כמה נאומי אוסקר נשאתי מול הראי…

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מעניין, כשדוד שליט פנה אלי וביקש ממני לכתוב זיכרון קולנועי לאנתולוגיה שלו, ישר חשבתי על הילדות המוקדמת, גיל חמש, שש, שבע, וזה הזיכרון ששלחתי לו. זה, ועוד זיכרון על ערבי הקולנוע הפתוח על הדשא ליד מלון "הילטון", בקיץ, שבסוף לא נכנס לאנתולוגיה.

 רק עכשיו, כשהספר "אולם שכולו טוב" ראה אור, פתאום חשבתי לי, איך זה שאני, חובבת הקולנוע המושבעת, שחלק נכבד מחיי עסקתי בביקורת קולנוע באופן מקצועי, לא חשבתי למסור לפרסום זיכרון על רגעי קולנוע מצמררים ומרגשים מנערותי, שהפכו אותי לאותה חובבת קולנוע מושבעת?

 ואז חשבתי שכנראה בילדות המוקדמת עדיין לא התלהבתי מסרטים. אני חושבת שהשינוי התרחש בגיל שמונה או תשע. הלכנו – אימא, אחיותיי ועוד קרובת משפחה – לסרט בשם "היום בו מתו הדגים" בקולנוע "שדרות".

 אני לא זוכרת למה, אבל הסרט הזה נורא הרשים אותי. הייתי שמחה לראות אותו שוב, להבין מה היה בו שסימן את המעבר המכריע מסתם צופה לאוהבת סרטים מושבעת. 

מאז זה פשוט זרם. בגיל 12 כבר הלכתי ל"תפוז המיכני", לבכורה בקולנוע "צפון". קניתי כרטיסים מראש ב"לאן" לי ולאחותי, ובגלל שהייתי די מפותחת והתלבשתי והתאפרתי כמו גדולה, נתנו לי להיכנס. מה, שאפסיד את הבכורה של קובריק בארץ??

 וזה היה בום גדול. בום ענקי. היום, כשאני צופה בסרט הזה, קצת מוזר לי שהראש שלי כמעט התפקע כשראיתי אותו בנערותי המאוד מאוד מוקדמת, כי למרות גדולתו, הוא בכל זאת התיישן מעט. אבל אז, אוי, אילו צמרמורות, איזו התעלות קולנועית!

אגב, זה היה כלום לעומת מה שקרה לי כעבור 4 שנים, בגיל 16, כשיצא "נהג מונית". שוב הזמנתי כרטיסים מראש לי ולגיסתי ב"לאן", לבכורה במוצ"ש בקולנוע "צפון". אני אפילו זוכרת מה לבשתי. כל כך התרגשתי לקראת המפגש הסינימטי עם סקורסזה ודה נירו, שהערצתי את עשייתם הקולנועית.

הסרט הזה היה בשבילי בום כל כך ענקי, שלמחרת נאלצתי ללכת אליו שוב בהקרנה של שעה ארבע. מאז הלכתי לראות אותו בחודשי ההקרנה ב"צפון" לפחות ארבע פעמים! מזל שהקולנוע הזה היה ליד הבית שלי… בכלל, לדעתי לחלק ניכר מהסרטים בקולנוע "צפון" קניתי כרטיסים לבכורות, בעיקר כשהוקרנו סרטי ענק כמו "נהג מונית".

אגב, עם השנים אני חושבת שראיתי את "נהג מונית" אולי עשרים פעם. אולי יותר. בטח שברתי את שיא הצפייה בו בכל הזמנים.

סרט נוסף שהלכתי אליו אז כמה פעמים היה "רסיסי חיים" של בוב רפאלסון, עם ג'ק ניקולסון, שהערצתי אז את משחקו האינטנסיבי.

זה חזר על עצמו שוב ב-78, עם "צייד הצבאים", שגם הוא הימם אותי. במהלך הקרנת הסרט בקולנוע ("אלנבי" כמדומני?), הלכתי אליו כמה פעמים.

כל ההקרנות האלה היו פיצוצי מוח מבחינתי, שהבהירו לי היטב, החל מגיל 14, שבזה אני רוצה לעסוק: אני אהיה קולנוענית.

באותן שנים נשאתי מול הראי כמה וכמה נאומי אוסקר, היה ברור לי שאחרי הצבא אני מתעופפת מכאן ליו.סי.אל.איי, ולומדת אצל שפילברג, וכמובן, הכנתי לי מחברת עם הצעות לסרטים, רעיונות לתסריטים, וסדרה מכובדת של ספרים שרציתי להפוך לסרטים, ביניהם, למשל, הספר "אנדרסון מלך הגשם" של סול בלו. כבר היה לי את התחלת התסריט, מחולק לסצנות ולשוטים, כולל ציורים שלהם.

 בסוף זה לא הסתייע. אכן, במהלך השירות הצבאי שלחתי מכתבים למיטב הפקולטות לקולנוע בארה"ב, וקיבלתי חומר הרשמה, אבל שכר הלימוד היה בשמיים. וכך הסתיים החלום ללמוד קולנוע בארצם של הבמאים שהערצתי, במאי הגל החדש האמריקאי של שנות השבעים, שהיו למורים שלי לקולנוע בנעוריי.

 אז הסתפקתי בחוג לקולנוע "בבית צבי", ותוך כדי הלימודים הבנתי שבעצם התחום הזה לא מתאים לי, שאני נטולת יכולת לתפקד בתוך האנדרלמוסיה הזו הקרויה "אתר צילום", מול השאלות האינסופית מכל אנשי הצוות: "נו, איך את רוצה את זה?" "זה הצבע שרצית? "זו זווית הצילום שמתאימה לך?" – עד שהראש מתפקע.

 אחרי שורת סרטים קצרים שעשיתי בזמן הלימודים בבית צבי, שהיוו מבחינתי התאבדות איטית, הבנתי שקולנוע אני לא אעשה, ואשאר לצפות בו מהצד השני, באולם החשוך.

 אבל בגיל 24, כשהתחלתי לעבוד כמבקרת קולנוע בעיתון "על המשמר", בכל זאת זכיתי לעסוק בקולנוע באופן מקצועי במשך שנים, הגם אם רק בביקורת.