בננות - בלוגים / / עד היהודי האחרון
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

עד היהודי האחרון

 

 

 בשנת 1986, כשהייתי מבקרת קולנוע צעירה, הוזמנתי לסימפוזיון הבינלאומי על הקולנוע הנאצי, שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. במשך חמישה ימים "ביליתי" מבוקר עד ערב בצפייה ב"מיטב" הסרטים הנאצים של אולפני אופא, ובהרצאות מרתקות מפי מומחים מרחבי העולם.

זו היתה החשיפה הבינלאומית הראשונה להמון סרטים מהגנזכים של הנאצים, ולא רק סרטים נודעים כמו "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטל או "יהודי זיס" של פייט הרלן, אלא גם של הרבה מלודרמות ואפילו סרטי אהבה טיפשיים, שבכולם נשתלו מוטיבים אנטישמיים מגעילים ודמויות קריקטוריות דוחות של יהודים.

 

אפילו בסרטים האסקפיסטים, שנועדו לבדר את העם בשעת המלחמה ולגרום לו קצת לשכוח מהצרות, נשתלו רמזים ליהודים מגעילים ולמה שהם מעוללים. זכור לי איזה סרט אהבה סתמי כביכול, עם עלמה בווארית בלונדינית, כשבתוך העלילה האסקפיסטית לכאורה נשתלה התעמולה האנטי יהודית בדמות של יהודי נבל.

 

אני זוכרת שהייתי המומה ממידת שטיפת המוח שנערכה בסרטים הכאילו לא מזיקים הללו, שהלכו אליהם בוודאי משפחות וזוגות מאוהבים סתם כדי להירגע וליהנות, ובדלת האחורית קיבלו שנאה במנות כבדות. איזה מנגנון תעמולה משומן יצרו להם הנאצים בקולנוע המסחרי שלהם, ששאף מאוד להידמות לקולנוע ההוליוודי, שבאותן שנים – איזו אירוניה נפלאה – היה עמוס בבמאים יהודים נהדרים שנמלטו מהנאצים ובהפקות של מפיקים יהודים.

 

אבל בכל סרטי הבידור של הנאצים הללו, שבדלת האחורית שימשו שופר תעמולה משומן, היה הגיון. בכולם נעשה מאמץ להחדיר לצופה התמים, הצעיר, את היהודי כדמות שטנית מבחילה. היה הגיון, היתה עקביות.

 

ואילו בסרט הדוקומנטרי על גטו ורשה, שחלקים ממנו הובאו בסרטה המעולה של יעל חרסונקי "שתיקת הארכיון" (הוקרן ביס דוקו) – ההיגיון והעקביות נגמרים. אולי זה כך, כי הוא נעשה בידי יחידת ההסרטה הנאצית, ולא כתוצר מקצועי של האולפנים.

 

לא ברור למי וּלְמָה וְלָמָּה עשו הנאצים את הסרט הזה, מה גם שאחר כך הוא בכלל נגנז בארכיונים שלהם ולא הוקרן.

 

אם עשו זאת לצרכי פרופוגנדה נגד יהודים, כדי להראות כמה הם מבחילים, מכונמים ומלוכלכים, ממש תת אדם, כפי שרואים בצילומי הרחוב בגטו, מדוע במקביל הם ביימו סצנות באחדים מהבתים של עשירי הגטו, שבהן רואים מסיבות פאר סלוניות, נשים בחלוק משי בבודואר שלהן, ועוד קטעי דקדנס של עושר דמיוני?

 

הלוא בקטעים האלה היהודים דווקא יפים, נקיים ומתורבתים, כמו "הארי" הממוצע. אז מה הקטע, מה? לא ברור בכלל. מה בדיוק רצו להראות: כמה טוב ליהודים בגטו או כמה רע להם? שהם תת אנוש, או שהם מתורבתים ותרבותיים ככל בני התרבות במערב?

 

באותו סרט מראים יהודים מכונמים כדוגמה לתת הגזע השמי, ומצד שני מראים את הקטעים המופרכים האלה של העושר והשפע בגטו: אישה מסדרת אגרטל פרחים בסלון מהודר, קצביה שבה מוכרים חתיכות עבות ושמנות של חזיר, מסעדה שבה סועדים בשפע ממיטב המעדנים, ועוד.

 

אם המטרה היתה להראות לכולם בגרמניה ובעולם שבגטו יש חיים נהדרים, ושהיהודים לא סובלים בכלל, ולכן ביימו את כל הסצנות המפוברקות הללו, אז למה באותו סרט בדיוק מצלמים את העוני והסבל והמוות הנוראי ברחובות – את הדבר האמיתי, המחריד?

