולות המשמעות של הופעתו של שון פן בתור הילד שבגר, כי ממילא הן לא מוסיפות דבר, רק גורעות מהשלמות של שעה וחצי של סרט נטורליסטי, היפר ראליסטי, על הקיום הכי ראשוני שיש, בילד תם שמכיר את אלוהים ("הכרתי אותך מהתחלה, אהבתי אותך מהתחלה," הוא לוחש לאל באותו מונולוג פנימי יפיפייה שמלווה את הסרט), אבל העולם מרחיק אותו מבוראו באמצעות החמס, הרצח והרשע שמבצע האדם בעולם שהושאל לנו מהבורא.

 וחבל לי. כי היה כאן פספוס גדול של יצירה שלמה, מושלמת. לו רק היה מאליק מבין שהסימפוניה שלו על הילדות היא מספיק חזקה, גם מבלי להוסיף לה אלמנטים, שיעבירו את מבקריו על דעתם מרוב רתיעה.

 אני מניחה שחלק מן הרתיעה טמון באופי הרליגיוזי והמטפיזי של הסרט, שלכל אורכו אינו אלא שיחה פנימית חרישית שמופנית אל האל – שומע או לא שומע, זה כבר נתון להבנתו הפרטית של הצופה. אני סברתי, תוך כדי צפייה, שהאל אכן שומע, למרות שנדמה שהוא הפנה עורף, לאור האכזריות שמבליחה פה ושם בערפיליות החלומית היפיפייה של הסרט. 

 קראתי מישהו שכתב שהסרט פשיסטי – הנחה מופרכת, כמובן – אבל אני מניחה שהיא באה כתוצאה מכך שהעוצמה הוויזואלית המהממת של הסרט יש בה מהאדרת האל. זכורים לי סלידות דומות במקרה של "חייה הכפולים של ורוניק" של קישלובסקי, גם הוא היה סרט בעל נטיות רליגיוזיות בולטות, ש"שוחח" עם הבורא.

 אבל בדיוק זה מה שיפה כל כך אצל מאליק. זה מה שהיה תמיד כל כך יפה אצלו. מאליק הוא המשורר הקולנועי האולטימטיבי של הבריאה. אין צילומי טבע המאוהבים יותר בטבע וביוצרם, מאשר אצלו. אילו חי בימי קדם, אלוהים היה וודאי משתמש בו כנביא זעם, או שהוא היה כותב כמה פרקים ב"תהילים" במקום שלמה המלך.

 אני סבורה שזה מה שלא הבין מי שסלד מהסרט. ואין ספק שמאליק נתן למתנגדיו תחמושת בשל אותו סרח עודף של מחצית השעה הראשונה. וחבל.