 

הסרט הגנוז הזה על גטו ורשה מעיד על כמה דברים: דבר ראשון על תאוות התיעוד המטורפת של הנאצים, דבר שני על איזה צורך סדיסטי מטורף לתעד את הזוועות שעשו, ודבר שלישי: סוג של טירוף הדעת.

 

מצד אחד מצלמים כמו שזה את כל הזוועות, ומצד שני מביימים חיים נעימים וטובים שלא היו ולא נבראו בגטו. וכל זה בסרט אחד. בחיי שאי אפשר לקלוט את ההפכפכות הזו, את חוסר העקביות הזה, ודווקא מחברה שנחשבה לכה עקבית ומעשית.

 

עלו בדעתי עוד כמה פרשנויות. מאחר שצוות הצילום הגדול נכנס לגטו לחודש שלם, ייתכן שנעשו כל מיני צילומים, לכל מיני מטרות – חלק כפרופוגנדה לעולם שתראה כמה טוב ליהודים, וזאת בשעה שרכבות כבר נשלחו למזרח. זה החלק המבוים.

סצינה של נשף מבוים בגטו ורשה, מ"שתיקת הארכיון"

 


לגבי החלק הלא מבוים – של הסבל המחריד ברחובות – זה אולי צולם לתענוגם של הנאצים הסדיסטים, או כדי להראות לכל מיני גרמנים המקורבים לשלטון בחוגים פרטיים, או כעוד חומר תעמולתי על היהודי שאינו אלא תת-אדם.

 

וכמובן, אולי חלק מזה צולם להנאתם הפרטים של כמה קצינים סדיסטים, שפשוט נהנו מזה – כך יכלו לראות את הסבל גם אחר כך.

 

לדוגמה, סצנה מחרידה ומבוימת של השפלה קשה, שבה דרשו במכות מכמה גברים ונשים לטבול עירומים במִקווה. לא נראה לי שמישהו התכוון להראות את זה אחר כך כחומר תעמולתי. נראה לי שזה, למשל, סתם הוסרט כצורך סדיסטי של איזה קצין ממונה, לתאוותו ולהנאתו הסוטה האישית.

 

לאור כל זאת, לא ברור לי מדוע דילגו על הסרט "שתיקת הארכיון" בהוליווד, והוא לא מועמד לאוסקר בחטיבת הסרט הדוקומנטרי.

 

 

 

4 תגובות

  1. שלום יעל,
    .
    רשימתך מעניינת מאוד והתמיהה שאת מעלה על המסרים המנוגדים בסרטים הנאציים ראויה באמת לניסיון להבינה.
    לעניות דעתי, יש היגיון גם בשיגעון הזה. אנו היהודים, "זכינו במכרז" הבינלאומי ואיישנו את הרובריקה של "האויב השטני" – מצרך יקר שכולנו להוטים לצרוך אותו כדי להימלט מדבר קשה אחד: ביקורת עצמית ונטילת האחריות על עברינו – על האור והשחור שבו. היהודי שנוא ומתועב כשהוא מלוכלך ויותר מזה כשהוא נקי, כשהוא נכשל ויותר מזה כשהוא מצליח, כשהוא עני והרבה הברה יותר מזה כשהוא עשיר. חיי השפע המבורקים סצינת הגטו הם המשך ליהודה איש קריות שפיברקו עורכי ומחברי האוונגליונים הגויים שהתנצרו. הם שנאו יהודים גם לפני זה.
    אולם חשוב לזכור שבסימון עצמנו כ"אחרים" תרמנו גם אנו את תרומתנו הלא צנועה, מסיבות שלא כאן המקום להרחיב דיבור עליהן. שני הדברים יחד יצרו מיתוס שאין להדביר אותו. נושאי/מפיצי המיתוס יכולים להתחלף – כיום האנטישמיות הפרימיטיבית והרצחנית ביותר מצויה בעולם המוסלמי מקצה לקצה, אולי במאה הבאה יעבור למחוזות אחרים, אבל הוא נצחי ואין להכחידו.

    בידידות – שלמה

  2. תשובתי לשאלתך האחרונה בפוסט המרתק הזה היא – שזה לא "מצטלם" טוב. כלומר, גם הבחירות והטקסים בהוליווד חייבים "להצטלם" טוב. מה דעתך?

  3. איריס אליה כהן

    מצטרפת לתמיהה, יעלה, אבל אי אפשר באמת להבין את האמריקאים. אבל יותר מזה אי אפשר יהיה להבין לעולם את הגרמנים.

השאר תגובה ל איריס אליה כהן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל